התחברות
סימנים נבחרים מהלכות סוכה על סדר השו"ע משולב בתמצית דברי נושאי הכלים ודברי פוסקי זמנינו בדברים המעשיים
סימן תרכט - ממה צריך להיות הסכך
הרב אליעזר טובי והרב ירון אליה
סימן תרכט - ממה צריך להיות הסכך
סעיף א: דבר שמסככין בו צריך שיהיה צומח ותלוש ואינו מקבל טומאה
דבר שמסככין בו, צריך שיהיה צומח מן הארץ, ותלוש, ואינו מקבל טומאהובלא זה הסוכה פסולה מן התורה;
אבל דבר שאינו צומח מן הארץ, אף על פי שגידולו מן הארץ ואינו מקבל טומאה כגון עורות של בהמה שלא נעבדו, שאינם מקבלים טומאה, או מיני מתכות אע"פ שאינם מקבלים טומאה, שעדיין לא נעשה מהם כלי, אין מסככין בהם אף שיסודם מן הארץ, דהסכך צריך להיות דווקא דבר הצומח מן הקרקע ולא קרקע עצמה (וכן אין מסככין בעפר) (ר"ן).
אבל דבר שאינו צומח מן הארץ, אף על פי שגידולו מן הארץ ואינו מקבל טומאה כגון עורות של בהמה שלא נעבדו, שאינם מקבלים טומאה, או מיני מתכות אע"פ שאינם מקבלים טומאה, שעדיין לא נעשה מהם כלי, אין מסככין בהם אף שיסודם מן הארץ, דהסכך צריך להיות דווקא דבר הצומח מן הקרקע ולא קרקע עצמה (וכן אין מסככין בעפר) (ר"ן).
סעיף ב: דבר שמקבל טומאה אין מסככין בו אפילו אם נשבר
וכן דבר שמקבל טומאה כגון שפודין שיש בהם מתכת. ויש מחמיריםאף בשיפודים של עץ, ואע"פ שהם 'פשוטי כלי עץ' מ"מ מקבלים טומאה אם משמשים לתשמיש אדם, כגון שיפודים שמיוחדים לצלייה (כה"ח אות י'), וארוכות המטה וכל הכלים אפילו אם מקבלים טומאה רק מדרבנן אין מסככין בהם;
ואפילו אם נשברו, שלא נשאר בהם שיעור קבלת טומאה דכיון שמקבלים טומאה מן התורה גזרו בהם חכמים גם אחר שנשברו.
ואפילו אם נשברו, שלא נשאר בהם שיעור קבלת טומאה דכיון שמקבלים טומאה מן התורה גזרו בהם חכמים גם אחר שנשברו.
סעיף ג: סיככה בחיצים שאין להם בית קיבול כשרה
סיככה בחיצים שאין להם בית קבול, כשרה דפשוטי כלי עץ אינם מקבלים טומאה. אך אם היו פעם אחת בברזל פסולים, כיון שחל עליהם שם פסול;
ושיש בהם בית קבול, פסולהואםרחב קצת וראוי להניח עליו איזה דבר, אפילו שאין לו בית קיבול - מקבל טומאה מדרבנן (דדמי לבית קיבול).
ושיש בהם בית קבול, פסולהואםרחב קצת וראוי להניח עליו איזה דבר, אפילו שאין לו בית קיבול - מקבל טומאה מדרבנן (דדמי לבית קיבול).
סעיף ד: סיככה בפשתן שלא נידק ולא ניפץ כשרה
סיככה בפשתן שלא נידק ולא ניפץ, כשרה, דעץ בעלמא הואואם רק נשרה במים, מעיקר הדין כשר, אך יש להחמיר לכתחילה;
אבל אם נידק וניפץ, פסולה יש מפרשים שפסול כי קרוב לטוויה ואז יקבל טומאה לכן גזרו אף קודם טוויה, וי"א שפסול משום שאינו נראה כגידולי קרקע (כיון שהשתנתה צורתו) וי"א משום שראוי ליתנו בכרים וכסתות.
