"ועשית מנורת זהב טהור"וכו' (שמות כה, לא) נראה לי בסיעתא דשמיא מנורה רמז לתפלת העמידה דידוע שתפילת העמידה היא סוד המנורה אחד מתקוני השכינה כנזכר לעיל (בהקדמה לפרשת בשלח), צריך שתהיה זהב טהור לשון צח בלא טעות, "מקשה תעשה המנורה", רוצה לומר חבור אחד שלא יפסיק בתוך תפלת העמידה אפילו בדבר שבקדוש הן"ירכה"הם תחנונים שאומר אחר התפלה בין"יהיו לרצון"ראשון ובין"יהיו לרצון"השני, הן"קנה"כל ברכה וברכה נחשבת לקנה אחד, כי היא מכוונת כנגד ספירה אחת כנודע- הכל צריכין להיות חבור אחד זה עם זה בלתי הפסק בנתיים:

ואמר עוד"גביעיה כפתוריה ופרחיה ממנה יהיו", והיינו"גביעיה"אלו תיבות הברכות של התפלה, כי האותיות של תיבות העמידה הם סוד כלים אשר יתמלאו אורות מכח המחשבה הקדושה של המתפלל כנודע, ואין אדם רשאי להוסיף ברכה בברכות התפלה שאינה מענין תיקון התפלה, דמה שהוסיפו בזמן רבן גמליאל ברכת"למלשינים", זה היה מתקון התפלה כי ברכה זו היתה כנגד ספירת הכתר כנודע, שלא תיקנו אנשי כנסת הגדולה כנגדו ברכה בתפלה מפני שאותו מזן לא היה צריך לו תיקון כנודע, ונמצא ש"גביעיה"אלו אותיות ותיבות של הברכות, צריכין להיות ממנה, כלומר מענין תיקון התפלה, ו"כפתוריה"רמז למחשבה של התפלה, כי המחשבה של האדם היא במוחא סתימאה, כדמיון הכפתור שהוא כעין תפוח הסתום, ולכן"כפתור"רמז למקום המחשבה, גם כאן צריך שתהיה מחשבתו של אדם בדברי התפלה דוקא, ואינו רשאי לחשב בתוך התפלה אפילו מחשבה של תורה או של מצוה, אלא צריך שיהיה ממנה, רוצה לומר מענין התפלה עצמה שהוא מתפלל, ו"פרחיה"זה תוספת דברים שנתנו חז"ל רשות לאדם להוסיף בתוך התפלה, אך בתנאי שיוסיף דברים בכל ברכה מעין הברכה, ולזה אמר"ממנה יהיו":

ועוד אמר"וששה קנים יוצאים מצדיה, שלשה קני מנורה מצידה אחד, ושלשה קני מנורה מצידה השני", רמז בזה על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בספר הכונות דשלשה ברכות ראשונות כנגד חסד גבורה תפארת, ושלשה אחרונות כנגד נצח הוד יסוד, ואלו הם עיקר ושורש, אבל ברכות אמצעיות הם כנגד ספירות שהם תוספת, ולזה אמר"ששה קנים"הם כנגד ספירות שהם עיקרים, ואינם בחינת תוספת, הנה הם"יוצאים מצדיה, שלשה קני מנורה מצידה האחד"שהם כנגד חסד גבורה תפארת, "ושלשה קני מנורה מצידה השני"שהם כנגד נצח הוד יסוד:

והנה נודע כי אנשי כנסת הגדולה בתחלה תקנו שתים עשרה ברכות אמצעיות אשר בין כולם הם שמונה עשרה, אך בזמן רבן גמליאל תקנו ברכה על עקירת המלשינים בשביל תיקון ספירת הכתר ונעשו בין הכל תשע עשרה ברכות, ונמצא בכל שלש תפלות שבכ"ד שעות יש צ"ה ברכות עם שתי חזרות של שחרית ומנחה כמנין"המים", ובזה פרשתי בסיעתא דשמיא"שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו" (קוהלת יא, א), דשפע פרנסה טובה לתחתונים ימשך על ידי התפילות, וגם בירור ניצוצי קדושה שהוא מזון העליונים גם כן יהיה על ידי התפילות, אך יהיה דבר יום ביומו לצורך הפרצוף וספירה שהוא כנגד אותו היום וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל, ולכן כתב רבינו הרש"ש ז"ל ב"נהר שלום"שצריך המתפלל לידע באיזה פרצוף היא אותה השנה, ובאיזו ספירה הוא אותו החודש, ובאיזו ספירה מספירות אותה הספירה הוא אותו שבוע, ובאיזו ספירה מששה קצוות דאותו שבוא הוא אותו היום, כדי לברר ולהעלות הברורים המתייחסים לכל יום ויום כראוי וכנכון וכו' עיין שם. ולזה אמר"שלח לחמך"הוא מזון שלך"על פני המים"הם שלש תפילות שיש בהם ברכות כמנין"המים", "כי ברוב הימים תמצאנו", כלומר דבר יום ביומו דאם עבר יומו בטל קרבנו:

כשחוזר הש"ץ התפלה יהיו הקהל שותקים ומכוונים לברכות שמברך הש"ץ ולענות אמן, ואם אין תשעה בני אדם מכוונים לברכותיו קרוב להיות ברכותיו לבטלה, וכן כתב בספר"עולת תמיד"בשם רבינו יונה ז"ל דאם לא יש עשרה מכוונים הויין ברכה לבטלה, ואם כל אחד יאמר הרי יש עשרה זולתי, לא ימצא גם אחד מכוון אלא אדרבא צריך לומר להפך אין עשרה זולתי, ולכן צריכים החזנים להרים קולם בחזרה מתחלה ועד סוף, ולא כאותם שאין מרימים קול אלא בסוף החתימה בלבד, כי צריך שהציבור ישמעו כל דברי התפלה מתחלה ועד סוף בלתי גרעון, ושליח ציבור שקולו נמוך ויש אומדנא חזקה דודאי אותם הרחוקים ממנו שיושבים בסוף בית הכנסת לא ישמעו קולו כראוי צריך הבית דין להעביר אותו, ואותם שממנים שליח ציבור שקולו נמוך חטאת הקהל תלויה בצוארם, כי זה אשר קולו נמוך בטבעו, כאשר יזדמן שיתקלקל קולו באקראי מכמה סיבות המצויים תמיד, הנה זה בודאי לא ישמע קולו חוץ לארבע אמות:

אף על גב דטעם הפשטי של החזרה הוא להוציא מי שאינו בקי, אין זה עיקר הטעם דבזמן הזה כמעט בטל טעם זה דהכל מתפללין בסידורים, והמתפלל בעל פה בקי הוא, ואם יש עם הארץ לגמרי הנה זה עומד כאבן ולא תועיל לו החזרה שאינו נותן לב עליה, מאחר דאין מבין כלום, אך באמת טעם העקרי של החזרה הוא שמבואר בדברי רבינו האר"י ז"ל על פי הסוד ומפורש בספר הכונות דבחזרת התפלה חוזרים ונעשים כל התיקונים שנעשו בתפלת לחש אלא דהחזרה היא מגעת במקום עליון וגבוה יותר ממקום שמגעת שם תפלה דלחש, וזה הטעם דתפלת לחש צריך לדקדק מאד לאומרה בלחש, והקפידו בזוהר מאד על המרים קולו בתפילתו מפני הפחד מן הקליפות שלא יתאחזו בה, אבל חזרה להיותה במקום עליון וגבוה אין אחיזה לקליפות שם לכך אומרים אותה בקול רם באין פחד, ולפי זה משני דברים תוכל להבין מעלת החזרה האחד דאומרים אותה בקול רם, והשני דלא ניתן רשות ליחיד לחזור התפלה כי אם דוקא לציבור שהם עשרה, לכך אין לבטל חזרה כלל אלא רק בשעת הדחק שלא נשאר זמן, או שהם עשרה בצמצום וברור לו שיש בהם אנשים המונים שאין נותנים לבם לחזרה, ואפילו על אמנים לא יתנו לב לענות, דאז כל כהאי גוונא יתפלל הש"ץ שלשה ראשונות בקול רם עם הציבור כשהם מתפללין בלחש, כדי שיאמר קדושת"נקדישך ונעריצך", ואחר חתימת"אתה קדוש"גם הש"ץ יסיים התפלה בלחש, ועיין"מנחת אהרן"כלל ט"ז אות נ"ו עיין שם כמנהג הזה יעוין שם:

קודם הקדושה של"נקדישך"יכוון האדם לקיים מצוות עשה זו שנצטווינו בפסוק"ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב, לב) דפרשוהו בזוהר הקדוש שנתחיבנו לקדש שמו יתברך בסוד קדושת"נקדישך ונעריצך", וכשיאמר"מלא כל הארץ כבודו", יכוין"הארץ"על ספירת המלכות שנקראת"ארץ", ויכוין לכלול עצמו תוך המלכות כדי לקבל קדושה מן הקדושה שנמשכת למלכות באומרנו סדר קדושה זו, כי אנחנו בני המלכות מקבלים הקדושה על ידי אמנו המלכות, וכל זה יכוין באומרו"מלא כל הארץ כבודו", וכנזכר כל זה בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות יעוין שם:

בהגיע שליח ציבור אל"נקדישך"צריך האדם לחזור ולפסוע שלשה פסיעות לפניו במקום שהיה עומד בהיותו מתפלל בלחש, ויסתום עיניו בכונה גמורה, גם יזהר מאד לכוין רגליו בעת הקדושה בסוד"ורגליהם רגל ישרה" (יחזקאל א, ז), ויאמר עם הש"ץ מן"נקדישך ונעריצך"עד סיום כל הקדושה כולה, אמנם שתי תיבות"נקדישת ונעריצך"יאמר אותם בקול רם והשאר בלחש, ורק פסוקים של"קדוש קדוש קדוש וכו'"ו"ברוך וכו'"ו"ימלוך וכו'"יאמר אותם בקול רם, ובעינים סגורות, ובדלוג כלפי מעלה וכנזכר בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות, ודע דאף על גב דהרב"משנת חסידים"ז"ל כתב על פי הסוד אין דלוג אלא בפסוק"קדוש קדוש קדוש וכו'"ולא"בברוך"ו"ימלוך", הנה נהוג כמו שכתב הגאון השל"ה ז"ל לדלג ב"ברוך"ו"ימלוך"שלוש פעמים ועיין"מנחת אהרן"כלל ט"ז אות כ"ט יעוין שם וכן אנחנו נוהגים:

הדלוג הוא שידלג עקביו וגופו כלפי מעלה, ולא ידלג הרבה שיתלוצצו עליו וכנזכר בספר"קשר גודל", ושלשה דלוגין של"קדוש קדוש קדוש"כל הגבהה בתוספת מעט על חברתה דמעלין בקודש וכנזכר באחרונים, ועיין"כף החיים", ואם היחיד שמע קדושה באמצע תפלתו במקום שאינו יכול לענות קדושה, לא ידלג הדלוגין עם הציבור אפילו בשתיקה, אלא עומד ושותק ומכוין דעתו אל הש"ץ לשמוע ממנו:

יחיד שהיה מתפלל וכשהגיע למקום קדושה היו הציבור אומרים קדושת ובא לציון או קדושת יוצר אינו רשאי לומר עמהם"קדוש וכו'", לפי שאין הקדושות שוות, וכן אם מתפלל שחרית ושמע קדושה דמוסף, אינו עונה עמהם כשהגיע למקום קדושה, וכמו שכתב הרב"פרי חדש"ז"ל, ואף על גב דמור"ם ז"ל כתב בזה יענה, שב ואל תעשה עדיף:

לא יענו"קדוש קדוש קדוש"אלא עד שיגמור ש"ץ תיבת"ואמר", וכן"ברוך"עד שיאמר תיבת"ואומרים", וכן"ימלוך"עד שיאמר"לאמר", דהוי לה כמו אמן חטופה אם יקדימנו לענות קודם שיגמור וכנזכר בספר חסידים ובאו דבריו באחרונים ז"ל:

יחיד שהיה מתפלל וכשהגיע למקום קדושה לא שמע"נקדישך"מן הש"ץ ורק שמע הציבור עונין"קדוש קדוש קדוש"יענה עמהם עד הסוף ועיין שולחן ערוך הגאון רבנו זלמן ז"ל סימן ק"ט סעיף ה:

אם גמר אדם תפלתו קודם שסיים הש"ץ, לא ישיח ואל ילמד אפילו בדברי תורה בין לחש לחזרה, אלא עומד ושותק וממתין עד שיתחיל הש"ץ בחזרה, ויכוין דעתו לשמוע החזרה מתחלה ועד סוף, ולא ילמוד בתוך החזרה וכל שכן שלא ישיח, וצריך שיעמוד על רגליו עד סוף החזרה ולא ישב, ורק זקן או חולה וחלוש המזג הרבה דקשה לו אם יעמוד אז ישב, ואם יש יחידים מאריכים בתפלתם אין הש"ץ ממתין עליהם, ודוקא אם מאריכין יותר מדאי, אבל אם אין מאריכין הרבה אלא מתפלין מלה במלה צריך להמתין עליהם ואם נזדמן דאחד שהוא חכם וגדול והאריך, וראה שהש"ץ ממתין עליו מותר לעשות ג' פסיעות תכף אחר שיאמר"יהיו לרצון"הראשון, כדי שהש"ץ יתחיל בחזרה, ויסיים"אלהי נצור"ושאר תחנונים שנוהג בהם קודם אומרו עושה שלום"בסוף פסיעותיו:

כששומע האדם הזכרת השם בכל ברכה יאמר"ברוך הוא וברוך שמו", ובסוף הברכה יזהר לענות"אמן"כראוי וכל ברכה שהיא של שבח כונת האמן הוא רוצה לומר"אמת", דהיינו אמן דשלשה ברכות ראשונות כונתם"אמת", ושאר ברכות של תפלה שיש בהם שבח ושאלה יש באמן שתי כונות שהוא רוצה לומר"אמת", וגם רוצה לומר"כן יהי רצון"ויש אומרים שגם בשתי ברכות של"מגן אברהם"ו"מחיה המתים"יכוין בשתים, ורק"האל הקדוש"הוא רוצה לומר"אמת":

לא יענה אמן אחר שהתחיל הש"ץ בברכה שניה, אלא יענה תכף בסיום הש"ץ את הברכה. ואם הש"ץ מהיר ורץ כצבי שתכף בסיום הברכה התחיל בברכה שאחריה לא יענה אמן, והעונש על הש"ץ וכנזכר באחרונים:

לא יענה אמן חטופה דהיינו קודם שסיים המברך, ולא קטופה כאלו האל"ף נקודה בשב"א, והוא הדין שלא יאמר אותה בנקוד שור"ק או חול"ם, דאם כן לא תהיה משמעותו האמנה, וגם לא קטופה דהיינו שמחסר הנו"ן שאינו מוציאה יפה שתהיה נכרת, וכן לא יאמר"אמני"כאלו מוסיף יו"ד, ולא יענה אמן יתומה שאינו יודע איזו ברכה מברך, מיהו אם שמע חתימתה והיינו"ברות אתה ה' מגן אברהם"וכן באינך סגי בהכי לענות אמן, וכל זה הדין באמן יתומה הוא רק בברכה שזה העונה חייב בה שהוא מתפלל עמהם, אבל אם הוא אינו חייב בה דאינו מתפלל עמהם, כיון דשמע עונים אמן עונה עמהם ועיין אחרונים ז"ל:

העונה אמן לא יגביה קולו יותר מן המברך, וצריך לשים דעתו על קול המברך, כדי שיענה בקול מדה כנגד מדה:

כשיגיע שליח ציבור ל"מודים"שוחין הציבור עמו, ולא ישחו יותר מדאי כי אם הרכנת הראש ואם יחיד עומד בתפלה ישתוק וישחה בשתיקה עם הציבור כששוחין בתיבת"מודים", ויש בני אדם מאבדים לפי תומם עניית אמן של"המחזיר שכינתו לציון"מרוב פחיזותם לשחות ב"מודים"על כן ישים האדם לב על זה לענות אמן, ואחר כך ישחה בתיבת"מודים":

בני אדם שלא היה אצלם מנין שלם והוכרחו לעמוד להתפלל במקום אחר ביחידות, ובעודם מתפללים נוספו עליהם בני אדם שגם הם עמדו להתפלל, וכאשר גמרו נמצא אצלם מנין שלם, הנה לדעת הרדב"ז ז"ל אין יכולים להתפלל חזרה, כיון דהתפללו כל אחד לעצמו ביחיד פרח מנייהו קדיש וקדושה וחזרה של אותה תפלה ואף על גב דאחר כך נמצאו מחוברים ועומדים במקום מנין שלם לא מצו להתפלל חזרה וקדושה וקדיש תתקבל, וזה הוא הפך דברי מרן ז"ל בסימן סט, א, וכמו שכתב"דגול מרבבה"ובספרי הק' "רב פעלים"העליתי: אף על גב דאנן אתכא דמרן סמכינן עם כל זה כל כהא דיש ספק ברכות חוששין לסברת הרדב"ז ודעמיה, מיהו אף על גב דקדיש תתקבל לא יאמרו, עם כל זה יכולין לומר קדיש יהא שלמא אחר המזמורים, וגם קדיש על ישראל ו"ברכו"שאומרים אחר"פטום הקטורת" :

והטעם כי בענוה יהיה תקון שם י"ה שעולה כמנין גאוה, ולכך הגאה פוגם בשם י"ה. ולעתיד בשלימות העילוי, יתעלה השם ברוך הוא בסוד יהי"ה, כי אותיות ו"ה יתעלו להיות י"ה. ובזה פרשתי בסיעתא דשמיא"ביה שמו ועלזו לפניו" (תהלים סח, ה) -- כאשר ב' י"ה שמו, שיתעלה השם להיות ב' פעמים י"ה -- אז"עלזו לפניו" -- שתהיה אז שמחה שלימה שיתקיים הכתוב"אז ימלא שחוק פינו...אז יאמרו בגוים הגדיל ה'" (תהלים קכב, ב) -- 'הגדיל' דייקא שנעשה יהי"ה, בסוד הכתוב"ביום ההוא יהיה ה' אחד" (זכריה יד, ט):

