סיכום הלכות שביעית

שיתוף

סיכום הלכות שביעית, מדברי הגמרא והראשונים ועד להלכה למעשה על סדר דברי הרמב"ם עם שאלות ותשובות ממבחני הרבנות

ביעור פירות שביעית

הרב ירון אליה

הרב ירון אליה

ביעור פירות שביעית

מהו מצות ביעור. ומהיכן למדים מצוה זו, והאם מצוה זו נוהגת גם בדמי שביעית.. וכיצד מבצעים המצווה?

כתוב מחלוקת הרמב״ם הראב״ד ור״ש כיצד מקיימים מצות ביעור? מה המקור לדבריהם? ויישוב דברי הרמב״ם על פי הרדב״ז והכסף משנה?

חיוב ביעור בפירות שביעית

ויקרא פרק כה, ז וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל:
בגמ' פסחים נב: אמר קרא ולבהמתך ולחיה אשר בארצך כל זמן שחיה אוכלת מן השדה - האכל לבהמה שבבית. כלה לחיה אשר בשדה - כלה לבהמתך מן הבית.
מכאן למדו שיש לכלות כלומר לבער את יבול השמיטה הנמצא בבית כאשר מגיע הזמן שאין כמותו לחיה בשדה.
החיוב בביעור הוא לכל דבר שהוא מיוחד למאכל אדם או בהמה או צבעים. דבר שאינו מיוחד למאכל או צבע, לרמב"ם אין לו ביעור ולראב"ד ורוב הראשונים אם חשב עליו לאכילה יש לו ביעור.
בזצן הביעור יכול להשאיר אצלו מזון ג' סעודות הנדרש לצרכו ובשאר צריך לבער.
נחלקו הראשונים כיצד מבערים פירות שביעית:
  • רמב"ם (ז, ג): שורף באש או משליך לים המלח ומאבדן.
  • תוס' סמ"ג, רמב"ן, ר"ש: כשכלה בשדה מוציא לשוק ומפקיר בפני ג'. ויכול לזכות בהם בעצמו.
  • ראב"ד: משיכלו פירות העיר מוסר לבי"ד או מפקיר, ומשיכלו פירות הארץ מבער בשריפה.
הכס"מ הסביר את המחלוקת בגרסא במשנה (ט, ח) שגרסת התוס' וסיעתו ' מי שהיו לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלק מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד ועניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור' ואילו גרסת הרמב"ם בדעת ר' יוסי הפוכה שכן כתב בפירוש המשנה (ה, ג) 'פירות שביעית נאכלים עד זמן מוגבל ויתבאר לקמן, ואחרי אותו הזמן יהיה הנשאר מהן אסור באכילה זולתי לענים לדעת ר' יהודה. ור' יוסי אומר שאחר הביעור אסורים באכילה בין לענים בין לעשירים'. ובמשנה אצלנו כתב שהלכה כר' יוסי.
הרדב"ז הסביר את מחלוקת התנאים באותו מזון שלש סעודות שחולק להם אבל לגבי שאר הפירות שלא חולקו לכו"ע אסור לאכלם לאחר זמן הביעור, ולכן כתב הרמב"ם שחייב לשרפם.
באול"צ כתב לנהוג כרמב"ם שיש לבער בפועל אמנם למעשה נוהגים בזה כרוב הפוסקים שמפקיר בפני ג' ואפילו חבריו ויכול לזכות בהם.

ביעור בדמי שביעית

משנה שביעית ז א: כלל גדול אמרו בשביעית כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעים ואינו מתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית יש לו ביעור ולדמיו ביעור.
כתב הרמב"ם הפרק ז הלכה ז: וכשם שמבערין את הפירות כך מבערין את הדמים. כיצד הרי שמכר רמונים של שביעית והרי הוא אוכל בדמיהן, וכלו הרמונים מן האילנות שבשדה ונשאר אצלו מן הדמים שמכר בהן חייב לבערן.
זמן ביעור הדמים הוא כזמן ביעור הפירות שעבורם נִתנו הדמים.
ודרך הביעור בדמים כתב הרמב"ם בהלכה ח: כיצד עושה? קונה בהן מאכלות ומחלקן מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד, או ישליכם לים המלח אם לא מצא אוכְלִין'.
אך לרוב הראשונים פשוט מפקיר את הפירות ויכול לזכות בהם חזרה.

באר את מחלוקת וטעמי התנאים בענין כובש ג' כבשים בחבית אחת. וכיצד נפסק להלכה.

כובש ג' כבשים
במשנה שביעית ט ה: הכובש שלשה כבשים בחבית אחת
  • רבי אליעזר אומר אוכלין על הראשון – כיון ששביעית אוסרת במשהו, מרגע שהראשון בהם הגיע זמן ביעורו כולם נאסרים עמו כיון שנתן בהם טעם.
  • רבי יהושע אומר אף על האחרון – כלומר שגם לאחר שהראשון נאסר מותר לאכול אפילו ממנו מכח ההיתר שיש לאחרון שנתן בו טעם.
  • רבן גמליאל אומר כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית - והלכה כדבריו. – כלומר לא חוששים לטעם שנתן באחרים.
  • רבי שמעון אומר כל ירק אחד לביעור אוכלין ברגילה עד שיכלו סגריות מבקעת בית נטופה- כלומר אין בכלל זמן שונה לכל ירק וכל הירקות מותרים כל עוד יש איזשהו ירק בשדה ואפילו לא נכבש עמהם.
הרמב"ם כתב בפרק ז הלכה ו 'הכובש שלשה כבשים בחבית אחת, כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית' ונמצא שפסק כרבן גמליאל. והוסיף ' ואם התחיל בה הרי הכל כמבוער' והסביר בדרך אמונה שכיון שממילא יוכל את כולו בסמוך כדי שלא יפסד ממילא פטור מן הביעור. והוסיף את דברי הרא"ש שגם תבשיל של פירות שביעית א"צ לבער שהתבשיל הרי הוא כמבוער שא"א להשהותו:

פירות של קדושת שביעית שהתבשלו עם מאכל חולין, או יין של ששית שהתערב עם יין של שביעית האם חייבים לבערם בשעת הביעור?, וכיצד מקיימים מצות ביעור.

כתב הרמב"ם בפרק ז הלכה כב: חרובין של שביעית שכבשן ביין ששית או ביין מוצאי שביעית חייב לבער היין, שהרי טעם פירות שביעית בו, זה הכלל פירות שביעית שנתערבו בפירות אחרות מין במינו בכל שהוא ושלא במינו בנותן טעם.
העולה לגבי תבשיל שרק אם הפירות נתנו טעם בתבשיל חייב לבער את כולו ולא די בביעור הפירות עצמם. ולגבי היין כיון שהוא מין במינו אינו בטל כלל ובכל שיעור חייב בביעור.
לגבי צורת קיום מצוות הביעור ראה לעיל מחלוקת ראשונים.

הנוהגים היתר באכילת עלי גפן (כשאין בהם חשש תולעים), האם נוהג בהם קדושת שביעית או מצות ביעור? ואם כן מתי זמן ביעורם?

לגבי קדושת שביעית הדבר תלוי בתכלית הקטיף ואם נעשה לאכילה קדושים בקדושת שביעית כמובר בגמ' בבא קמא דף קא עמוד ב: 'עלי קנים ועלי גפנים שגיבבן בחבא על פני השדה להחביא אותם לימי החורף, לקטן לאכילה - יש בהן משום קדושת שביעית, לעצים - אין בהן משום קדושת שביעית'.
לגבי ביעור יש להם ביעור כמובא במשנה (ט, ו) ... עלי קנים ועלי גפנים עד שישרו מאביהן והמגבב ביבש עד שתרד רביעה שניה. רבי עקיבא אומר בכולן עד שתרד רביעה שניה. וברע"ב וכן בפיהמ"ש לרמב"ם שם כתבו שאין הלכה כר"ע ולכן בלחים ביעורם עד שנושרים מהעצים ורק ביבשים עד שתרד רביעה שניה (שהיא בין י"ז חשון לר"ח כסליו כמובא בפיהמ"ש שם).
עמוד הקודםעמוד הבא