אבל אם נידק וניפץ, פסולה יש מפרשים שפסול כי קרוב לטוויה ואז יקבל טומאה לכן גזרו אף קודם טוויה, וי"א שפסול משום שאינו נראה כגידולי קרקע (כיון שהשתנתה צורתו) וי"א משום שראוי ליתנו בכרים וכסתות.
סעיף ה: חבלים של פשתן פסולים לסכך ושל גמי ושל סיב כשרים
בחבלים של פשתן, פסולה מפני ששינה צורתו ואינו נראה כגידולי קרקע; של גמי ושל סיב, כשרה שלא שינו צורתם.
סעיף ו: מחצלת הראויה לשכיבה אין מסככין בה ואם נעשתה לסיכוך מסככין בה
במחצלת של קנים וקש ושיפה וגמי, בין שהיא חלקה שהיא ראויה לשכיבה, בין שאינה חלקה שאינה ראויה (כל כך) לשכיבה,
אם היא קטנה כקומת איש או מעט יותר (מ"ב; כה"ח), סתמא עומדת לשכיבה ומקבלת טומאה ואין מסככין בה, אלא א"כ עשאה לסכוך. הגה: דהיינו שרוב בני אותה העיר עושין אותה לסיכוך(ר"ל שאם רוב אנשי העיר רגילים לעשות המחצלות לשכיבה, לא יועיל מה שחשב עליה לסיכוך, דיש לאסור מפני מראית העין. אמנם לדעת השו"ע אין לחוש לזה [כה"ח אות לה]) (הרא"ש פ"ק דסוכה);
ואם היא גדולה, סתמא עומדת לסיכוך ומסככין בה, אא"כ עשאה לשכיבה שאז אסור לסכך בה אפילו שמנהג המקום לסכך בהן (דהיינו שמנהג המקום לשכב עליה ר"ל שבמקום שהמנהג לעשותה לשכיבה, אסור אפילו אם עשאה לסיכוך (מפני מראית עין וכנ"ל));
וה"מ שאין לה שפה, אבל אם יש לה שפה בענין שראויה לקבל שפתה מוכיחה עליה שעשויה לקבלה וא"כ מקבלת טומאה,ולכן אפילו אם ניטל שפתה אין מסככין בה [ויש מחמירים ביש לה שפה, אפילו אם עשאה בפירוש לסיכוך (עי' מ"ב ס"ק י"ט;כה"ח לד)].
אם היא קטנה כקומת איש או מעט יותר (מ"ב; כה"ח), סתמא עומדת לשכיבה ומקבלת טומאה ואין מסככין בה, אלא א"כ עשאה לסכוך. הגה: דהיינו שרוב בני אותה העיר עושין אותה לסיכוך(ר"ל שאם רוב אנשי העיר רגילים לעשות המחצלות לשכיבה, לא יועיל מה שחשב עליה לסיכוך, דיש לאסור מפני מראית העין. אמנם לדעת השו"ע אין לחוש לזה [כה"ח אות לה]) (הרא"ש פ"ק דסוכה);
ואם היא גדולה, סתמא עומדת לסיכוך ומסככין בה, אא"כ עשאה לשכיבה שאז אסור לסכך בה אפילו שמנהג המקום לסכך בהן (דהיינו שמנהג המקום לשכב עליה ר"ל שבמקום שהמנהג לעשותה לשכיבה, אסור אפילו אם עשאה לסיכוך (מפני מראית עין וכנ"ל));
וה"מ שאין לה שפה, אבל אם יש לה שפה בענין שראויה לקבל שפתה מוכיחה עליה שעשויה לקבלה וא"כ מקבלת טומאה,ולכן אפילו אם ניטל שפתה אין מסככין בה [ויש מחמירים ביש לה שפה, אפילו אם עשאה בפירוש לסיכוך (עי' מ"ב ס"ק י"ט;כה"ח לד)].
הגה: במקום שנהגו לקבוע מחצלאות בגגין כעין תקרה, אין מסככין בהם גזירה שמא ישב תחת תקרת הבית (כל בו).
