התחברות
סיכום הלכות תערובות, מדברי הגמרא והראשונים ועד להלכה למעשה בדרך של שאלות ותשובות
סימן ק - סעיף ב: בריה שנתבשלה עם היתר
הרב ירון אליה
סימן ק - בריה אפילו באלף לא בטיל
בגמ' במספר מקורות מוזכר דין בריה לעניין שחייבים על אכילתו מדין בריה ואפילו אין שיעור של כמות לאכילה (חולין צו, ב לגבי גיד).
וחז"ל הוסיפו לגזור שמפני חשיבות זו גם אינם בטלים בתערובת (שם ק, א).
בכלל איסורי בריה הוזכרו בגמ' נמלה, עוף טמא, גיד הנשה ואבר מן החי.
ובכלל הדברים שאינם בריאה הוזכרו חיטה, עוף טהור שנתנבל, חלב.
נחלקו הראשונים מהם התנאים שמגדירים בריה.
לר"ן (על הריף חולין לו, א) ולרשב"א יש שלשה תנאים להחשב בריה:
- שיהא איסורה מגופה כלומר שאסור מתחילת בריתו89 (כגון ציפור טמאה כיתוש) ולא דבר אחר גרם לה להאסר (כגון ציפור טהורה שנתנבלה).
- שתהא ברית נשמה (ולא כחטה) או שבאה מברית נשמה (כגון גיד) ובתנאי ותהא מקובצת במקום אחד (ולא כחלב). – ומקור גדר זה במכות (יג, א) בדברי חכמים לר' שמעון לדחות חיטה מדין בריה 'בריית נשמה חשובה חיטה לא חשיבה'.
- שתהא שלימה90 ולא מרוסקת ומקורו במכות (טז, ב) בדין נמלה שלימה91 שלוקים עליה חמש אפילו שאין בה שיעור.
אמנם לרא"ש (חולין ז, לג) ולתוספות (צו, ו 'מאי טעמא דרבנן') יש שני תנאים להחשב בריה92:
- שאם יחלק אין שמו עליו כגון עוף וגיד שאם יחלק משתנה שמם ונקראים חתיכת עוף או חתיכת גיד משאם כן נבילה שנקראת נבילה גם על חתיכה ממנה. וכן שור הנסקל שהתורה אסרה אכילת 'בשרו' כלומר אפילו חלקו ולא אסרה אכילת 'שור' ממילא אינו בריה.
- שיהיה שלם.
וכתב השו"ע כאן 'בריה, דהיינו כגון נמלה או עוף טמא וגיד הנשה ואבר מן החי93 וביצה שיש בה אפרוח וכיוצא בהם, אפילו באלף לא בטל.
ואין לו דין בריה, אלא אם כן הוא א.דבר שהיה בו חיות, לאפוקי חטה אחת של איסור. וכן צריך שיהא ב.דבר שאסור מתחלת ברייתו, לאפוקי עוף טהור שנתנבל ושור הנסקל. וכן צריך שיהיה ג.דבר שלם, שאם יחלק אין שמו עליו, לאפוקי חלב. וכן צריך שיהיה ד.שלם'.
ונמצא שהשו"ע צירף את שיטת הר"ן והרא"ש לקולא שנדרשים כל התנאים לדין בריה.
ביטול בתשע מאת ושישים: במשנה תרומות (י, ח) דג טמא שכבשו עם הרבה דגים טהורים, השיעור להתיר לתנא קמא הוא אחת לתשע מאת ושישים. וכן כתב בירושלמי (תרומות ה, י) 'הורי ר' יוסי ב"ר בון בעכברא חד לאלף'. ונראה שהיה מתיר גם בתשע מאת ושישים.
- והר"ש הסביר (במשנה שם) 'השתא לא מיירי באיסור נתינת טעם דשיעורו בס' אלא בדג טמא שנתערב עם דגים טהורים דמיתסרי כולהו משום דבריה לא בטלה אלא כשיעור זה'.
- ומכאן למד הרשב"א (תוהב"א ד, א) לגבי בריה ש- 'אינה כשאר האסורין האחרים שאמרנו שאין להן ביטול לעולם שזו בטלה היא בתשע מאות וששים'. והסביר שמוכרח שדברי המשנה הם לגבי ביטול גוף הדגים שהרי צירם בטל בשישים. ובכל אופן לשיטתם אין ללמוד מבריה לשאר איסורין שאוסרים בכלשהו.
- אמנם הרא"ש (חולין ז, לג) הביא לדחות ראיית הסוברים כן שאפשר שעכברא הוא שם מקום והנידון שם אינו היתר בריה אלא היתר הציר בלבד וכיון שהציר יש לו טעם חזק החמיר ר' יוסי להצריך אלף כנגדו אבל בריה לא בטילה כלל.
השו"ע פסק להחמיר כרא"ש 'בריה... אפילו באלף לא בטיל'.
ספק בריה94 –איסור בריה הוא מדרבנן (ט"ז א) שכיון שהתורה נתנה חשיבות לבריה להתחייב עליה במלקות גם ללא שיעור, הוסיפו חז"ל לגזור שלא תתבטל בתערובת. וממילא בספק מותרת מדין ספק דרבנן.
ספק איסור תורה שהוא ודאי בריה – אסור (שם) והסברא בזה שספק איסור תורה דינו להחמיר כאיסור. וכיון שיש כאן גם איסור וגם בריה התערובת נאסרת.
בריה באיסור דרבנן – אסורה (משב"ז א, שפ"ד יא). והוכיח כן ביד אברהם (על הט"ז א) מדין ביצה טהורה שהחלה להתרקם שפסק בה השו"ע שיש בה דין בריה למרות שאיסורה מדברי סופרים כמובא ברמב"ם (מאכלות ג, ה). וכן דעת המנח"י (הערות על קונטרס הספקות אות לה) אמנם ביד יהודה (קצר וארוך א) כתב שכל דין בריה הוא הרחבה למה שהתורה חייבה מלקות בבריה באיסורים מסויימים וממילא אין דין בריה באיסורים שלא לוקים עליהם וכל שכן שאין דין בריה באיסורי דרבנן.
כתב הפלתי (ד) שלשיטת הר"ן והרשב"א שאיסור בריה שייך רק בדברים שנאסרו מתחילת ברייתם, נמצא שאותם תולעים שנוצרו בפירות לא יהיה להם דין בריה כיון שקודם שפרשו ורחשו לא היו אסורים ורק אח"כ נאסרו. אמנם סיים למעשה 'וכתבתי זאת כתריס לפני הפורענות, אבל ח"ו לסמוך על זה להקל כל דהו מכפי האמור בש"ע ופוסקים'.
אמנם בטורי אבן (כו) דחה את סברת הפלתי והסביר שלמעשה עיקר המדד המובא בדברי הר"ן הוא שיהיה 'איסורא מגופא' ולא 'דבר אחר גרם לה' (כלומר לא כנבילה ושור הנסקל וכו') וממילא תולעים אלו בכלל בריה. ומה שהוסיפו הראשונים לכתוב 'שהוא אסור מתחלת ברייתו' הוא רק בגלל שבד"כ מה שאסור מגופו אסור מתחילת ברייתו.
והוזכרו דבריהם בפת"ש (א).
הגמ' בביצה (ג, ב) כתבה הגמ' שלא ניתן להעמיד את דברי המשנה בביצה שלא בטלה בביצת טריפה כיון שלא יתישב עם דעת הסוברים שרק דברים שנמנים תמיד אינם בטלים ('את שדרכו להמנות'). ומכאן משמע לכאורה שדעת הגמרא שביצה בטילה.
בגמ' בחולין (צז, ב) 'ביצה בששים ואין ביצה מן המנין. אמר ליה רב אידי בר אבין לאביי: למימרא דיהבה טעמא? והא אמרי אינשי כי מיא דביעי בעלמא! א"ל: הכא (שאסורה בששים ואחת) במאי עסקינן בביצת אפרוח, אבל טמאה – לא (כלומר ביצה שאין בה אפרוח לא נותנת טעם אפילו כשהיא טמאה).
- הראב"ד (הובא ברמב"ן כאן) למד מכך שהגמ' דנה רק בטעם היוצא מהביצה ולא בביטול הביצה עצמה שגם ביצה היא דבר חשוב כבריה שלא בטל. ודברי הגמ' במסכת ביצה כוונתם רק שלא צריך אלף כנגדה אבל שישים לא מועיל95.
- ובשע"ד (מב) פסק שביצה לא בטילה כיון שהיא דבר שבמנין. ונראה שסובר כריש לקיש שכל שדרכו להמנות אינו בטל.
- והרמב"ן (שם) כתב שביצה בטילה ואין לה דין בריה כדברי הגמ' (מכות יז, ב) על חיטה שכיון שאינה בריית נשמה היא בטלה וכ"כ הר"ן (חולין שם). וכ"כ הרשב"א (שם) ותירץ את קושיית הראב"ד שהטעם שלא דנו בביטול הביצה עצמה בשישים הוא שלא שייך שישים כלל בדבר יבש במינו שהרי די לו ברוב ולכן הדיון רק בטעם היוצא.
- והרמב"ם (מאכלות טו, יט) כינה ביצה 'בריה' ומכח זה החמיר בפליטתה להצריך שישים ואחת. ובבית יוסף הסתפק בכוונתו והכריע בבדק הבית שכוונתו בבריה לאפרוח שבתוכה. אבל סתם ביצה ללא אפרוח אינה בריה.
- הרשב"א (חולין קו, א) כתב בשם הרמב"ם (מאכלות טו, יט) שהיא בריה. וכן כתב השו"ע (כאן) שהיא בריה.
- הרשב"א עצמו בתשובה (א, מו) כתב שאינו בריה והסביר 'בריה נשמה חשיבה ולא בטלה אבל ביצה (שאין בה חיות עדיין) כחטה אחת כבריתא דמיא ובטלה היא'. וכ"כ הפר"ח (ב) והסביר 'דבעודו בתוך הביצה לא מקרי דאית ביה חיותא, ולאחר שיצא לאויר העולם מותר מיד96. וגם בעודו בתוך הקליפה אין איסורו מחמת עצמו אלא מחמת שעדיין לא נגמר חיותו' וכן דעת הש"ך (ב) והעיר שאינו מוכרח בדעת הרמב"ם, אך למעשה חשש לשו"ע.
הפמ"ג (משב"ז א) כתב שלביצת אפרוח טמאה יש דין בריה. (ונראה שיוסכם גם לפר"ח שתלה את ההיתר כאן מצד שמותרת כשיוצאת חאויר העולם ובטמאה אסורה).
כתבו התוספות (חולין צח א 'בביצת אפרוח') שדין ביצה שנמצא בה דם כדין ביצה שיש בה אפרוח שמשערים בשישים ואחת. והרדב"ז (מאכלות טו, יט) תמה שהרי אין כח במעט דם לתת טעם כמו שיש בכוחו של בשר אפרוח ועוד שאם כדבריו הגמ' יכלה להעמיד בביצה עם דם שהיה חידוש גדול יותר. אמנם בסיום דבריו כתב 'ומיהו כיון שיצא מפי גדולים ראוי לחוש להחמיר'.
אמנם ביצה שיש בה טיפת דם באופן שאוסר את כולה97 נסתפקו הפוסקים אם דינה כבריה כיון שכולה נאסרת וכן כתב בתשובת הרלב"ח (סימן פח). אמנם דעת הש"ך (ב) שאינה בריה כיון שעדיין אין בה חיותא.
איסור תורה רק על חלק הגיד שעל העצם שכתוב (בראשית לב, לג) 'עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה:
מכאן שאיסור תורה שייך רק בחלק הגיד שעל עצם הירך.
וכתב הרמב"ם (מאכלות ח, ב) ' האוכל מגיד הנשה הפנימי ממקום שעל הכף לוקה'.
אמנם שאר הגיד אסור מדרבנן. שכתב הרמב"ם (שם) 'ואם אכל מחלבו או משאר הגיד הפנימי או מכל החיצון מכין אותו מכת מרדות, וכמה שיעור אכילה כזית',
ולגבי חיוב בריה קיים רק כל החלק שאיסורו מהתורה. שכתב הרמב"ם (שם) 'ואם אכל הגיד שעל הכף כולו אף על פי שאין בו כזית לוקה מפני שהוא כבריה בפני עצמה'. והביא דבריו או"ה (כה, יג).
וכן כתב הרמ"א 'ועיקר גיד הנשה אינו אלא על הכף בלבד, והוא כרוחב ד' אצבעות, ואם הוא שלם מקרי בריה'.
סימן ק - בריה אפילו באלף לא בטילמהם גדרי איסור 'בריה' ומה דינה בודאי ובספק באיסור תורה ובאיסור דרבנן
האם לתולעים הגדלים בעיפושי הפירות יש דין בריה
מה דין ביצה לענין בריה פרט לגבי ביצה שיש בה דם האוסר, ביצת אפרוח טהורה וביצת אפרוח טמאה.
בריה בביצה
ביצת אפרוח טהורה
ביצת אפרוח טמאה
ביצה שיש בה דם
מהו גדר האיסור של גיד הנשה ומהו גדר דין בריה בו
סימן ק - סעיף ב: בריה שנתבשלה עם היתר
מה דין בריה שנתבשלה עם היתר בזמן שמכירה או אינו מכירה. ומה דין שומנו של הגיד. או גיד שנימוח.
בגמ' (חולין צו, ב) מתני'. ירך שנתבשל בה גיד הנשה, אם יש בה בנותן טעם - הרי זו אסורה... גיד הנשה שנתבשל עם הגידים, בזמן שמכירו - בנותן טעם, ואם לאו - כולן אסורין, והרוטב בנותן טעם;
ונמצא שבמציאות שהגיד ניכר וניתן לאתר אותו הוא מותר בהוצאתו.
והגם שבשדברי המשנה צריך שישים כנגד הגיד מחשש נתינת טעם, מסקנת הגמ' בהמשך (צט, ב) 'מתני' דלא כהאי תנא, דתניא, רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: אין בגידין בנותן טעם... והלכתא אין בגידין בנותן טעם'
שומנו של הגיד
- התוספות (צז, א 'שאני חלב') כתבו בשם ר"מ שגזרת חז"ל לאסור את שומנו של הגיד מקבילה לאיסור תורה בגיד עצמו וכמו שהגיד האסור באכילה בעצמו אינו נותן טעם בתערובת כך שומנו של הגיד אינו אוסר את התערובת.
- אמנם דעת רוב הראשונים שכיון ששומנו של הגיד אסור גם הטעם שהוא נותן בתערובת אוסר וכן כתב רש"י (צט, ב. 'והלכתה') 'ודוקא בו אבל שמנו יש בו בנ"ט ואם לא נטל שמנו אוסר'. כן הביא הב"י בשם שאר ראשונים הרי"ף (לד.) הרא"ש (סי' לב), הר"ן (שם לד ריש ע"ב), הרמב"ם (מאכלות טו, יז) והרשב"א (תוה"א ד, א. יח, א).
וכן פסק השו"ע (סה, ט) 'גופו של גיד אינו אלא כעץ שאין בו טעם ואף על פי כן אסרתו תורה, לפיכך אינו אוסר תערובתו בפליטתו. והקנוקנות והשומן יש בהם טעם, לפיכך אוסרין תערובתן בפליטתן'.
וכן פסק השו"ע כאן:
דבר שהוא בריה שנתבשל עם ההיתר, אם אינו מכירו הכל אסור (כיון שאינו בטל), והרוטב בנותן טעם (ע"י סינון. ש"ך. והחתיכות מצטרפות לרוטב לבטל הגיד בשישים. שפ"ד ז. ש"ך קט ד).
ואם מכירו, זורקו, והאחרים והרוטב צריך שיהיה בהם ס' כנגדו,
חוץ מגיד הנשה שאין טעמו אוסר, דאין בגידים בנותן טעם (ולכן אם מכירו והוציאו די בזה ולא צריך שישים), אבל שמנו, אוסר, וצריך ששים כנגדו להתיר הרוטב.
לפיכך ירך שנתבשל עם גידו, אם מכירו זורקו, וכל השאר מותר, אם יש בו ס' כנגד שמנו.
ואם אינו מכירו, כל החתיכות אסורות (כיון שיש בתוכם בריה שלא בטלה). ואם יש בקדירה ס' כנגד השומן, מותר הרוטב (שאין בו את הבריה וכנגד השומן כבר היה שישים); ואם לאו (שאין שישים), אסור (שהשומן נתן טעם ברוטב).
גיד שנמוח בתוך היתר - מה שיעור ביטולו
גיד שנימוח אין לו דין בריה וממילא יכול להתבטל בתערובת. והגם שלא נותן טעם בתערובת כיון שהוא בעצמו איסור, צריך כנגדו לבטלו.
לגבי שיעור הביטול בנימוח:
- כתב הרשב"א (תוה"א ד, א. יח, א) שכיון שלעולם לא נותן טעם אפילו באינו מינו אפשר שיבטל ברוב. אמנם בקצר (יג, ב) סתם להחמיר שישים וכן הטור והשו"ע כאן סתמו להצריך שישים כנגדו. והט"ז (ה) כתב לסמוך על זה להקל בספק נשפך אפילו באינו מינו98 והסכים לכך הפמ"ג (משב"ז ה).
- אמנם בספר התערובות (א, י) כתב שהרשב"א החמיר לשיטתו שכל שנימוח האיסור צריך שישים כנגדו אפילו לא נותן טעם. אבל לשו"ע שלעולם די שלא נותן טעם אין להצריך שישים ומותר ברוב. וכתה עליו הפר"ח (יב) 'והם דברים נכונים להלכה ולמעשה בשעת הדחק'.
והשו"ע כתב להחמיר: 'ואם נמוח הגיד ואינו ניכר, צריך גם כן ס' כנגדו'.
ירך שנתבשלה עם הגיד האם צריך שישים בתבשיל כנגד כל הירך
בסימן עב (סעיף ג) כתב השו"ע לגבי עוף שנתבשל בקדרה עם הלב שלו להתיר בשישים כנגד הלב בלבד. אמנם הרמ"א כתב לגבי חתיכת עוף שהלב דבוק בה ואין בחתיכה שישים כנגד הלב 'י"א דהחתיכה נעשית נבילה ובעינן ס' בקדירה נגד כל העוף, וכן נוהגין'. כלומר כיון שהעוף דבוק בלב הפולט דם, הוא נאסר ראשונה וממילא נעשה נבילה וצריך בקדרה שישים כנגדו.99
- ולכן כתב הש"ך (ח) שהוא הדין כאן שהירך נעשית נבלה משומן הגיד וצריך שישים בקדרה כנגד כולה וכ"כ הט"ז (ד)
- אמנם במנחת יעקב (מא, ז) כתב שנראה שלא רצה הרמ"א להחמיר בדבוק בחנ"נ בשאר איסורים שהוא חומרא בעלמא, במציאות שעצם איסור השומן הוא מנהג ולא מעיקר הדין ויש מי שמתיר אותו.
- ↩
ראה במכות קב, ב לגבי ציפור וברש"י שם 'טמאה בין...' שכתב כן.
- ↩
בשע"ד (נ) הביא בשם יש מפרשים שדג טמא שנחתך אבל נשאר רובו לא בטל ממנו דין בריה. והסיק שיש לסמוך על המקלים. אמנם בשם מהרא"י כתב 'אם הוא שלם לגמרי רק שנפל ממנו קצת על ידי בישול כמו שרגילות הוא להתפרפר ודאי חשיב בריה' והובא בבית יוסף בסימן קא (ו).
- ↩
בגמ' כתוב 'ואחד חי' ובתוספות שם הכריח שהוא מת אלא שכוונת הגמ' לשלם וכן בשאר ראשונים.
- ↩
וסוברים שדין ברית נשמה שאמרו רבנן לר"ש אין הם סוברים בעצמם אלא לשיטתו.
- ↩
דין אבר מן החי קיים באיבר שלם וגם בחצי אבר כשלא עושה חליפין ראה בלבוש (סב, ב) ע"פ רמב"ם (מאכלות ה, ב). ובפת"ש (ב) הביא בשם תשובת פני אריה שהוא דווקא בכזית והפרי מגדים דחאו.
- ↩
כגון נמלה שנטל ממנה איבר שאין הנשמה תלויה בו כגון אחת מרגילה כמובא בגמ' בנזיר (נא, ב) ולא אפשטיה. וברמב"ם (מאכלות ב, כב) פסק שלא לוקים עליה.
- ↩
שסובר הראב"ד שבדין חהר"ל מועיל אלף לביטול. ובאה הגמ' לומר שלביצה לא צריך אלף. אמנם גם שישים לא מועיל אלא מאה או מאתיים.
- ↩
ומכאן משמע שבביצה טמאה שסופה להיות אסורה יודה הפר"ח לאסור.
- ↩
לשו"ע (סו, ג) הוא דווקא בחלמון ולרמ"א המנהג להחמיר גם בחלבון.
- ↩
כלומר למרות שהשו"ע (צח, ב) פסק להחמיר באינו מינו כיון שנתינת טעם היא ספק תורה. כאן שלא נותן טעם ונשפך זהו ספק דרבנן ולקולא.
- ↩
וראה שם טעם נוסף בדבוק שהוא מחשש שישאר החתיכה הדבוקה עם האיסור מחוץ לרוטב ותאסר. אמנם טעם זה שייך רק באיסורי תורה כיון שהוא ספק ולכן לא שייך כאן שאיסור שומנן שך גיד מדרבנן. (משב"ז ד).
