הלכות ליל הסדר

ראה שו"ע תעב, ז שמי ששכח צריך לחזור ולאכול בהסיבה. ובהגהה שם שבמקום שנראה מוסיף על הכוסות כגון בשתי כוסות אחרונות לא יחזור. ובכה"ח אות מו ואות מח, שנוטה להקל אף לספרדים שבדיעבד אינו צריך לחזור ולשתות. ובחזו"ע (קדש סעי' ז) שאין להקל לספרדים בכוסות ויחזור וישתה בהסיבה, אא"כ אינו בקו הבריאות. וכן נקט בשו"ע המקוצר להרב רצאבי צא, ד, שצריך לחזור לאכול ולשתות בהסיבה.

כה"ח תעב אות כח, חזו"ע קדש סעי' ד. וראה בחזו"ע (מצה סעי' ח) שבדיעבד אם שכחה להסב אינה צריכה לחזור. וראה בשו"ת אור לציון (ח"ג, פט"ו, ב) שהחמיר גם בדיעבד.

רמ"א תעב, ד, כתב שבנות אשכנז לא נהגו להסב. וכן משמעות סתימת המשנ"ב שפטורות כדעת הרמ"א. ובכה"ח (תעב אות כה) כתב שבנות אשכנז המחמירות תבוא עליהן ברכה, כדי לצאת אליבא דכו"ע.

(כה"ח תע"ג קלג. ומשמע שם אפילו בסעודה אך באול"צ העתיקו לעניין קריאת ההגדה)

ויש לדעת שאפילו בכוס של 90 סמ"ק אם לא מילא עד שפתה אלא רק עד ס"מ מתחת, אין שם שיעור רביעית.

וראה בשו"ת ישכי"ע ח"ד סי' לב במכתבו לגר"ח נאה לחזק דבריו, שרבני הספרדים מדורי דורות לא חששו להחמיר בשיעורים כדעת הצל"ח והחזו"א, הן בדאורייתא והן בדרבנן.

ולמחמירים הוא בדאוריתא והוא בעיקר בשנה שחל בשבת, ובכוס ראשונה שאז קידוש שבת הוא דאורייתא לכו"ע, וכן בשאר שנים בכוס ראשונה לסוברים שקידוש יו"ט דאורייתא. וכמו שמסיק הבאה"ל בסימן רעא סעי' יג לגבי שיטת הצל"ח, להחמיר בקידוש שבת, לקחת שיעור כפול. ושם כתב שגם כשלוקח כוס גדול כשיטת המחמירים, אינו חייב לשתות כל הכוס, אלא כמלוא לוגמיו שלו אף שהוא רק שליש הכוס. וגם בשבת חומרא זו למקדש בלבד אבל מצד ארבע כוסות כולן מדרבנן.

וכך נהגו כמה מגדולי ישראל למזוג את היין במיץ ענבים, באופן שעדיין ניכרת חריפות היין, ולנשים הקלו במיץ ענבים בלבד (סימן תעב, דרשו הערה 34).

ראה כה"ח סי' תעב אות עד, וכן חזו"ע קדש סעי' יד, ושם כתבו על מי שקשה לו לשתות יין. ובנשים התיר החזו"ע לכתחילה. וראה בדרשו סי' תעב הערה 34 שהביא שהחזו"א, הרב מבריסק, הרב מטשיבין והגרשז"א סוברים שמיץ ענבים הוא כיין לכל דבר ויוצאים בו אף לכתחילה.

וראה שו"ע המקוצר (להרב רצאבי) סימן נט הערה כה שבתימן לא נהגו בזה כהרמב"ם והיו מקדשים על יין המבושל, ואף קדשו על יין צימוקים מבושלים, כדעת השו"ע. ושכן דעת השתילי זיתים. והוסיף שאף להרמב"ם מותר לערב בו סוכר שלא אסר אלא בדבש. ולכן מסיק שאם אפשר יש להדר אחר יין שאינו מבושל ושאין בו תוספת ממתיק, אבל מן הדין מותר. ושם בסימן צא סעי' כג, גבי ארבע כוסות, כתב שמי שקשה לו, יכול לשתות מי צימוקים או מיץ ענבים.

ובדרישה (ב) כתב שאם חסר שתי אצבעות אינו מלא. ובב"ח (ג) הסביר שהכוונה לרוב כוס ותמהו עליו האחרונים.

משמעות משנ"ב קעו, ב שכתב על האוכל תפו"א קודם סעודה. וכ"כ החזו"ע (קדש סעיף לז) שכך מנהגם לאוכלה אחר הקידוש, וכתב שמברכים אחריה בורא נפשות כיון שיש כאן חשש הפסק גדול עד הסעודה. וכ"כ באול"צ (ג, טו ז).

הגר"מ אליהו בהגדש"פ (סדר הקערה סעי' ה- ו) כתב שאם אוכלים בתוך הסעודה אין מברכים כלל לא לפניה ולא לאחריה. ואם אוכלים קודם סעודה יזהרו שלא לאכול כזית, שלא להיכנס לספק על הברכה האחרונה. ואם אכלו כזית לא יברכו.

ע"פ הנחיות מכון התורה והארץ

וראה באה"ט תעג ס"ק יז: "כתב הט"ז ומכאן תוכחת מגולה לאותם שאינם נזהרים כל השנה לטול ידיהם לדבר שטיבולו במשקה".

שו"ע המקוצר (להרב רצאבי) סי' צא סעי' ו.

שלרש"י השינוי מכל הלילות הוא בעצם אכילת הירק. ובטור כתב שהוא ענין ההטבלה.

וכאן יותר צריך להקפיד מהביצה שלא יאכל כזית כיון שאם יאכל יכנס גם למחלוקת הראשונים האם ברכת המרור תלויה בברכת הכרפס

רמב"ם חמץ ומצה ח, ב והגר"א במעשה רב ונראה שסברתם שצריך שיעור אכילה אמנם לרוה"פ אכילה זו הוא רק שישאלו התינוקות וממילא אין לה שיעור (הגה"מ שם ד).

שו"ע סימן שכא סעיף ב וראה מג"א ס"ק ד שמותר להכין כמות לצורך סעודה אחת. וכ"כ בהגה"מ שם לגבי פסח.

כיון שבכך יכנס גם לספק חיוב ברכה ראשונה על המרור שלדעת הרשב"ם יתחייב כיון שהמרור נפטר מברכה ראשונה רק מכח הברכה על הכרפס. ולדעת ר"י לא יתחייב כיון שנפטר בכך שהוא כבר חלק מהסעודה. (ט"ז תע"ג ח).

פמ"ג א"א תעב יד

הגרא"י קוק (שבת הארץ, קו"א כב), ספר השמיטה עמ' לג, מאמ"ר שביעית סימן יג. חזו"ע קדש סעי' טז.

הבאלדי והרבה מן השאמי (שו"ע המקוצר להרב רצאבי צא, ב).

ראה סיכום המו"מ בספר מקראי קודש לרב הררי (עמ' שכו ואילך).

ראה הליכות שלמה פ"ט הערה פ, שאף שמותר מן הדין לעשותם עבות עד טפח, מ"מ למעשה יש לעשותם דקים ושאין לאשכנזי להקל ולאכול ממצה העבה יותר מן הרגיל. וראה בהגדת מנחת אשר (שערי תשובה סי' טו) שמסתפק אם המנהג לעשותן קשות הוא מחשש חימוץ או מטעמים מסחריים כדי שלא יתעפשו, ומסיים שם: "ואפשר לפי שאין אנו בקיאין לעשותם עבות ללא חשש חימוץ כלשהו... מתיירא אני מן החידושים והוא בכלל אל תיטוש תורת אימך, ובפסח ראוי לנקוט בכל זהירות וחומרא".

במצות משאר מינים יש חשש החמצה מהירה כיון שכללי ההחמצה שידועים לנו נכתבו לחיטים. ועוד שיש מינים שיש ספק לגבי זהותם (דרשו תנג 1-3)

ראה סימן תנג, א, דרשו הערה 5 בשם הגר"ש וואזנר והגריש"א שאסרו.

הליכות שלמה פ"ט, מ, 1 חזו"ע מוציא מצה א. ובאופן שאין לפניהם קערה עם ג' מצות. וראה בשו"ת ישכיל עבדי ח"ו סי' יח, שבאופן שיש מסובים רבים כמו בבתי מלון, ואין אפשרות לתת לכל אחד מהמצות שבקערה, יש לסדר כמה קערות על השלחן, וכשאחד מברך ובוצע, יבצעו גם השאר ויחלקו מאותם המצות למסובים הסמוכים להם.

מקור נאמן לגר"מ מזוז ח"א סי' תסז. וכיוצ"ב כתבו בלוח דינים ומנהגים אהבת שלום תשע"ו עמ' 75 שכן מנהג העולם.

כדי לחוש בדאוריתא לשיטה שנתקטנו הביצים. וכן כתבו בחזו"ע (עמ' סו 'ועל כל פנים') ובאול"צ (ג, עמ' קסה בהערות).

:יש אומרים שהוא שליש מצת מכונה (כ-11 גרם מצה), ויש אומרים שני שליש מצת מכונה (כ- 20 גר'), וי"א מצת מכונה שלימה או קרוב לשיעור זה (בין 25-30 גר')

ראה שו"ע סי' תפו שכזית הוא חצי ביצה. ובמשנ"ב ס"ק א שלהרמב"ם הוא שליש ביצה (וכ"פ החזו"א) וכתב שבדאורייתא צריך להחמיר אם לא למי שהוא חולה. ולדעת המשנ"ב משערים הביצה עם קליפתה.

ובכה"ח אות א' שלמעשה משערים במשקל. וביצה היא ח"י דרהם וכזית הוא ט' דרהם. אמנם ראה דבריו (תס, מד) שמנהג רוב הספרדים היה שלא להכין מצות רקיקין לליל הסדר (אלא רכות) וממילא אין מכך ראיה מוכרחת לדעתו באופן השיעור במצות היבשות.

והגר"מ אליהו, וכן בחזו"ע (מוציא מצה סעי' טו) כתבו שכיון דלא בקיאין בשיעור בנפח שהוא עיקר הדין משערים במשקל 'להקל על הציבור' (מקר"ק עמ' תרל"ה בשם הגרמ"א. וראה גם בעין יצחק לרב יצחק יוסף ב עמ' תר). ולכן פסקו שבריא יאכל 27 גר' (חצי ביצה), ולחולה וזקן 20 גר' (שליש ביצה). אמנם גם לרב אליהו האוכל 20 גרם מברך על אכילת מצה (הלח"ג יא, קג) ומשמע שסובר שודאי יוצא ואין כאן אפילו סב"ל והחשש הוא לשיעור במקומות אחרים שלא נחקרו ונלמדו כמצות.

והמשערים בנפח כעיקר הדין נחלקו האם לכלול בשיעור את האוירים הקטנים שבמצה, המקלים בזה מדדו ומצאו שמשקל של שליש מצת מכונה כ-11 גר' נותן נפח של חצי ביצה (ספר סידור פסח כהלכתו ב, ח, ד). ובדעת החזו"א כתב שהוא 15 גרם ובדעת המשנ"ב (שהביצה משוערת עם קליפתה) 20 גרם. ודעת האול"צ [ג טו יד] שיש למעט היטב את כל האוירים ומכאן העלה ששיעורו לחומרא כ- 20 גרם (למרות שמשער בביצה ללא קליפתה) וכן כתב הרב אלישיב (הגדה עמ' 25) שבחיוב תורה יש להחמיר שהוא 20 גר'.

וראה בדרשו (שם הערה 6 ) שלפ"ז למשנ"ב צריך לאכול מידת נפח של 50 סמ"ק ולחזו"א 33.3 סמ"ק. ולכן כתבו שהרוצה לצאת מכל חשש, יאכל בכזית הראשון דאוריתא 25 גר' מצה ושיעורים אלו הם ג"כ (בקירוב) כשיטות השניה והשלישית שהבאנו למעלה.

בספ"כ עמ' קעו כתב בשם הגרשז"א, הרב אלישיב והרב קרליץ שכשמחמירים לקחת שתי כזיתות די לאכול שני שיעורים קטנים שבשניהם יחד יש שיעור חזו"א ובזה יוצא גם מהתורה בשיעור גדול וגם מדרבנן בשני כזיתות. וכתב הגריש"א (הגדה עמ' 25) שהגם שלכזית יש להחמיר ב- 20 גרם, ב- 30 גרם יוצאים בשני כזיתות.

אמנם הגרמ"א והגרע"י כתבו לקחת את שתי הכזיתות לפי המידה המלאה. והחמרנו כשיטתם לקחת כזית מלא גם לתוספת, אך לא כשיעורם בכזית מצה (שהוא 27 גרם) וכן לא הקלנו כאותם פוסקים שדי ב- 15 גרם או פחות כמובא לעיל.

ראה לעיל לגבי חולי צליאק.

הגר"מ אליהו בפסקי הלכות פסח כתב ארבע דק'. בחזו"ע מוציא מצה סעי' כ' כתב שאכילת פרס היא כשש עד שבע וחצי דק'.

הליכות שלמה פ"ט הערה פג. והוסיף שם הגרשז"א (הערה 280) שהמעמיד כנגד עיניו שעון וכל מעייניו נתונים לתזוזת המחוגים, הנסיון מעיד שקרוב הדבר שיפסיד את הכוונה לאכול לשם מצת מצוה.

בשו"ע תעה, א כתב שצריך לאכלם 'יחד'. והמג"א הסביר 'שיכניסם לפיהו בבת אחת' וכ"כ המשנ"ב (תעה, ט), בן איש חי (צו, סעי' לד) כה"ח (סימן תע"ה, אות חי, ואות לז) ואול"צ (עמ' קסו) והוסיף באול"צ שלפי מה שכזית הוא 20 גרם אין בזה מניעה מעשית.

אמנם בהליכות שלמה פ"ט הערה פא שאף שכן היא הסכמת האחרונים שיש להכניס את שתי הכזיתות יחד לפה, מ"מ החוש מעיד שהדבר קשה בזמננו. ובחזו"ע מוציא מצה סעי' ב, הביא אחרונים רבים שכתבו לאוכלו מעט מעט. וכן הביא המג"א עצמו בדעת מהרי"ל. וכן דעת הגרמ"א (הלח"ג יא, צז) לאוכלם דווקא מעט מעט ולא להכניסם לפה בבת אחת שאינה דרך אכילה.

במג"א (תסא ז) כתב שההיתר לשרות המצה לכתחילה הוא דווקא לחולה. ובשעה"צ כתב שבטבילה אין צריך להחמיר לבריא. ובהליכות שלמה פ"ט הערה פ, התיר למי שקשה לו להטביל אותה במים לרגע קטן ומיד להוציאה וגם לבריאים. ועיי"ש הערה 274 שכן היה מייעץ לשואלים וכן נהג הגרשז"א עצמו. וכ"כ במקר"ק (עמ' 364) בשם הגרמ"א שהוא מתיר בשופי לכל אדם לטבול את המצה במים כשכוונתו שיוכלו לסיים אכילתה כראוי ולזקנים הוא אף ממליץ.

משנ"ב תסא ס"ק יח והקל לחולה אפילו בשריה בשאר משקין ולבריא התיר בדיעבד רק בטבילה. ובחזו"ע (מוציא מצה סעי' י) אסר להשהות גם לחולה. ובטיבול התיר לכתחילה לחולה ולבריא בדיעבד כיון שהטיבול הוא דבר מועט ובטל לגבי המצה.

מי שנהג להחמיר עפ"י מנהג אבותיו שלא לשרות את המצה מחשש חימוץ, רשאי להקל במצב של חולי, ויעשה התרת נדרים ע"י פתח, שאם היה יודע שיהיה קשה לו הדבר לא היה נוהג חומרא זו. ראה במשנ"ב תנח, ס"ק ד, דרשו הערה 12, והוסיף שרק בצורך חשוב כפי ראות עיני המורה, ובאופן שאין מנהג כל אנשי המקום להחמיר בשרויה.

שו"ע תעב, ז. ובזה גם הרמ"א מודה שחוזר ואוכל בהסיבה.

משנ"ב תפו ס"ק א. ובחסה הנפח והמשקל שווה בקירוב, ויש לקחת משקל של עלים הקרוב למידת הנפח. ולכן כתבנו את מידות הנפח בגר', וזה נכון אפילו למשערים הנפח.

ויש מי שאומר אותו רק לאחר סיום אכילת הכורך (הליכות שלמה פ"ט סעי' נב ) ע"פ ביאור הלכה שם 'ואומר' שחשש להפסק. אך לא מצאנו שיטה זו במקומות אחרים. וגם הגרשז"א עצמו כתב שנהגו העולם כשו"ע ומופיע גם בדרכ"מ אות ג.

בהגש"פ מנחת אשר, כורך סעי' ח הביא שיש לוקחם ירק אחר לכורך ולא את המרור. ובהגש"פ מנהגי חב"ד כתב שבכורך אינם טובלים החריין בחרוסת נוזלית אלא נותנים מעט חרוסת יבשה על החזרת, ומנערים אותה אח"כ.

וראה חזו"ע שם שמי שקשה לו מאוד פטור לגמרי מכורך.

ראה כה"ח תעב ס"ק מה, חזו"ע (כורך סעי' ב). וכ"ד שועה"ר תעה, כ.

וכן נהגו כמה מגדולי ישראל שלא להסב, ראה דרשו תעב הערה 29.

נראה שלמנהג האשכנזים כך צריך לנהוג לכתחילה כדברי המשנ"ב ולספרדים זו בחינה של הידור מצווה והמחמיר תע"ב . וראה חזו"ע צפון סעי' א שהקל למחמירים בשתי כזיתות לנהוג כדעת הרמב"ם בשליש ביצה לכזית, שהוא לשיטתו מתוך ספק 18 גר' כשני שלישי מצה לכזית. ולדעת שאר פוסקים הוא כ- 13 גרם לכל כזית או פחות.

ראה משנ"ב תעב ס"ק כב, ולעומת זאת בתעד ס"ק ד, וראה דרשו (לסימן תעב הערה 28) בישוב האחרונים. וראה כה"ח תעב אות מה ואות מט. וחזו"ע (צפון סעי' ג).

תעב, ז, פלוגתא דמר"ן והרמ"א. ובבאה"ל שיש לפסוק כרמ"א, שלא לחזור בשתים אחרונות (ודלא כב"ח שמיקל בכל הארבע כוסות שלא לחזור). וראה בחזו"ע (ברך סעי' ד) שפסק לספרדים כמרן. לשתות שוב. ובכה"ח תעב, אות מו, ואות מח, וכן בתעט אות ח, ותפ אות ט, משמע שדעתו להקל אף לספרדים.

מקור הדין ברמ"א תעז סעי' א. אם מטעם ההלל ואם מטעם כוס רביעית שאחריו. על הגר"א כתוב שלא נזהר בהלל לאומרו קודם חצות (מעשה רב). וכ"כ בהגדש"פ מנחת אשר: "ולא ראינו לרבותינו שהקפידו בזה". על הגרשז"א מסופר שברוב השנים דקדק לסיים ההלל וכוס רביעית קודם חצות (הליכות שלמה פ"ט, סג).

בהגדת המהר"ל (עמ' קנה, דברי נגידים): ולפיכך נוהגים כאן לפתוח הדלת לכבודו של אליהו הנביא וגם למזוג לכבודו כוס מיוחד כוס ישועה של הגאולה העתידה". ובעל הפלאה ביאר שהיא כוס חמישית שנחלקו בה אם צריך לשתותה, לכך היא כוס של אליהו כי תשב"י יתרץ קושיות ובעיות, ויתיר את ספקה אם לשתותה או לא (יינה של תורה להגדש"פ עמ' קלז). וראה משנ"ב (תפ ס"ק י): ונוהגים באלו המדינות וכו'. וכן בהגדת הגר"מ אליהו (קודם ההלל): טוב להכין עוד כוס גדולה של יין לכבוד אליהו הנביא. ובדרשו שם הערה 12 שיש שמזגו כוס של אליהו כבר ב"קדש". והתימנים לא נהגו בכוס של אליהו (שו"ע המקוצר להרב רצאבי צא, א).

הבאלדי והרבה מן השאמי (שו"ע המקוצר להרב רצאבי צא, ב).