› ומחצלות המצויות כיום שידוע לכל שעשויים לסיכוך, מותר לסכך בהם אף לדברי הרמ"א. ואף אם הקנים מחוברים זה לזה בחוטי כותנה הקלו הרבה פוסקים לסכך בהם (עי' חזו"ע עמ' כג-כה; פסק"ת, אות ו'), והמובחר ביותר הם אותם מחצלות שארוגים בסיבים שלא עברו עיבוד כלל. אכן מחצלות שהקנים שלהם מחוברים ע"י חוטי ברזל וכד', שמקבלים טומאה מן התורה, אין לסכך בהם משום שמעמיד בדבר המק"ט (כמו שיתבאר בסעיף הבא שהסכמת הפוסקים להחמיר בזה לכתחילה).
סעיף ז: יש להסתפק אם מותר להניח סולם על הגג כדי לסכך
יש להסתפק אם מותר להניח סולם על הגג כדי לסכך על גביו (עיין לקמן בהרחבה בביאור ספקו של השו"ע).
הגה: לכן אין לסכך עליו; ואפילו להניחו על הסכך להחזיקו, אסור דאין להעמיד הסכך בדבר המקבל טומאה (אך עי' בט"ז ס"ק י"א);
וה"ה בכל כלי המקבל טומאה, כגון ספסל וכסא שמקבלין טומאת מדרס (מהרי"ל).
האם מותר להעמיד את הסכך בדבר המקבל טומאה?
נחלקו הפוסקים בהבנת דברי השו"ע בסעיף זה, האם לדבריו יש לאסור העמדת הסכך בדבר המקבל טומאה.
יש אומרים שמותר להעמיד בדבר המקבל טומאה לדעת השו"ע, וראיה מסימן תר"ל (סע' י"ג). וכאן כוונת השו"ע לאסור לסכך בסולם, דיש לחוש שהוא מקבל טומאה ופסול לסכך כדלעיל בסע"א (ואף שהלשון דחוק יש ליישב).
ויש אומרים שכוונת השו"ע שאף להעמיד בדבר המקבל טומאה אסור (גזירה שמא יבוא לסכך בדבר המק"ט). ומה דאיתא בס"ס תר"ל שאם העמיד בדבר המק"ט הסוכה כשרה, הני מילי בדיעבד, אך לכתחילה אין לעשות כן.
והסכמת הפוסקים להחמיר לכתחילה שלא להעמיד בדבר המקבל טומאה, אך בדיעבד כשר. ובמעמיד דמעמיד מותר אף לכתחילה. [מ"ב ס"ק כ"ב וס"ק כ"ו; אול"צ ד', כ"ד, ח'; חזו"ע עמ' מד].
ודעת החזו"א(קמ"ג, ב) שאף לצורך מעמיד דמעמיד אין להשתמש בדבר המק"ט, שאין לחלק בין מעמיד ראשון לשני או שלישי, דכל זמן שישנו דבר המק"ט שבלעדיו הסכך לא היה יכול לעמוד, הרי זה כמעמיד בדבר המק"ט שיש להחמיר בו לכתחילה (כנ"ל).
ואם הסכך עומד ע"י דבר אחר, ורוצה לחזק מעמדו בדבר המק"ט, אין עליו שם מעמיד כלל ומותר לעשות כן לכתחילה (כ"כ שם בחזו"א).
› וכשם שאין להעמיד לכתחילה בדבר המקבל טומאה, כך אין להעמיד בכל דבר שאסור לסכך בו מן התורה (עי' פסק"ת תחילת אות ז', וע"ע יחו"ד ח"א, סימן ס"ד).ובדבר שאין לחוש שיטעו להתיר לסכך בו, כגון אבנים שאי אפשר לסכך בהם, מותר. ולכן מותר לכתחילה להעמיד הסכך על כותל אבנים.
סעיף ח: לחבר כלונסאות הסוכה בדברים שמקבלים טומאה אין קפידא
לחבר כלונסאות הסוכה (שעליהם עומד הסכך) במסמרות של ברזל או לקשרם בבלאות (פירוש חתיכות של בגדים בלוים) שהם מקבלים טומאה, אין קפידא דלמעמיד דמעמיד מותר לכתחילה לקחת דבר המק"ט וכנ"ל בסעיף הקודם (מ"ב ס"ק כ"ו).
סעיף ט: אוכלים מקבלים טומאה ואין מסככים בהם
כל מיני אוכלין מקבלים טומאה ואין מסככין בהם ודווקא מאכל אדם, אך מאכל בהמה אינו מקבל טומאה וכשר לסכך בו. [ומיני בשמים שאינם נאכלים אלא עשויים לריח וכדומה מסככים בהם (ולעניין תבלינים עי'מש"כ המ"ב ס"ק כ"ט ועי' בחזו"ע עמ' כג שהקל בזה)]
סעיף י: ענפי פירות אם הפסולת מרובה על האוכל מסככים בהם
ענפי תאנה ובהם תאנים, וזמורות ובהם ענבים, אם פסולת (בסמוך מבאר מה נחשב פסולת) מרובה על האוכל מסככין בהם; ואם לאו אין מסככין בהם;
ואם קצרם לאוכל, יש לידים (היינו חלק הענף שסמוך לפרי. ועי' במה שנכתוב בזה לקמן) תורת אוכל לקבל טומאה וצריך שיהא בפסולת כדי לבטל האוכל והיד;
ואם קצרם לסיכוך, אז אין לידים תורת אוכל ואדרבה הם מצטרפים עם הפסולת לבטל האוכל;
ואם קצרם לאוכל ונמלך עליהם לסיכוך, אין מחשבה מוציאה הידות מתורת אוכל עד שיעשה בהם מעשה שניכר שרוצה אותם לסיכוך, כגון שידוש אותם.
ואם קצרם לאוכל, יש לידים (היינו חלק הענף שסמוך לפרי. ועי' במה שנכתוב בזה לקמן) תורת אוכל לקבל טומאה וצריך שיהא בפסולת כדי לבטל האוכל והיד;
ואם קצרם לסיכוך, אז אין לידים תורת אוכל ואדרבה הם מצטרפים עם הפסולת לבטל האוכל;
ואם קצרם לאוכל ונמלך עליהם לסיכוך, אין מחשבה מוציאה הידות מתורת אוכל עד שיעשה בהם מעשה שניכר שרוצה אותם לסיכוך, כגון שידוש אותם.
מהו שיעור ידות האוכלים?
מדינא ידות האוכלים הם ג' טפחים הסמוכים לפירות. וכ"פ בחזו"ע (עמוד כג).
ובמ"ב (ס"ק ל"א בשם המג"א) כתב להחמיר להחשיב כל היד המחוברת לפרי אפילו אם גדולה הרבה יותר מג"ט (משום שישנם מינים שבהם מן הדין הידות מצטרפות לאוכל אף ביותר מג"ט).
סעיף יא: מסככים בפינוג"ו
מסככין בפינוג"ו הנקרא בערבי שומר (והוא מאכל בהמה ואין בני אדם אוכלים אותו אלא לרפואה) (רבינו ירוחם נ"ח ח"ב וכל בו).
סעיף יב: ירקות שממהרין להתייבש פסולים לסכך בהם ודינם כאוויר
סיכך בירקות שממהרין לייבש, אף על פי שפסולים לסכך (כנ"ל בסעיף ט) מפני שמקבלים טומאה, אין דינם כסכך פסול לפסול בארבעה טפחים, אלא כאויר חשיבי לפסול בשלשה דכיוון שלִכשֶיִיבשוּ יתפוררו ויתבטל סכך הסוכה, גזרו בהם אף קודם שנתייבשו להחשיבם כאוויר (שפוסל בג"ט כדלקמן בסימן תרל"ב);
ואם אין דרכם לייבש, דינם כסכך פסול ופוסלים בד' טפחים.
ואם אין דרכם לייבש, דינם כסכך פסול ופוסלים בד' טפחים.
הגה: וכל מה שדרכו לייבש תוך שבעה, מיד דיינינן ליה כאילו הוא יבש (ר"ן פ"ק דסוכה), והוי אויר ופוסל בו אפילו מן הצד (ולא אומרים בו דין דופן עקומה אפילו קודם שנתייבש, כדין אוויר) (הגהות מיימוני פ"ד דסוכה).
אמנם מה שאמרו שדינם כאוויר היינו רק להחמיר, אבל אם יש בצידו סכך פסול דינו כסכך פסול, שמצטרף לארבעה טפחים לפסול בסוכה משום סכך פסול, שהרי יש עליו גם שם סכך פסול [כה"ח אות ע].
אמנם מה שאמרו שדינם כאוויר היינו רק להחמיר, אבל אם יש בצידו סכך פסול דינו כסכך פסול, שמצטרף לארבעה טפחים לפסול בסוכה משום סכך פסול, שהרי יש עליו גם שם סכך פסול [כה"ח אות ע].
סיכך בדבר שדרכו להתייבש - באופן שבתוך שבעת ימי החג ייתבש עד שתהא חמתה מרובה מצילתה - מה דינו?
לבוש - הסוכה פסולה, דדנים אותו כיבש מתחילה וא"כ אין כאן צילתה מרובה מחמתה.
פמ"ג (מש"ז י"ד) - כשר כל זמן שלא התייבש ועדיין צילתה מרובה מחמתה (ודווקא כשיש ג"ט סמוכים שדרכם להתייבש, נפסל מיד על שם סופו).
ועיין בבה"ל שהביא מחלוקתם ולא הכריע. ובחזו"ע (עמוד ל, הערה יא) מבואר להחמיר בזה (וע"ע כה"ח אות עב).
סעיף יג: כל דבר מחובר אין מסככין בו
כל דבר המחובר אין מסככין בו ודינו כדין האילן (שנתבארו דיניו בסימן תרכ"ו).
סעיף יד: לכתחילה אין לסכך במינים שריחם רע
יש דברים שאסרו חכמים לסכך בהם לכתחלה, והם מיני עשבים שאינם ראוים לאכילה ואינם מקבלין טומאה, וריחם רע או שנושרים עליהן תמיד (אבל אם אינם נושרים אלא בשעת הרוח שרי), דחיישינן שמא מתוך שריחן רע או שעליהן נושרים יצא מן הסוכה ובדיעבד אם סיכך בהם הסוכה כשרה. אמנם אם ריחם רע כל כך עד שאינו יכול לסבול הריח - הסוכה פסולה. (מ"ב ס"ק ל"חוכה"ח אות עח בשם הפמ"ג, שמצדד שפסולה מן התורה דבעינן 'תשבו כעין תדורו' וזו אינה ראויה לדירה)
[עיין עוד לקמן בסימן תר"ל סעיף א' במ"ש לעניין ברכה במקום שיש בו ריח רע המגיע מבית הכסא או מאשפה].
[עיין עוד לקמן בסימן תר"ל סעיף א' במ"ש לעניין ברכה במקום שיש בו ריח רע המגיע מבית הכסא או מאשפה].
סעיף טו: אסור לסכך בחבילה
וכן אסור לסכך בחבילה, מפני שפעמים שאדם מניח חבילתו על גג הסוכה לייבשה ואח"כ נמלך עליה לשם סוכה, ואותה סוכה פסולה משום תעשה ולא מן העשוי בפיסולוהרי הניחה על הסוכה שלא לשם צל, וגזרו על כל חבילה אטו זאת (שהניחה לייבוש);
וכיון שמפני זה אסרוהו, לא הוצרכו לאסור אלא בחבילה שדרך ליבשה, ואין זה בפחות מכ"ה קנים, הילכך כל חבילה שהיא פחותה מכ"ה, קנים מותר לסכך בה (שבזה לא גזרו כיוון שאין דרך לייבשה);
ואם כ"ה קנים או יותר הבאים מגזע אחד, וקשרם בראשם השני, אינה נקראת חבילה כיון שעיקרן אחדואין כאן אגד (דאגד בידי שמיים לא שמיה אגד), ואינה נקראת חבילה בלא אגד כמ"ש הרמ"א בסמוך;
ואם אגד עמהם קנה אחד ויש בין שניהם כ"ה, הויא חבילה כי בזה אגד משני צדדיה.
וכיון שמפני זה אסרוהו, לא הוצרכו לאסור אלא בחבילה שדרך ליבשה, ואין זה בפחות מכ"ה קנים, הילכך כל חבילה שהיא פחותה מכ"ה, קנים מותר לסכך בה (שבזה לא גזרו כיוון שאין דרך לייבשה);
ואם כ"ה קנים או יותר הבאים מגזע אחד, וקשרם בראשם השני, אינה נקראת חבילה כיון שעיקרן אחדואין כאן אגד (דאגד בידי שמיים לא שמיה אגד), ואינה נקראת חבילה בלא אגד כמ"ש הרמ"א בסמוך;
ואם אגד עמהם קנה אחד ויש בין שניהם כ"ה, הויא חבילה כי בזה אגד משני צדדיה.
הגה: וכל חבילה שאינה קשורה משני ראשיה שיכולין לטלטלה כך, אינה חבילה, ומותר לסכך בה אך אם קשר באגד אחד באמצע החבילה, באופן שניתן לשאתה ע"י אגד זה, הוי חבילה ואסור לסכך בה (מ"ב ס"ק מ"ג) (ב"י בשם הפוסקים).
סעיף טז: חבילה שהדרך להתירה אחר שקונים אותה אינה חבילה
חבילה שאין קושרים אותה אלא למכרם במנין ומיד כשיקננה הקונה יתירנה, אינה חבילהדבזה לא שייך לגזור.
סעיף יז: אם סיכך בחבילה והתירה כשרה
אם סיכך בחבילה, והתירה, כשרה (ואין צריך לנענע את הסכך) כיון שאין איסורה אלא משום גזירהודי בכך שהתירה שכבר אין כאן חבילה והרי נתנה לשם צל ואין כאן חשש שיבואו לידי 'תעשה ולא מן העשוי';
אבל חבילה שהעלה לייבש ונמלך עליה לסיכוך, שפסולה מן התורה (משום תעשה ולא מן העשוי), אינה ניתרת בהתרה אלא צריכה נענוע דהיינו שיגביה את הסכך ויניחנו לשם צל. וצריך גם שיתיר החבילה (מ"ב ס"ק מ"ד; כה"ח אות צא) וי"א שדי בנענוע וא"צ להתיר החבילה (כ"כ הר"ן בשם מאן דאמר, הובאו דבריו בב"י. ועי' בסימן תרל"א סע"ט. וע"ע בהערת איש מצליח על המ"ב כאן).
אבל חבילה שהעלה לייבש ונמלך עליה לסיכוך, שפסולה מן התורה (משום תעשה ולא מן העשוי), אינה ניתרת בהתרה אלא צריכה נענוע דהיינו שיגביה את הסכך ויניחנו לשם צל. וצריך גם שיתיר החבילה (מ"ב ס"ק מ"ד; כה"ח אות צא) וי"א שדי בנענוע וא"צ להתיר החבילה (כ"כ הר"ן בשם מאן דאמר, הובאו דבריו בב"י. ועי' בסימן תרל"א סע"ט. וע"ע בהערת איש מצליח על המ"ב כאן).
כיצד הוא הנענוע המכשיר את הסוכה להוציאה מפיסול של תעשה ולא מן העשוי?
שו"ע (סימן תרכ"ו, סע"ב) - די בזה שמגביה הסכך ומניחו במקומו לשם צל, דבזה ביטל הנחה הראשונה שלא הייתה לשם צל, דזו עשייה חדשה.
ב"ח (אות י) בשם ר"ת - צריך שיזיז הסכך ממקומו למקום אחר, שדווקא בכך שעושה מעשה גמור מבטל ההנחה הראשונה. וכ"כ המ"ב כאן (ס"ק מ"ד. וצ"ע דלעיל בסימן תרכ"ו לא כתב כן).
ועיין בכה"ח (אות צב) שכתב בשם המאמ"ר לפרש דברי ר"ת כמ"ש השו"ע (והוא כפירוש רש"י).
סעיף יח: אסור לסכך בנסרים שרחבן ארבעה
וכן אסרו לסכך בנסרים שרחבן ארבעה שכיוון שרחבים כל כך נראים כתקרת הבית, וחששו חכמים שמא ישב אדם בביתו ולא בסוכה, שיבוא לומר,מה לי לסכך באלה, מה לי לישב תחת קורת הבית, אפילו הפכן על צדן שאין בהם ארבעהשאין ניכר שרחבים ארבעה וא"כ לכאורההיה מקום לומר שאין לחוש לטעם הגזרה, מ"מ כיוון שיש להם שם פסולודינם כשיפודים של מתכת שאסורים לסכך בכל עניין;
ואם אין ברחבן ארבעה, כשרים, אפילו הם משופים שדומים לכלים ואע"פ שרחבים וראוי להניח עליהם איזה דבר (עייןלעיל בסעיף ג'), מ"מ אינם מקבלים טומאה כי אינם מיועדים לשום תשמיש אלא לבניין,
ונהגו שלא לסכך בהם כלל מחשש שיבואו לסכך באופן שאין הגשמים יורדים לתוכה (ולדעת ר"ת סוכה שאין הגשמים יורדים לתוכה פסולה. ועי' בסי' תרל"ב סק"ו במ"ב).ובזמנינו פשט המנהג לסכך בנסרים דקים, ומקפידים שלא יהיה בהם רוחב טפח (שבנסרים דקים כל כך בוודאי אין דרך לעשות תקרה) וכן מקפידים שלא יהיו צפופים כל כך עד שמונעים מהגשם לירד בסוכה [ומ"מ ישלתת גם נסרים לרוחב כדי שלא יהא אוויר הולך לאורך כל הסוכה (חזו"ע עמוד ל; פסק"ת אות ט"ו)].
ואם אין ברחבן ארבעה, כשרים, אפילו הם משופים שדומים לכלים ואע"פ שרחבים וראוי להניח עליהם איזה דבר (עייןלעיל בסעיף ג'), מ"מ אינם מקבלים טומאה כי אינם מיועדים לשום תשמיש אלא לבניין,
ונהגו שלא לסכך בהם כלל מחשש שיבואו לסכך באופן שאין הגשמים יורדים לתוכה (ולדעת ר"ת סוכה שאין הגשמים יורדים לתוכה פסולה. ועי' בסי' תרל"ב סק"ו במ"ב).ובזמנינו פשט המנהג לסכך בנסרים דקים, ומקפידים שלא יהיה בהם רוחב טפח (שבנסרים דקים כל כך בוודאי אין דרך לעשות תקרה) וכן מקפידים שלא יהיו צפופים כל כך עד שמונעים מהגשם לירד בסוכה [ומ"מ ישלתת גם נסרים לרוחב כדי שלא יהא אוויר הולך לאורך כל הסוכה (חזו"ע עמוד ל; פסק"ת אות ט"ו)].
המסכך סוכתו בנסרים וקובעם במסמרים - האם הסוכה כשרה?
מ"ב (תרל"ג בשעה"צ סק"ו) - יש לאסור סוכה כזו, דלדברי התוספות (ב.) באופן זה שעשה הסכך בדרך קבע, הסוכה פסולה מן התורה.
חזו"ע (עמוד לו) - הסוכה כשרה. ודברי התוספות שהביא בשעה"צ (שם), יש לפרש כוונתם שפסולה דווקא אם הסכך מונע מהגשמים לרדת בסוכה (ואף בזה חלקו עליו הרבה פוסקים וכן נראה דעת השו"ע בסימן תרל"א סע"ג [שלא העתיק דברי ר"ת]).
סעיף יט: פירס עליה סדין מפני החמה או תחתיה מפני הנשר פסולה
פירס עליה סדין מפני החמה, או תחתיה מפני הנשר, כלומר שלא יהיו עלין וקסמין נושרים על שלחנו, פסולה דכיוון שנתן הסדין לצורך הגנה, הרי הסדין משמש כסכךולכן הסוכה פסולה כדין המסכך בדבר המקבל טומאה;
אבל אם לא פירס אלא לנאותה, כשרה והוא שיהא בתוך ד' לסכךשאז הסדין בטל לסכך, אך ביותר מד"ט אין הסדין בטל לסכך ונמצא שהיושב תחתיו אינו יושב בצל הסוכה אלא בצל נויי סוכה;
וי"א שסוכה שהיא מסוככת כהלכתה וירא שמא ייבש הסכך או ישרו העלין ותהיה חמתה מרובה מצלתה, ופירס עליה סדין שלא תתייבש, או תחתיה שלא ישרו העלין, כיון שהסדין גורם שעל ידו צלתה מרובה מחמתה, פסולהודווקא באופן זה שבלא הסדין יש חשש שתיפסל הסוכה מחמת שתהא חמתה מרובה מצילתה, פסולה לדעה זו;
אבל אם לא כיון בפריסת הסדין אלא להגין מפני החמה והעלין, או לנאותה, כשרה (לדעת הי"א) ובלבד שיהא בתוך ארבע לסכך ויש להחמיר כדעה ראשונה שכן סתם השו"ע כאן וכ"נ מסתימת השו"ע בסימן תרכ"ו (סע"א) ובסימן תרכ"ז (סע"ד);
ומיהואפילו לדעה זו לכתחלה לא יעשה אלא א"כ הוא ניכר לכל שמכוין כדי להגין או שהוא שרוי במים, שאז ניכר לכל שאינו שוטחו שםאלא לייבש דאם לא ניכר לכל, יש לחוש מפני מראית העין, שיחשבו שמסכך בדבר המקבל טומאה.
אבל אם לא פירס אלא לנאותה, כשרה והוא שיהא בתוך ד' לסכךשאז הסדין בטל לסכך, אך ביותר מד"ט אין הסדין בטל לסכך ונמצא שהיושב תחתיו אינו יושב בצל הסוכה אלא בצל נויי סוכה;
וי"א שסוכה שהיא מסוככת כהלכתה וירא שמא ייבש הסכך או ישרו העלין ותהיה חמתה מרובה מצלתה, ופירס עליה סדין שלא תתייבש, או תחתיה שלא ישרו העלין, כיון שהסדין גורם שעל ידו צלתה מרובה מחמתה, פסולהודווקא באופן זה שבלא הסדין יש חשש שתיפסל הסוכה מחמת שתהא חמתה מרובה מצילתה, פסולה לדעה זו;
אבל אם לא כיון בפריסת הסדין אלא להגין מפני החמה והעלין, או לנאותה, כשרה (לדעת הי"א) ובלבד שיהא בתוך ארבע לסכך ויש להחמיר כדעה ראשונה שכן סתם השו"ע כאן וכ"נ מסתימת השו"ע בסימן תרכ"ו (סע"א) ובסימן תרכ"ז (סע"ד);
ומיהואפילו לדעה זו לכתחלה לא יעשה אלא א"כ הוא ניכר לכל שמכוין כדי להגין או שהוא שרוי במים, שאז ניכר לכל שאינו שוטחו שםאלא לייבש דאם לא ניכר לכל, יש לחוש מפני מראית העין, שיחשבו שמסכך בדבר המקבל טומאה.
› כתבו הפוסקים שבשעת הדחק, כגון כשיש גשמים ואינו יכול לשבת בסוכה, מוטב לפרוס ניילון וכד' משיאכל מחוץ לסוכה, דיוצא לדעה השנייה, אמנם אין לברך על זה לישב בסוכה.
עמוד הקודםעמוד הבא