התחברות
סיכום הלכות ברכות עם ביאור לשון השו"ע והרמ"א ותמצית דברי נושאי הכלים ופוסקי זמנינו בנושא
סימן קסח - על איזה מיני פת מברכין
הרב אליעזר טובי והרב ירון אליה
סימן קסח - על איזה מיני פת מברכין
סעיף א: אם יש לפניו פת שלם קטן ולעומתו חתיכה גדולה ונקיה יברך על השלם
לשון השו"ע: היו לפניו חתיכות של פת, ופת שלם הכל ממין אחד, מברך על השלם אפילו הוא פת קיבר (פי' לחם שאינו נקי) וקטן, והחתיכות פת נקיה וגדולה שמעלת 'שלם' קודמת למעלת נקי וגדול;
אבל אם השלם שעורים והחתיכות מחטים, אפי' היא קטנה מניח הפרוסה תחת השלימה ובוצע משתיהן יחד וזה למצווה מן המובחר, דמן הדין מעלת מין חיטה גדולה ממעלת השלם, אלא כדי לקיים גם מעלה של ברכה על שלם יבצע משתיהן.
הגה: וכל זה כשרוצה לאכול משניהם, אבל אם אינו רוצה לאכול אלא מאחד, יבצע עליו ואין לחוש לשני כיוון שאינו מעונין לאכלו, אף על פי שחשוב כגון שהוא מין חיטה או חביב עליו ואפילו מונח לפניו על השולחן (תה"ד סי' ל"ב).
סעיף ב: היו לפניו שתיים שלמות ממין אחד מברך על הגדולה
לשון השו"ע: אם ב' שלמות ממין אחד, אחת גדולה ואחת קטנה, מברך על הגדולה שיש בזה כבוד לברכה שמברך על הגדול;
אם יש לאדם שני חצאי לחם ואין לו לחם שלם, יחברם יחד בעץ או בשום דבר שלא יהא נראה, ודינו כדין שלם ולכן טוב לעשות כך כדי לברך על שלם (כנ"ל). ומ"מ אם יש לו פת שלם יבצע ממנו; ואפילו בשבת יכול לחברם כשאין לו שלם.
סעיף ג: אם נדבקו שתי גלוסקאות ואחת מהן נחתכה יחתוך וישאיר השלימה כדי לברך על שלם
לשון השו"ע: שני גלוסקאות הדבוקים יחד שנאפו ונחתך מן האחת והשנייה נשארה שלמה, טוב להפריד החתיכה מהשלמה כדי שתהא נראית שלימה, ממה שיניחנה דבוק בה אף על פי שנראית יותר גדולה (וכדלעיל סע' א').
הגה: ולא יבצע ממנה במקום שהיתה דבוקה בחברתה, ששם נראית כפרוסה וגם אין זה מקום דקרים בישולא (עי' סי' קס"ז, סע' א'), אלא יבצע ממקום השלם שבה (מהרי"ל).
סעיף ד: פת שעורים קודם לפת כוסמין
לשון השו"ע: פת שעורין ופת כוסמין, מברך על של שעורים כיון שהוא ממין ז', אף על פי שהכוסמין יפים;
פת נקייה ופת קיבר אם שניהם אותו מין, דאם לא כן מעלת חשיבות מין הפת עולה על הכל, מברך על הנקייה אפילו אם היא קטנה יותר; ואם שתיהן נקיות וזו לבנה יותר מזו, מברך על הלבנה יותר.