יש מקומות נוהגים דהכהנים מתחילין תיבת"יברכך"מעצמן, ואין החזן מקרא אותם אלא מתיבת"ה' וישמרך"ואילך, וזו הסברה שכתב מרן ז"ל בשולחנו הטהור, אך יש אומרים שצריך החזן להקרות אותם גם תיבת"יברכך"משום דכתיב"אמור להם"ויש קפידה בדבר, אבל החולקים סבירא להו דאין קפידה אם לא אמר להם תיבת"יברכך", ועל פי הסוד יש קפידה בזה לומר להם גם תיבת"יברכך", וכמ"ש רבינו בחיי ז"ל בפרשת נשא טעמו של דבר שצריך להקרות גם"יברכך"יעוין שם, וכן נוהגים החסידים בבית אל יכב"ץ בירושלם תבנה ותכונן, והנה פה עירנו בגדאד יע"א היה המנהג מזמן קדמון כמו שכתב מרן ז"ל דאין החזן מקרא תיבת"יברכך", אך קודם כמה שנים תהלות לאל יתברך שעזרני לעשות המנהג בכל בתי כנסיות שבעירנו שיהיה החזן מקרא תיבת"יברכך"גם כן וכן ראוי להורות בכל אתר ואתר, ואהני לן טובא מנהג זה שעל ידי כן לא יאבדו הציבור אמן שאחר ברכת"ישראל באהבה"כי מתחלה היה דרכם של כהנים למהר לומר"יברכך"תכף ומיד אחר תיבת"באהבה"במשך אחד, ועל ידי כן לא היה אפשר לענות אמן:

אם אין כהנים לעשות נשיאות כפים והזמן ראוי לנשיאות כפים - אז השליח ציבור אומר"ברכנו בברכה וכו'"כנזכר בסדורים, ואין הציבור עונים אמן אחר הפסוקים, אלא אומרים"כן יהיה רצון", אחר כל פסוק, וכתב בחסד לאלפים: מנהג ותיקין לומר אחר פסוק ראשון"כן יהי רצון בזכות אברהם", ואחר פסוק שני"כן יהי רצון בזכות יצחק", ואחר פסוק שלישי"כן יהי רצון בזכות יעקב ובזכות משה ואהרן ויוסף ודוד":

כשאומר השליח ציבור"יברכך" - יהיה לצד ההיכל, "וישמרך" - לצד ימין, "יאר ה' פניו" - כלפי ההיכל, "אליך ויחונך" - לצד שמאל; כן כתב בחסד לאלפים, אך הרב בנו שם כתב בשם"אפי זוטרי"שהביא מאגרות הרב משה זכותא ז"ל: "יברכך" - לצד ימין שלו, "יאר" - לצד שמאל, "ישא" - לצד פניו וכתב שם שכן המנהג פשוט בעיר הקודש ירושלים תבנה ותכונן וכן נוהגים בקהל חסידים בבית אל יכב"ץ יע"א, ושאלתי מאת ידידנו הרב הגאון מורנו הרב אליהו מני נר"ו שיודיעני מנהג החסידים בבית אל יכב"ץ בדבר זה, וכתב לי וז"ל: "מודע לבינה דמה שכתב"אפי זוטרי"בשם אגרות הרב משה זכותא ז"ל אין ראיה, ואני נוהג כלשון הזוהר וכמו שכתב"חסד לאלפים", ולא כמו שהגיה הרב בנו, ומנהג בית אל יכב"ץ כמו שאני עושה, ועיין"תפלת כל פה"דף פ' עמוד ג ועיין"כף החיים"סימן טו אות עז שתיבת"יברכך וכו'" - לצד ההיכל, "וישמרך" - לצד ימין, "יאר" - לצד ההיכל, "אליך ויחנך"- לצד שמאל, "ישא" - לנגד ההיכל, וקו האמצעי - שהוא גופו; עד כאן לשונו נר"ו:

כל כהן שאין בו אחד מהדברים המעכבים, אם אינו עולה לדוכן ביטל מצות עשה, וחשוב כעובר בשלשה עשה אם היה בבית הכנסת בשעה שקרא החזן"כהנים", או אם אמרו לו בפירוש לעלות או ליטול ידיו, וכל כהן המברך מתברך מפי עליון, ותהילות לאל פה עירנו בגדאד יע"א נזהרים לעשות נשיאות כפים בכל יום, וכן ראוי לנהוג בכל הקהילות דעל ידי ברכת כהנים ימשך שפע לעליונים ולתחתונים, ויש בה רזי דרזין אשרי עין ראתה:

מקום עמידת הכהנים לברך הוא על האצטבה שאצל כותל המערב המתפללים כנגדו, כי משמעות"דוכן"רוצה לומר אצטבא, והמתרשל בזה שלא לעלות על הדוכן לעמוד שם, אלא עומד בקרקע ההיכל, הרי זה משנה מדברי חז"ל, כי לא על חנם אמרו חז"ל לעלות הכהנים על הדוכן, ופה עירנו יע"א היה מנהגם לעמוד הכהנים בקרקע ההיכל ולברך ברכת כהנים ואינם עומדים על האצטבא שבסוף ההיכל, ותהילות לאל עשיתי המנהג שיעלו ויעמדו על האצטבא שבסוף ההיכל ושם יברכו, וכן ראוי לדקדק בזה בכל אתר ואתר:

לא יעלו הכהנים לדוכן במנעלים ואפילו הם של בגד כגון אלו שלובשים ביום הכפורים, ויש מחמירים בבתי שוקים אם הם של עור:

אף על פי שנטלו הכהנים ידיהם שחרית, חוזרים ונוטלים קודם ברכת כהנים, נטילה גמורה עד הפרק שהוא חיבור היד והזרוע, והלוי יוצק מים על ידיהם, וקודם לכן יטול הלוי את ידיו, ואם אין שם לוי יוצק להם הבכור מאם שהוא פטר רחם, ואם אין שם בכור יטלו בעצמם ולא על ידי ישראל, ויש אומרים שאם הלוי הוא תלמיד חכם אינו רשאי לצוק מים על ידי הכהנים אפילו אם מקצתם תלמידי חכמים ומקצתם עמי הארץ, וכל שכן אם כולם עמי הארץ וחייב מיתה בידי שמים אם הציק מים על יד כהן עם הארץ, ואף שיש מתירין בזה- למיחש בעי ושב ואל תעשה עדיף, ואפילו אם אין שם לוי אלא הוא:

כל כהן ירא שמים ישמור ידיו משעת נטילתו שחרית שלא ליגע במקומות המכוסים בגופו, שאם נגע יש ספק שצריך לחזור ולברך כשנוטל ידיו לברכת כהנים, ויש אומרים דבעינן מים טהורים שלא נשתנו מברייתן, ובעינן נמי כח גברא כדין נטילת ידים, ודע שצריך שיהיה תכף לנטילה ברכה, על כן יזהר היכא דאפשר לו שלא ישהה כדי הילוך כ"ב אמה בין נטילה לברכת כהנים:

כשיתחיל שליח ציבור"רצה"- כל כהן שבבית הכנסת יעקור ממקומו לעלות לדוכן, ואפילו כהן שהוא בלאו הכי עומד בהיכל שנושא בו כפיו עם כל זה צריך לעקור רגליו ב"רצה", ואם לא עקר רגליו קודם שסיים שליח ציבור"רצה"לא יעלה לדוכן, ואם עקר רגליו אחר שסיים שליח ציבור"רצה", אפילו אם עלה ירד, ועקירה מביתו כדי לבא לבית הכנסת לא חשיבה עקירה לענין ברכת כהנים, ולכן אם הגיע לבית הכנסת אחר שסיים שליח ציבור"רצה"לא יעלה לדוכן, רק אם היתה העקירה מביתו אדעתא דהכי לעלות לדוכן, אז יוכל לעלות אפילו אם הגיע לבית הכנסת אחר שסיים שליח ציבור"רצה", וכתבתי בתשובה בספרי הק' "רב פעלים"דסיום"רצה"הוא כשאמר"המחזיר שכינתו לציון", כי עד כאן נקראת ברכת עבודה, אבל מן"מודים וכו'"זו היא ברכת הודאה:

ציבור שהיו מתפללין והיה בהם שמונה ישראלים ושלשה כהנים, ויש שנים מאלו השלשה כהנים אין רוצים לעשות נשיאות כפים מפני סיבה, ורוצים לצאת חוץ לבית הכנסת ואם יצאו השנים לא ישאר בבית הכנסת אלא תשעה שהם שמונה ישראלים ואחד כהן כיצד יעשו, העליתי בתשובה בספרי הק' "רב פעלים"בסיעתא דשמיא: צריך שיצאו קודם שיתחיל שליח ציבור"רצה", וישארו בחוץ עד שיחתום שליח ציבור"המחזיר שכינתו לציון", וכשיתחיל בברכת מודים יכנסו לבית הכנסת כדי להשלים המנין, ויעשה הכהן הנשאר בבית הכנסת שעקר רגליו ב"רצה"נשיאות כפים לבדו, והשנים אין נושאין כפיהם כיון שנכנסו אחר ברכת"מודים"ולא עקרו רגליהם ב"רצה", ומה שכתב מורנו הרב איסרלין ז"ל והובאו דבריו בשולחן ערוך סימן קכח דכהנים היוצאים נהגו סלסול שלא ליכנס אלא עד שיגמרו הכהנים שבבית הכנסת את ברכת כהנים, כדי שלא יאמרו עליהם שהם פגומים, זה איירי בהיכא דהציבור אשר בבית הכנסת אין צריכים להם להשלים המנין, לכך על צד היותר טוב נהגו בסלסול זה, אבל בכהאי גוונא דצריכים להם להשלים המנין שאם לא יכנסו קודם הברכה תתבטל מצות נשיאות כפים, אין מבטלין נשיאות כפים מן הציבור בשביל סלסול זה שנהגו הכהנים, מיהו בכהאי גוונא ודאי אין הש"ץ קורא"כהנים":

אם התחיל שליח ציבור תפלת החזרה בעשרה, ויצאו מהם קודם ברכת כהנים, שלא נשאר עשרה - יאמר השליח ציבור"אלקינו ואלקי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת"דברכה זו שייכה לתפלה וכיון דהתחיל בעשרה גומר ברכה זו גם כן, וכמו שכתב"עולת תמיד"ו"שיירי כנסת הגדולה"ו"אליה רבה"וכן העליתי בסיעתא דשמיא בספרי הק' "רב פעלים":

כשעוקר הכהן רגליו לישא כפיו יאמר"לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה וכו' הנה אנכי מוכן ומזומן לקיים מצות עשה לברך את ישראל ברכת כהנים בנשיאות כפים, לעשות נחת רוח ליוצרינו ולהמשיך שפע וברכה לכל העולמות וכו'". וכשעומדים הכהנים על הדוכן לאחר שענו"מודים דרבנן", אומרים"יהי רצון מלפניך אלקינו ואלקי אבותינו שתהיה ברכה זו שציויתנו לברך את עמך ישראל ברכה שלימה ולא יהיה בה מכשול ועון מעתה ועד עולם", ומאריכן בתפילה זו עד שיסיים הש"ץ"ולך נאה להודות", כדי שתהיה עניית אמן של הקהל על זה ועל זה:

לא בעינן לנשיאות כפים מקום שיש בו ספר תורה, אלא בכל מקום שמתפללים יש נשיאות כפים, וכשעולים לדוכן עומדים פניהם כלפי ההיכל, ואם הם שנים גדולים או יותר קורא להם החזן"כהנים", ואם כהן אחד בלבד- אינו קורא לו אלא הוא לבדו מתחיל בברכה:

יגביהו ידיהם למעלה מכתפיהם שיהיו ידיהם כנגד ראשם ממש וכמו שכתב בשער הכונות, ועיין"תורת חכם"דף קנג עמוד ב וקנד עמוד א בענין זה. ומגביהין יד הימנית קצת למעלה מהשמאלית, כדי להגביר מדת רחמים על מדת הדין, ופושטין ידיהם, וחולקין אצבעותיהם לעשות חמשה אוירים, בין שני אצבעות לשני אצבעות אויר אחד, ובין אצבע לגודל, ובין גודל לגודל ויהיה תוך כפיהם כנגד הארץ, ואחורי ידיהם כנגד השמים וכל זה כפי מה שכתב מרן ז"ל בשולחנו הטהור, אבל בזוהר הקדוש פרשת נשא דף קמו כתוב דלא יתחברון אצבען דא בדא, בדין דיתברכון כתרין קדישין כל חד וחד בלחודוהי, וכתב"מקדש מלך"דזה הפך השולחן ערוך, דכאן קאמר שכל האצבעות יהיו מפורדות זו מזו, וכן כתב"אספקלריא המאירה"על זוהר הקדוש, ושאלתי להרב הגאון החסיד מורנו הרב אליהו מני נר"ו להודיעני מנהג החסידים ב"בית אל"יכב"ץ בירושלים ת"ו, וכתב לי: בדבר הזה אין ברירה יש עושים כמו שכתב בזוהר הקדוש, ויש עושים כמו שכתב מרן ז"ל, ובדברי רבינו האר"י ז"ל לא נמצא גלוי לדבר זה, ופה עירנו יע"א נוהגים לעשות חמשה אוירים, ויש קצת נוהגים לעשות כפי זוהר הקדוש, ועוד שאלתיו להודיעני מנהג החסידים ב"בית אל"יכב"ץ אם הכהנים אצבעותיהם זקופים כמו נטילת ידים, והשיב שגם בזה לא יש היכר, יש עושין כך ויש עושין כך:

כשמזכירין השם בברכת כהנים יענו הצבור"ברוך הוא וברוך שמו"וכנזכר בפוסקים, ואף על גב דאיכא דלא סבירא להו הכי, המנהג פשוט לענות וכן המנהג פשוט בעיר הקודש תוב"ב ואין לשנות, ואחר גמר כל פסוק עונים הציבור אמן, ואין עונים אמן עד שתכלה ברכה מפי הכהנים, אבל הש"ץ אינו עונה אמן אחר ברכה של כהנים, ואפילו אחר ברכת"לברך את עמו ישראל באהבה"לא יענה הש"ץ אמן. ואפילו דמובטח לו שלא יתבלבל:

כשעולים לדוכן יהיה פניהם כלפי ההיכל ואחוריהם כלפי העם, ובעוד אחוריהם כלפי העם מתחילים לברך"אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל", מחזירים פניהם כלפי העם ומסיימים"באהבה", כדי שיהיה סיום הברכה כלפי העם, וכשמתחיל שליח ציבור"שים שלום"אז מחזירין פניהם כלפי ההיכל, ולא יחזירו פניהם קודם, ואז אומרים"רבון העולמים עשינו מה שגזרת עלינו עשה אתה מה שהבטחתנו השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך ישראל"ואין מסיימין הפסוק הזה, וכן המנהג בעיר הקודש תובב"א שאומרים עד כאן ואין מסיימין הפסוק ויאריכו בתפלה זו עד שיסיים השליח ציבור"שים שלום"כדי שיענו הציבור אמן על שניהם, ובראש השנה ויום הכפורים שמאריכין לא יתחילו לומר"רבון"עד לבסוף כדי שיסיימו עם הקהל ביחד, ואין הכהנים רשאין להחזיר פניהם עד שיתחיל שליח ציבור"שים שלום", ואין רשאין לכוף אצבעותיהם עד שיחזרו פניהם ואין רשאין לעקור משם עד שיענו הציבור אמן אחר ברכת"שים שלום", וכשמחזירין פניהם בין בתחלה בין בסוף לא יחזרו אלא דרך ימין:

אין קורא השליח ציבור"כהנים"אלא עד שיכלה אמן של ברכת"נאה להודות"מפי הציבור, ואין הכהנים רשאין להתחיל ברכת"אשר קדשנו"עד שיכלה דבור קריאת"כהנים"מפי הקורא, ואין רשאין להתחיל"יברכך"עד שיכלה אמן מפי כל הציבור אחר"באהבה", ואין רשאין להתחיל בשום תיבה מן ברכת כהנים עד שתכלה התיבה מפי המקרא, ואין הציבור עונין אמן עד שתכלה הברכה מפי הכהנים:

נכון להשתדל שלא יהיה כהן שליח ציבור בשחרית ומוסף, ואם היה השליח ציבור כהן אם יש כהנים אחרים שם לא ישאר כפיו, ואם אין שם כהן אלא הוא ומובטח לו שיחזור לתפלתו בלא טירוף הדעת הרי זה נושא כפיו, כדי שלא תתבטל נשיאות כפים מאותה תפלה, כיצד יעשה? יעקור רגליו בעבודה, ויאמר עד"ולך נאה להודות"ויעלה לדוכן ויברך ברכת כהנים, ואם הציבור כולם לפניו יברך אותם במקומו ויקרא לו אחר את ברכת כהנים, ואחר כך יסיים"שים שלום", וכל היכא דאיכא כהנים אחרים דאמרינן שהשליח ציבור לא ישא כפיו צריך שיהיה עומד במקומו ושותק, ואדם אחר יעמוד אצלו ויקרא את הכהנים, והשליח ציבור שותק עד התחלת"שים שלום":

בשעה שהכהנים מברכים את העם יהיו פני העם כנגד הכהנים ולא יביטו בכהנים ולא בשום דבר אחר, ויהיו עיניהם סגורות ולא יסיחו דעתם בדברים אחרים, ויהיו כמו שעומדים בתפלה, ויתכונו לברכה, ועם שאחורי הכהנים אינם בכלל הברכה, וכן העומדים בצדדים כל שאין עומדים באויר אשר מפניהם ואילך אינם בכלל הברכה, אבל אותם העומדים בצדדים של האויר שלפניהם הרי אלו בכלל הברכה, דלא בעינן לפניהם ממש כי אם על צד היותר טוב היכא דאפשר וכנזכר ב"חסד לאלפים", ואם אחד נכנס לבית הכנסת לבקש איזה דבר, או עובר אורח ממקום למקום ומצא הכהנים מברכין ברכת כהנים, יעמוד וישמע ברכת כהנים ולא יצא עד שיסימו ברכת כהנים, ואם הוא כהן וכבר נשא כפיו באותו היום, ובא לבית הכנסת זו ומצא ציבור שלא הגיעו לברכת כהנים, יכול לישא כפיו פעם אחרת:

כהן שלא התפלל עדין ומצא ציבור מתפללין: אם אין השעה עוברת נושא כפיו ואין התפלה מעכבתו, ואם אמרו לו"עלה"צריך לעלות אפילו השעה עוברת לו, דנשיאות כפים דאורייתא ותפלה דרבנן:

כהן הקורא קריאת שמע והרגיש דהשליח ציבור מוכן להגיע לברכת כהנים, ימהר לסיים הקריאת שמע שיקרא בה גם בדרך הלוכו לעלות כדי שיסיים אותה קודם שיתחיל לברך, ואם הרגיש בזה בעודו בברכות קריאת שמע, ימתין שם בבין הפרקים ולא יתחיל בקריאת שמע עד שיברך ברכת כהנים. ואם לא הרגיש אלא עד שהתחיל שליח ציבור ב"רצה"והוא כבר התחיל בקריאת שמע, והוא כבד פה שאי אפשר למהר לסיים הקריאת שמע קודם שיברך, הנה זה יעקור רגליו בעבודה, ויסיים הפרשה שהוא עומד בה ויברך ברכת כהנים בין הפרקים של קריאת שמע, ואחר ברכת כהנים יסיים הקריאת שמע, אבל אם לא הרגיש בעבודה, ולא עקר רגליו קודם שסיים שליח ציבור ברכת עבודה אינו עולה לדוכן לברך, וכמו שכתבתי לעיל דכל שלא עקר רגליו בעבודה אינו עולה לדוכן, וכאשר העליתי כל זה בספרי הק' "רב פעלים"בסיעתא דשמיא. ואם הכהן עומד בתפלה, כתבתי שם בספרי הק' "רב פעלים"דאפילו לסברת ה"מגן אברהם"ודעמיה דסבירא להו פוסק, זה אינו אלא אם כן אמרו לו לעלות, וצריך שיאמרו לו כשאומר השליח ציבור"רצה", אך באמת יש חולקים על ה"מגן אברהם"וסבירא להו דאינו פוסק אם עומד התפלה, כדין קדיש וקדושה, ואפילו לסברת הסוברים דאם הכהן המתפלל סיים"ולך נאה להודות"הנה זה נושא כפיו שם, עם כל זה כיון דלא עקר רגלו בעבודה אינו עולה, ובודאי דלא עקר רגליו כיון דהיה עסוק בתפלתו, ובודאי דלא יאמרו לו לעלות כיון דרואין אותו עוסק בתפלה, וכין דלא אמרו לו לעלות אז גם לסברת הרב מהר"ם מינץ ז"ל סימן יב לא ישא כפיו:

כהן אבל יוצא מבית הכנסת בשעה שקורא כהנים, ואחר שבעת ימי אבלות ישא כפיו, ויש אומרים דאפילו בתוך שבעה ישא כפיו ועליו תבא ברכת טוב, ובעיר הקודש ירושלם תוב"ב נהגו לעשות נשיאות כפים בבית האבל, וכן נהגו מחדש פה עירנו בגדאד יע"א, ורק הכהנים שהם אבלים לא נהגו לישא כפים, וצריך להזהירם שלא יעמדו שם, אלא יכנסו קודם"רצה"תוך חדר אחר שבבית, ועיין ב"שלמי ציבור"ועיין מה שכתב הרב המגיה ב"חסד לאלפים"בשם הרב מה"ר חיים פינסו ז"ל יעוין שם, ובקהל חסידים"בית אל"יכב"ץ נוהגים לעשות נשיאות כפים בתשעה באב בשחרית, ופה עירנו יע"א לא נהגו בתשעה באב כן, אלא רק במנחה דוקא עושין נשיאות כפים, ולא שניתי מנהגם בזה בתשעה באב, מטעם הכמוס אתי:

הכל חיבין במקרא מגילה אנשים ונשים אך הנשים אע"פ שיודעין לקרות ישמעו מן האנשים וכן המנהג בעיר הקודש תוב"ב שמעולם לא נשמע שהאשה קראה מגילה ולכן כל אדם אע"פ שקרא המגילה בבית הכנסת יקראנה בביתו בשביל אשתו שלא שמעה בבית הכנסת ובשביל הבתולות ושאר נשים ומשרתים שבבית ואם קראה בבית הכנסת וחוזר וקורא לנשים לא יברך בשבילם וגם הם לא יברכו:

אם היה הקורא חרש או שוטה או קטן השומע ממנו לא יצא ידי חובתו וצריך לחזור ולקרותה בברכה. מיהו אם שמעה מחרש יחזור ויקראנה בלא ברכה משום דאיכא דסבירא להו שומע מחרש יצא ואם שמעה מקטן שהגיע לחינוך יחזור ויקראנה בלא ברכה דאיכא רבים דסבירא להו קטן שהגיע לחנוך מוציא את הגדול ידי חובתו וכן נמי אם שמעה מהאשה יחזור ויקראנה בלא ברכה:

קראה מתנמנם הואיל ולא נרדם בשינה יצא אבל השומע אם מתנמנם לא יצא וצריך להזהר בדבר זה שהוא מצוי תמיד דאלו השומעים יתנמנמו, ולכתחילה אם ראו את הקורא שקרא איזה פסוקים מתנמנם מכריחין אותו שיחזור ויקראנה, דלא אמרינן קראה מתנמנם יצא אלא בדיעבד היכא דסיים קריאת המגילה כולה:

הקורא את המגילה צריך לברך הברכות מעומד בין בתחילה בין בסוף אפילו הוא קוראה יחיד בביתו, אבל קריאתה אינה צריכה מעומד, ורק השליח ציבור קוראה מעומד מפני כבוד הציבור, וצריך להיות פושט אותה כולה ואח"כ מברך הברכות מעומד, מיהו מאחר דפושט ומברך בעודו עומד, צריך שיהיה לפניו בימה או כסא שתנוח עליו המגילה ולא תהיה נגררת בארץ:

מי ששכח ולא בירך שהחיינו, אם נזכר אחר שהתחיל יברך במקום שנזכר, ובסה"ק מקבציאל העליתי דאם לא נזכר עד אחר שכבר קרא גם פסוק עשרת בני המן, אע"פ שעדיין לא גמר המגילה לא יברך שהחיינו שם במקום שנזכר:

אם השמיט הקורא מלות בקריאתו אפילו שהם תיבות שאין מפסידין ענין הקריאה לא יצא ידי חובתו, ומי שיש בידו מגילה שאינה כשרה ישמע משליח ציבור וישתוק:

נוהגין לומר ד' פסוקים של גאולה בקול רם, והם איש יהודי וכו', בלילה ההוא וכו', ומרדכי יצא וכו', ליהודים היתה אורה וכו', וכשאומר פסוק בלילה ההוא בקול רם וניגון יסיים תיבת המלך בקול רם וניגון ביותר, ויש נוהגים לומר גם כן פסוק כי מרדכי היהודי וכו' ופה עירנו לא נהגו בפסוק זה:

צריך לומר מתחילת חמש מאות איש ואת פרשנדתא וכו' עשרת בנשימה אחת, ויאריך בוא"ו של ויזתא, והמנהג להכות ברגליו על הקרקע כשאומרים שמות עשרת בני המן, ויש נוהגים להכות בידם על הקרקע ואין זה מנהג יפה, אלא ראוי להכות בסנדלים שברגליהם:

צריך להיזהר לקרות תיבת"ואת"הנזכרים בעשרת בני המן מתוך המגילה, כי יש טועים מחמת המהירות שלל נשימה אחת לקרות כל תיבות של ואת הנזכרים בעל פה, לכך צריך להשים לב על זאת להיזהר, וכשאומר"ויקר"ישים ידיו על התפילין וינשק, וכשאומר את אגרת הפורים ינענע המגילה בתיבת אגרת:

כתב הגאון יעב"ץ ז"ל על אביו הגאון ז"ל שהיה מכה ברגלו וטופח בסנדלו כשמזכיר שם המן בקריאת המגילה עיין שם, ואני רגיל להכות ברגלים בשם המן הראשון הכתוב בפסוק"אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן בן המדתא האגגי", וגם עוד שם המן האחרון בפסוק"כי המן בן המדתא האגגי צורר כל היהודים חשב וכו'":

אסור לאכול קודם קריאת המגילה, ואם יש לאדם מגילה כשרה שקורא בה לעצמו בבית הכנסת בעת שהשליח ציבור קורא שם בשביל הציבור, וזה אינו רוצה לצאת בברכה של שליח הציבור אלא ירצה לברך לעצמו רשאי, אך יברך בלחש וכאשר העליתי בסה"ק רב פעלים בס"ד:

טוב שיעמדו שני אנשים אצל השליח ציבור מימין ומשמאל, ויאמר השליח ציבור קודם הברכה ברשות מורי ורבותי ויברך ויקרא, ומנהג עירנו שיעמדו הקהל בעת הברכה בתחלה ובסוף, וכל אדם צריך שיגלול ואח"כ יברך ברכה אחרונה, ויזהר שלא יברך בעת שהוא גולל המגילה:

הקורא יחיד יברך גם ברכה אחרונה של המגילה וכנזכר בברכי יוסף ועיין מעוד לכל חי סימן ל"א אות ק"ח יעויין שם, וכן המנהג פה עירנו וכן ראוי לנהוג בכל מקום, ולא יאבד היחיד ברכה יקרה זו:

אומרים על הנסים בתפלה וברכת המזון ביום י"ד דוקא, אבל לא ביום ט"ו, ואפילו מקום שקורין המגילה בט"ו משום ספק אם היתה מוקפת חומה מימות יהושוע עם כל זה לא יאמרו על הנסים בתפלה וברכת המזון מפני חשש הפסק, וכן, מפורש בשער הכונות, ופה עירנו בגדאד יע"א מנהגם לקרות המגילה בי"ד בברכה אבל בט"ו קורין אותה בלא ברכה כלל, וברכה אחרונה אומרים אותה בלי שם ומלכות, ומנהגם לקרות בט"ו בספר תורה בפרשת ויבא עמלק, והטעם דעיר בגדאד יש בה ספק אם היתה מוקפת חומה מימות יהושוע או לאו, ולכן קורין בט"ו את המגילה בלא ברכה, ומקדמת דנא היה המנהג פה עירנו לומר על הנסים ביום ט"ו בתפלה ובברכת המזון, אך הרב הגאון עטרת ראשי מור זקני רבינו משה חיים זלה"ה ביטל המנהג של אמירת על הנסים משום חשש פסק, אבל קריאת ספר תורה לא רצה לבטל דאין כאן חשש ברכה לבטלה, ולכן עתה אין אומרים על הנסים פה עירינו בגדאד אלא רק ביום י"ד בלבד, ואם שכח ולא אמר אין מחזירים אותו, אלא דבתפילה אומר אחר אלהי נצור נודה לך ה' אלוהינו אלוהי אבותינו על הנסים וכו', ובברכת המזון יאמר אחר סיום הברכות הרחמן הוא יעשה לנו נסים כשם שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה ובימי מרדכי וכו':

חייב כל אדם ליתן שתי מתנות לשני עניים לפחות, וכל המרבה ברוך יהיה, והשיעור הוא אם נותן אוכל צריך שיהיה בו ג' ביצים שהם ארבעה וחמשים דרה"ם (יחידת משקל - 3 גרם ומשהו), ואם מעות שיעור שיקנה שלשה ביצים מפת, ואפילו עני המתפרנס מצדקה חייב במתנות לאביונים וה"פרי חדש"פוטרו, וכתוב בספר"תורה לשמה"שיוכל אביון אחד ליתן לאביון חברו וזה גם כן חוזר ונותן לחברו:

חייב לשלוח כל אדם לחברו שני מנות, דהיינו שני מיני אוכלים וכתוב בספר תורה לשמה שצריך להניח כל מין בכלי אחד בפני עצמו ולא יניח שניהם בכלי אחד ומשלוח מנות צריך לשלוח לגדול אבל מתנות לאביונים אפילו נתן לקטן יצא ידי חובתו:

האשה חייבת גם כן במשלוח מנות ומתנות לאביונים, ופה ערינו בגדא"ד שקורין המגילה גם בט"ו בלא ברכה משום ספק מוקפת חומה, צריך לקיים ביום ט"ו סעודה ומשלוח מנות ומתנות לאביונים אחד אנשים ואחד נשים, ורק אין מרבין בהם כמו יום י"ד:

אבל תוך י"ב חודש של אב או של אם יקיים משלוח מנות אך לא ישלח להרבה בני אדם אלא יקיים המצוה הזאת באדם אחד דווקא, ולו לא ישלחו אחרים כלל:

מצוה להרבות בסעודת פורים, ועיקר הסעודה ביום, ואם עשאה בלילה לא יצא ידי חובתו, ומנהג יפה לאכול זרעונים בפורים זכר לאכילת זרעונים שאכלו דניאל וחבריו ועשה להם הקב"ה נס בזה (דניאל א'), ולכן פה עירנו מנהגם לטגן מוליתא בקטניות ובשר ביחד שקורין זה בערבי סמבוס"ך:

מנהג יפה לכתוב עמלק ושם המן ולמחותם, וקודם שימחם ידרוס ויכה עליהם בסנדלו, ולא ימחם ברוק שבפיו אלא במים מזוהמים, ואם יש שכר לפניו ימחם בשכר וסימן (משלי לא', ו') תנו שכר לאובד:

אין לעשות מלאכה בפורים בין בי"ד בין בט"ו, ואין לנשים לעשות כבוס וכדומה אפילו ביום ט"ו, ואין מגלחין הישראלים אפילו אם חל יום י"ד בערב שבת:

ילבשו בפורים בגדי שבת או בגדים אחרים שהם חשובים, ולא ילבשו בגדי חול, זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו: