התחברות
None
סימן סב – מי שלא דקדק בקריאת שמע או לא השמיע לאזנו
סימן סב – מי שלא דקדק בקריאת שמע או לא השמיע לאזנו
סעיף א: אם לא דקדק בקריאת שמע יצא בדיעבד
לשון השו"ע: אע"פ שמצווה לדקדק באותיותיה, קראה ולא דקדק בהן, יצא. (כגון שלא נתן רווח בין הדבקים, אך אם חיסר אותיות לא יצא)
אף על פי שבדיעבד אם קרא שלא בדקדוק יצא, מכל מקום לכתחילה יש להזהר בזה מאד, שהמדקדק בקריאת שמע – מצננין לו גהינם.
סעיף ב: יוצאים ידי חובת ק"ש בכל לשון
לשון השו"ע: יכול לקרותה בכל לשון (דווקא שמבין אותו הלשון), ויזהר מדברי שיבוש שבאותו לשון וידקדק בו כמו בלשון הקודש. (ולמצווה מן המובחר הוא דווקא בלשון הקודש). [ויש אומרים שבימינו אף מצד הדין יש לקוראה דווקא בלשון הקודש, כיוון שיש מילים שאין אנו יודעים לתרגם ללשון אחר בצורה מדוייקת]
כשקורא קריאת שמע בלשון הקודש – יוצא ידי חובה אפילו אם אינו מבין הלשון (פרט לפסוק ראשון שהכוונה בו היא לעכובא).
סעיף ג: לכתחילה צריך להשמיע לאזניו
לשון השו"ע: צריך להשמיע לאזנו מה שמוציא בפיו, ואם לא השמיע לאזנו, יצא ובלבד שיוציא בשפתיו (אך אם לא מוציא בחיתוך שפתיים, לא יוצא ידי חובה על ידי הרהור. ועיין בסעיף הבא).
סעיף ד: במקום אונס יהרהר ק"ש בליבו
לשון השו"ע: אם מחמת חולי או אונס אחר קרא ק"ש בלבו, יצא (י"א שלא ממש יצא ולכן אחר שיעבור האונס יחזור לקרוא ק"ש). הגה: ואף לכתחלה יעשה כן אם הוא במקום שאינו נקי לגמרי ואינו יכול לנקותו משום אונס, יהרהר בלבו. ובלבד שלא יהא מקום מטונף לגמרי דאסור להרהר בדברי תורה במקום הטנופת (ב"י סי' כ"ה).
מי שקרא קריאת שמע בהרהור מחמת שהיה אנוס – האם יצא בזה ידי חובה?
פר"ח (סק"ד), מ"ב (סק"ז), ילקו"י (עמ' תקנב) – לא יצא. ולכן, אם עבר האונס ועדיין לא עבר זמן ק"ש, חייב לחזור ולקרותה.
החיד"א (ברכ"י סי' פ, סק"ב), כה"ח(אות ח) – אם קרא בהרהור מחמת אונס, יצא ידי חובה ואין צריך לחזור.(שבשעה שאנוס– הרהור כדיבור דמי(כה"ח שם).
מה הדין במי שבירך בהרהור?
לרוב הפוסקים, הרהור לאו כדיבור דמי ולכן אין לברך בהרהור. נחלקו הפוסקים במי שהרהר הברכה, האם יצא בדיעבד:
ברכת ה'(ח"א, פ"ו, סע' ב) – יש לסמוך על מרן השו"ע ורוב הפוסקים שלא יצא ע"י הרהור ולכן יחזור לברך בפיו אפילו בברכות דרבנן.
ביאור הלכה – בברכת המזון (דאורייתא) יחזור. ואף בשאר ברכות החוזר ומברך לא הפסיד. (דלרוב הראשונים ההרהור אינו מועיל כלל).
יבי"א (ח"ד, סי' ג, אות יז) – בברכת המזון, אם אכל כדי שביעה חוזר לברך. וכן הדין בברכה קודם אכילה (אף שהיא מדרבנן, משום שלרוב הפוסקים, אם לא יברך יהיה עובר על איסור שנהנה מהעולם הזה בלא ברכה), וכתב שבמקרה זה שבירך בהרהור ברכה ראשונה, יתנחם על מה שהרהר הברכה מתחילה (וטוב שיאמר בשכמל"ו – להורות שמבטל הברכה שהרהר) ואז יברך כדעת רוב הפוסקים. [ואם מה שהרהר היה מחמת אונס – לא יחזור לברך אחר שעבר האונס, אפילו בברכת המזון. (שם, כ)]. אך בברכה אחרונה שאינה ברכת המזון אינו חוזר.
כה"ח (סי' קפה, אות ו)בשם אור החיים הקדוש – בברכת המזון דאורייתא חוזר, ובשאר הברכות לא חוזר דסב"ל.
מי שאנוס ואינו יכול לקרוא ק"ש – האם יכול לצאת ע"י אחר מדין שומע כעונה?
מ"ב (סי' סא, סק"מ), ילקו"י (עמ' תקנב בהערה, בשם אביו הגרע"י) – יוצא מדין שומע כעונה, וזה עדיף מהרהור. [וצריך שיבין את הלשון, ובציבור יוצא אפילו אם אינו מבין את הלשון (מ"ב)]. ומבואר דלדבריהם, אפילו שאינו אנוס – יוצא בזה ידי חובה. (אלא שהגרע"י כתב שיוצא "בדיעבד" ופשוט שגם המ"ב מודה שאין לעשות כן לכתחילה).
כה"ח – רק אם אינו בקי, או שאנוס, יוצא בשמיעה ומשליח ציבור דווקא. ואפילו הכי, יאמר בעצמו פסוק ראשון. אך אם אינו יכול לשמוע בציבור, יאמרו לו כל הק"ש מילה במילה ויחזור לומר בעצמו. ובקי שאינו אנוס - לא יסמוך כלל על שמיעה מאחר, אלא יקרא בעצמו.
סעיף ה: צריך שליח ציבור לומר פסוק ראשון בקול כדי שיאמרו כולם יחד
לשון השו"ע: צריך שליח צבור להשמיע קולו בשמע ישראל כדי שישמעו הקהל וימליכו שם שמים יחד (ויש מקפידים לומר יחד גם בפסוקי דזמרה [כה"ח, יג]).
עמוד הקודםעמוד הבא