סעיף ה: פת עכו"ם נקיה ופת קיבר של ישראל
לשון השו"ע: פת עובד כוכבים נקייה ופת קיבר (שאינה נקיה) של ישראל, אם אינו נזהר מפת עובד כוכבים מברך על איזה מהם שירצה; ואם הוא נזהר מפת עובד כוכבים, מסלק פת נקי של עובד כוכבים מעל השלחן עד לאחר ברכת המוציא;
ואם בע"ה אינו נזהר מפת עובד כוכבים, ואין דעתו לאכול כל הסעודה רק פת עובד כוכבים כי היא נקיה, אבל בני ביתו אכלו מפת שאינו נקי של ישראל, ושתי הלחם מונחים על השלחן, צריך לבצוע על פת נקייה של עובד כוכבים, הואיל והוא הבוצע ואין דעתו לאכול אלא מאותו פת והיא גם חביבה עליו יותר; ואם בעל הבית נזהר מפת עובד כוכבים, וישראל שאינו נזהר בכך מיסב עמו על השלחן, כיון דמצוה מוטלת על בעל הבית, יבצע מן היפה של עובד כוכבים כיון שהוא יפה יותר וחביב עליו (וכדברי הרמ"א בסמוך), וכיון שהותר לבצוע הותר לכל הסעודה. הגה: ודוקא שחביב עליו אותו פת, אבל אם אינו חביב עליו, בלא איסור פת של עובד כוכבים רצונו לומר, שאם מה שמעדיף לברך על הפת של ישראל אינו משום איסור פת עכו"ם, אלא שהפת ישראל שווה בעיניו בטיבה לפת עכו"ם אינו צריך להקדימו (תה"ד סי' ל"ב).
סעיף ו: על פת הבאה בכיסנין מברך בורא מיני מזונות ולאחריה ברכה אחת מעין שלש
לשון השו"ע: פת הבאה בכיסנין (עי' בסעיף הבא מהי פהבב"כ), מברך עליו: בורא מיני מזונות, ולאחריו: ברכה אחת מעין שלש כתבו הפוסקים, שכיון שאין דרך בני אדם לקבוע סעודה עליהם, אלא אוכלים אותם רק דרך עראי, אין מברכים עליהם 'המוציא' אלא בורא מיני מזונות (מ"ב);
ואם אכל ממנו שיעור שאחרים רגילים לקבוע עליו (עיין לקמן בהרחבה בעניין שיעור זה), אף על פי שהוא לא שבע ממנו שהולכים בזה אחר דרך בני אדם ולא משערים באופן אישי (כדכ' בסמוך, שבטלה דעתו), מברך עליו המוציא וברכת המזון וכן נוטל ידיו לפני אכילתו (עי' בסי' קנ"ח סע"א לעניין ברכה 'על נטילת ידים');
ואם מתחלה היה בדעתו לאכול ממנו מעט, וברך: בורא מיני מזונות, ואח"כ אכל שיעור שאחרים קובעים עליו, יברך עליו בהמ"ז, אף על פי שלא ברך המוציא תחלה
ואם אכל שיעור שאחרים אין קובעים עליו, אף על פי שהוא קובע עליו, אינו מברך אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, דבטלה דעתו אצל כל אדם אמנם זקן או ילד, שדרכם לאכול מעט, משערים כבני מינם (בה"ל).
נמלך לאכול מעתה והלאה כשיעור קביעות סעודה:
נוטל ידיו. ולענין ברכת המוציא נחלקו הפוסקים:
משנ"ב (ס"ק כ"ו) - צריך גם לברך 'המוציא',
כה"ח (אות נ"א); ילקו"י (עמ' קל"ז) - לא יברך 'המוציא', אלא יסמוך על ברכת במ"מ שברך מתחילה.
מהו שיעור קביעות סעודה שאם אוכל בשיעור זה מברך המוציא וברכת המזון?
בא"ח (פנחס, אות יט) ; כה"ח (אות מה); ילקו"י (סע"ו) - אם אוכל כשיעור ד' ביצים (כ 216 גרם) הוי קביעות וצריך לברך המוציא וברכת המזון. ולכתחילה אין לאכול כשיעור שבין ג' ביצים לד' ביצים, די"א שבג' ביצים כבר הוי קביעות. לכן יאכל או פחות מג' ביצים (שאז לכו"ע מברך בתחילה במ"מ ובסוף מעין ג'), או ד' ביצים (ויברך המוציא וברהמ"ז) [כ"כ כה"ח והבא"ח ובילקו"י לא כתב כן]. ובכה"ח כתב עוד, שבדיעבד, אם אכל כשיעור ג' ביצים ושבע, ואינו יכול לאכול להשלים לד' ביצים, יברך ברהמ"ז (נראה שפסק כן משום שבכה"ג זהו ספק דאורייתא ולחומרא).
מ"ב (ס"ק כ"ד) בשם הגר"א; שו"ע הרב (סע"ח) - רק אם אוכל כשיעור סעודה קבועה, דהיינו כמות שרגילים רוב בני אדם לאכול בסעודה קבועה, הוי קביעות סעודה לברך על פת הבאה בכיסנין המוציא וברהמ"ז. וכתב עוד המ"ב, שלכתחילה יזהר שלא לאכול ד' ביצים אם לא מתכוון לאכול כשיעור סעודה קבועה, כדי לחשוש לדעת האומרים שבזה הוי קביעות סעודה. [לכאורה שיעור זה אינו ברור כל כך - ויש לשערו לפי הנהוג באותו מקום (כ"כ בשו"ת אג"מ, ח"ג, סי' לב). ובפסק"ת (ד) כתב שבשיעור ו' ביצים לכו"ע צריך לברך המוציא וברהמ"ז].
האם כשאוכל פה"ב עם עם דברים אחרים, משתנה שיעור החיוב?
מ"ב(שם,ובשעה"צ ס"ק י"ט) -אם אוכל יחד עם הפת הבב"כ עוד מאכלים הבאים ללפתו, אע"פ שלא אכל מהפת עצמו כשיעור סעודה, אמנם בסה"כ אכל כשיעור הפת שאנשים נוהגים לאכול בסעודה כשאוכלים עם הפת עוד מאכלים הבאים ללפתו, די בזה להחשיבו כשיעור קביעות סעודה.
אמנם לפי פוסקי ספרד אין מצרפים לשיעור קביעות סעודה מאכליפ שאכל עם הפת הב"ב, אלא לעולם רק אם אכל כשיעור קביעות סעודה מהפת הב"ב עצמה - הוי קביעות סעודה לברך עליו 'המוציא' וברהמ"ז (עיין יבי"א, ח', סי' כב, אות כא; אול"צ, ג', מבוא, ענף א', יב).
שיעור הביצים ואם משערים בנפח או במשקל:
כה"ח (אות מו); ילקו"י (שם) - משערים במשקל. ושיעור ד' ביצים הוא כמשקל ע"ב דרהם, שהם כ 216 גרם.
אור לציון (ח"ג, מבוא, ענף ב'); ברכת ה' (ח"ב); הלכה ברורה (ח"ט, סי' קפ"ד, סע' ט"ו) - משערים לפי נפח. וכן הסכמת גדולי פוסקי אשכנז[פסק"ת, הערה 25].
›יש להעיר שאין מי שחולק שהשיעור מהדין הוא בנפח, אלא ששוקלין כיון שהמשקל קל ובטוח יותר לשיעור מדויק.
וכ"כ הרב יצחק יוסף עצמו בספר עין יצחק חלק ב עמ' תר:
"אף על פי שמעיקר הדין כל השיעורין הם לפי נפח ולא לפי משקל הן לענין חיוב ברכה אחרונה והן לענין קיום מצוה או איסור אכילה ביוהכ"פ מכל מקום מחומר איסור ברכה לבטלה רבים נהגו לשער לענין ברכה אחרונה שיעור כזית במשקל כיון שאין הכל בקיאים לשער בנפח".
וראה בהמשך דבריו בהערות שהסיבה לזה היא 'שהכל עולה למידה אחת בקירוב' וכן בספר זבחי צדק שהביא שם כתב 'והגם שלא סמכינו אמשקל אלא אמדידה מכל מקום מן המשקל נדע אם שִשִים במדה, שאם יש במשקל יותר משִשִים אז נדע לבטח שגם במדה יש שִשִים עד כדי שיצא הספק מלבנו'
סעיף ז: פירוש פת הבאה בכיסנין
לשון השו"ע: פת הבאה בכיסנין, יש מפרשים: פת שעשוי כמין כיסים שממלאים אותם דבש או סוקר ואגוזים ושקדים ותבלין (אבל אם ממלאים אותם בדברי מזון כבשר או גבינה, עי' להלן בסעיף יז), והם הנקראים רישקולא"ש ריאלחש"ו;
וי"א שהיא עיסה שעירב בה דבש או שמן או חלב או מיני תבלין ואפאה, והוא שיהיה טעם תערובת המי פירות או התבלין ניכר בעיסה (דהיינו שע"י מה שעירב בעיסה, השתנה טעם העיסה מטעם עיסה רגילה שלשים במים בלבד),
(וי"א שזה נקרא פת גמור ומברכים עליו המוציא, אלא אם כן יש בהם הרבה תבלין או דבש כמיני מתיקה שקורין לעקי"ך שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר וטעמם נרגש יותר מטעם הקמח, וכן נוהגים האשכנזים) (רש"י וערוך וכן יש לפרש דעת רמב"ם); וי"מ שהוא פת, בין מתובלת בין שאינה מתובלת, שעושים אותם כעבים יבשים וכוססין אותם דהיינו, אפילו שנילושה במים בלבד, כיון שהיא יבשה ונפרכת, אין דרך בנ"א לקבוע עליה סעודה וברכתה בורא מיני מזונות, והם הנקראים בישקוני"ש,
והלכה כדברי כולם שלכל אלו הדברים נותנים להם דינים שאמרנו בפת הבאה בכסנין כמפורט בסעיף ו'.
› איתא בגמרא [ברכות מב.] שעל פת הבאה בכיסנין מברכים בורא מיני מזונות ומעין ג', ואם קבע עליהם סעודה מברך המוציא וברהמ"ז.
ונחלקו הראשונים בפירוש 'פת הבאה בכיסנין':
לדעת הר"ח - פירושו, פת שממלאים אותה במיני מתיקה.
לדעת הרמב"ם - הכוונה לעיסה שלשים אותה עם שמן, או תבלין וכד'. (ונחלקו השו"ע והרמ"א בהבנת דברי הרמב"ם, שלדעת השו"ע צריך שיהיה ניכר טעם הדבר שבו נילושה העסה. ולדעת הרמ"א צריך שטעם הדבר שבו לש את העסה יהיה נרגש ביותר ועיקר הטעם של המאפה*)
- עי' בפסק"ת (אות י') שכתב שהמנהג המקובל אצל האשכנזים - שצריך שיהיה רוב בחומרים נותני הטעם שלש בהם העיסה כנגד המים.
- אמנם יש מחמירים שלא סומכים על רוב, כיוון שלעיתים אפילו שיש רוב אין הטעם עיקר (ולכן באופן כזה המחמירים יאכלוהו רק בתוך סעודה).
- ויש שכתבו גם לרמ"א אין הכרח ברוב אלא תלוי בטעם של מזונות שבני אדם מתענגים עליו – דרשו הערה 27 בשם החזו"א.
ונפק"מ לדוגמא בין השיטות - בעיסה שנילושה רק בחלב ולא ניכר בה טעם החלב.
לדעת רב האי גאון - פירוש פת כיסנין, הוא פת נכסס. דהיינו, שהוא יבש וקשה כמו בסקוויט וכד'.
והשו"ע פסק כדברי כולם.
האם למעשה כל אחד מהדעות הוא ודאי מזונות?
[נפק"מ לדוגמא שאם הוא ודאי מזונות אינו יוצא בסעודה בברכת המוציא ויש לברך עליו בנפרד].
נחלקו אחרונים בדעת השו"ע, דיש אומרים שהשו"ע פסק כך מספק (דהיינו שחשש לכל הדעות משום סב"ל), ולכן כל מיני מאכל שאין בהם את אותם ג' תנאים שמנינו לעיל כאחד, הרי הם ספק לחם גמור (לדעות החולקות, וא"כ נפטרו בברכת הלחם).
ויש אומרים שפסק השו"ע אינו משום ספק, אלא שאין מחלוקת בין הדעות, ולא נחלקו הראשונים הנ"ל אלא בפירוש 'פת הבאה בכיסנין' שאמרו בגמ', אך לעניין הלכה מסכימים בכל האחד מהאופנים הנ"ל שאינם חשובים כפת כי אין דרך בני אדם לקבוע עליהם סעודה, אלא לאכלם לתענוג בעלמא. ולכן מברכים עליהם בורא מיני מזונות, כשלא קבע עליהם סעודתו.
סעיף ח: מאפה דק מאד שנעשה מבלילה רכה ברכתו מזונות
לשון השו"ע: לחמניות, אותן שבלילתן עבה שקורין אובליא"ש, לחם גמור הוא ומברך עליו המוציא ובהמ"ז;
ואותן שבלילתן רכה ודקים מאוד שקורין ניבלא"ש, מברך עליהם בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש כיוון שאינו נעשה לקביעות סעודה, שהרי הוא דק מאד; ואם קבע סעודתו עליהם, מברך המוציא וברכת המזון;
ואי אכיל להו בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה, טעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם כיוון שאינם באים ללפת את הפת ולכן אינם טפלים לפת ודינם כמו פירות, שצריך לברך עליהם כשאוכלם בתוך הסעודה,
אבל אותם רקיקים דקים שנותנים מרקחת עליהם, הם טפילים לגבי המרקחת וברכת המרקחת פוטרתן כוונתו, שיש מאכלים שבהם מין הדגן טפל, כגון שעושים עוגה שבה תפקיד העיסה הוא רק בכדי לאחוז בעוגה בלי ללכלך את הידיים, שאז אין לברך מזונות, אלא מברך עליהם הברכה הראויה לעיקר המאכל. ועי' לקמן בהרחבה.
הבא לאכול פת הבאה בכיסנין בתוך הסעודה:
מג"א (ס"ק כ"ב); שו"ע המקוצר (סי' ל"א, ו);הגר"מ אליהו(בהערת הרב לספר 'וזאת הברכה' עמ' 383)- אם אוכל כדי לשבוע ממנו אינו מברך עליו, כדין דברים הבאים מחמת הסעודה, ואם אוכל לתענוג ולקינוח מברך עליו בורא מיני מזונות (ומ"מ אינו מברך ברכה אחרונה דנפטר בברכת המזון).
ביאור הלכה; אור לציון (ח"ב, פי"ב, י'); הגרע"י (יבי"א ח', סי' כ"ו, אות ב') - אם אוכל פהבב"כ שאין בו את שלושת התנאים האמורים בסע' ז' (ממולא, נילוש ונכסס), אינו מברך עליו אפילו אם אוכלו לשם תענוג, משום סב"ל (וראוי שלא לאוכלו אלא אחר ברכת המזון ואז יוכל לברך עליו ללא חשש), דיש לחוש למאן דאמר שברכתו המוציא, וא"כ כבר נפטר בברכת הפת (כמבואר לעיל בסע' ז'). ואם אוכל דבר אשיש בו את שלושת התנאים של פהבב"כ ואוכלו בלתענוג (לאפוקי כשאוכלו לשם שביעה) - מברך עליו בתוך הסעודה, דוודאי ברכתו בורא מיני מזונות.
ברכת מאכלים שמעורבים ממין דגן ומיני מתיקה (כגלידה בגביע, קסטה וכד'):
כתב המ"ב (ס"ק מ"ה) שאם מין הדגן טוב לאכילה בפני עצמו, אם כן דעת האוכל גם עליו כי מעוניין באכילתו, ולכן יברך עליו בורא מיני מזונות, אם נאפו יחד (על פי הכלל, שמין דגן עיקר תמיד). אך אם המאפה נאפה בלא המרקחת, צריך לברך על שניהם (כי שניהם חשובים לו).
הגרע"י (יבי"א ז', סי' ל"ג, אות ג') - אם אוכל 'קסטה' שהביסקוויטים בה טעימים ורוצה באכילתם, מברך במ"מ ופוטר את הגלידה, שהיא טפילה להם. אמנם האוכל גלידה בגביע, שהגביע אינו חשוב אלא תכליתו לצורך אכילת הגלידה, מברך על הגלידה ואינו מברך על הגביע. (ונראה מדבריו שם, שבגביע טעים, כגון המצוי ב'טילון' - דינו כדין הקסטה).
אגרות משה(ח"ד, סי' מ"ג);ברכת ה' (ח"ג, פ"י, סע' כ"ה-כ"ז) - אם נהנה גם מהביסקוויט בפני עצמו, יחתוך ממנו מעט ויברך עליו במ"מ (ויכוון שלא לפטור בברכה זו את הגלידה - [ברכ"ה]) ויאכל, ואח"כ יברך על הגלידה ויטעם ממנה מעט (ודבריהם מתאימים לשיטת המ"ב הנ"ל). ואם עיקר הנאתו מהגלידה והגביע רק משמש לאחוז את הגלידה - יברך שהכל ויפטור בזה את הגלידה.
ועוד כתב בברכת ה', שאם הנאתו היא דווקא מהשילוב של גלידה יחד עם הגביע - יברך במ"מ ויפטור את הגלידה (דמין דגן עיקר ופוטר את השאר, שנטפל אליו).
סעיף ט: אפילו על פחות מכזית פת מברך המוציא
לשון השו"ע: פת גמור, אפילו פחות מכזית, מברך עליו: המוציא כיון שאסור לאדם להנות מעולם הזה בלא ברכה,
אבל לאחריו אינו מברך כלום, כל שלא אכל כזית שלעולם אין לברך ברכה אחרונה, אלא אחר אכילת כזית (בכדי אכילת פרס).
סעיף י: אין ברכת המוציא פוקעת מהלחם אלא בחתיכה קטנה מכזית שנתבשלה או אם איבד תואר פת
לשון השו"ע: חביצ"א, דהיינו פירורי לחם שנדבקים יחד על ידי מרק (אמנם אם נתבשל - דין הלחם כמבואר בסמוך, בין אם נדבק ובין אם לאו),
אם נתבשל בכלי ראשון, אם יש בהם כזית (קודם שמבשלם, ולא מצרפים לכזית מה שנדבקו כמה חתיכות זו לזו) אף על פי שאין בו תואר לחם, מברך המוציא ובהמ"ז ואפילו אם יש רק חתיכה אחת כזית - מברך עליה המוציא וברכת המזון ופוטר את שאר החתיכות.
ואם אין בהם כזית, אף על פי שנראה שיש בו תואר לחם, אינו מברך אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש דמאחר שהיה בו פחות מכזית וגם נתבשל, אינו חשוב כלחם ולא מועיל שניכר עליו צורת פת;
ואם אינו מבושל, אלא שהוא מחובר ע"י דבש או מרק, אם יש בפרוסות כזית מברך עליו המוציא, אפילו אין לו תואר לחם;
ואם אין בהם כזית, אם יש בהם תואר לחם, דהיינו שהוא ניכר וידוע שהוא לחם, מברך עליו המוציא וברכת המזון; ואם אין בהם תואר לחם, מברך בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש;
ואם אינו לא מבושל ולא מחובר, אלא מפורר דק דק, אף על פי שאין בו כזית ולא תואר לחם, מברך עליו המוציא ובה"מ. (וע"ל סי' קפ"ד כמה שיעור אכילה לברך עליה ברכת המזון).
› כתב בכה"ח (אות פ"א) שלדעת הרמב"ם, אם נתבשל וכבר אין בו תואר לחם, אפילו בחתיכות גדולות כזית - ברכתו במ"מ, ושיש לחוש לדבריו. ולכן לכתחילה יזהר לפוררם מתחילה לחתיכות קטנות מכזית, או לאכלם בתוך סעודה.
סיכום עיקרי הסעיף:
בסעיף זה נתבאר באיזה אופן לחם גמור 'מאבד' את חשיבותו, דהיינו מתי אומרים שאין עליו שם פת - שאז ברכתו מזונות:
- אם 1נתבשלו (בכלי ראשון), חתיכות 2קטנות מכזית.
[ועירוי מכ"ר על חתיכות קטנות מכזית שיש בהם תואר לחם הוי ספק ויש לאוכלם בתוך הסעודה, ואם אין בהם תואר לחם, פשוט מהדין שנכתוב בסמוך (בסעיף ב') שברכתם במ"מ(מ"ב ס"ק נ"ב; כה"ח אות ע"ט)].
- אם 1נדבקו (ע"י מרק/דבש וכד') חתיכות 2קטנות מכזית וגם אין בהם 3תואר לחם.
- ולחם שלא נתבשל, ולא נדבק ע"י מרק או דבש, אפילו אם מפורר לחתיכות קטנות ביותר - ברכתו המוציא.
› מסעיף זה והלאה - בכל מקום שנפסק שברכתו במ"מ, אפילו אם יאכל ממנו שיעור קביעות סעודה, מברך לפניו במ"מ ולאחריו מעין ג'. (ואפילו במקום שאמרו להחמיר לאוכלו בתוך הסעודה - המקל ואוכלו בפני עצמו, יברך עליו בורא מיני מזונות אפילו אוכל ממנו הרבה).
טיגון - האם דינו כבישול או לא?
מ"ב (ס"ק נ"ו) - טיגון בשמן, ספק אם דינו כנדבק ע"י מרק או דינו כבישול, ולכן אם יש תואר לחם על חתיכה קטנה מכזית שטיגנה - הוי ספק ויש להחמיר ולאוכלה בתוך הסעודה. [אמנם טיגון בשמן עמוק דינו כבישול, ואין צריך להחמיר לאכלו בתוך הסעודה(פסק"ת אות יד)]
קיצוש"ע (סי' מ"ח, סע"ז); ילקו"י (עמ' קכח בהערה ד"ה 'והיכא');ברכת ה' (ח"ב, פ"ב, סע' כ"ו) - טיגון דינו כבישול. ולכן אם טיגן חתיכות קטנות מכזית (אפילו אם אח"כ נדבקו או התנפחו) מברך עליהם במ"מ. (ומ"מ כתב בברכ"ה (שם, הערה 137) שראוי להזהר שלא לאכול כדי שביעה מפרוסות אלו, אלא בתוך הסעודה).
סעיף יא: אם נתן חתיכות לחם במים עד שהתלבנו המים ברכתם מזונות
לשון השו"ע: יש מי שאומר דפירורין שאין בהם כזית שנותנין במים והמים מתלבנים מחמת הפירורין, אזיל ליה תוריתא (פירוש כאילו אמר תואריתא כלומר תואר הלחם) דנהמא ואין מברך עליה אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש אפילו אם יאכל כשיעור קביעות סעודה.
סעיף יב: אם שרה פת ביין ברכתו מזונות
י לשון השו"ע: ש מי שאומר שפת השרוי ביין (אדום) אינו מברך אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש,
ונראה שאין דבריו אמורים אלא בפירורין או בפרוסות, שאין בכל אחת כזית ודווקא ששרה הפת קצת ביין ולא בנתינה בעלמא (ביאור הלכה).[עי' בה"ל ד"ה 'ביין אדום' שפקפק בדין זה, ולמעשה אין לנו אלא דברי מרן השו"ע].
› וראה אול"צ (ח"ב,פי"ב, ג') – שניתן לסמוך על זה כדי לצאת מספק במחלוקת הפוסקים. ולכן כתב שהאוכל מצה כל השנה (שיש ספק אם ברכתה במ"מ או המוציא), טוב שישרה אותה ביין ואז היא ודאי מזונות. וראה שם עוד שלאו דווקא יין אלא כל משקה אדום מועיל בזה ואפילו מיץ, אבל לא בצבע אחר.
ונראה עוד לפי זה, שהרוצה לצאת מספק במצות מטוגנות (בחתיכות קטנות מכזית) יכול לעשות זאת ע"י שישרה המצה ביין קודם הטיגון וממילא יהיו מזונות גם על צד החשש שטיגון קל אינו כבישול.
הקדמה לסעיף יג:
נחלקו הראשונים בדין חיוב הפרשת חלה, מתי מתחייבת העיסה בחלה:
לדעת ר' שמשון והרמב"ם - העיסה מתחייבת בחלה אם בזמן שגלגל את העיסה היה בדעתו לאפותה.
לדעת ר"ת - אם בזמן גלגול העיסה הייתה העיסה עבה ויש לה תואר לחם, חייבת בחלה, אפילו אם בדעתו לבשלה.
ומכך ישנה מחלוקת גם לגבי ברכת המוציא:
לדעת ר"ת - ברכת המוציא תלויה בחיוב חלה, ולכן אם התחייבה בחלה (דהיינו לשיטתו, אם הייתה עיסה עבה בתחילה והיה לה תואר לחם), ברכתה המוציא, אפילו אם יבשלה או יטגנה.
ונחלקו הפוסקים בדעת הר"ש:
י"א שגם הוא סובר שברכת המוציא תלויה בחיוב חלה, ולכן אם בשעה שגלגל העיסה היה בדעתו לאפותה - ברכתה המוציא.
אך י"א שלר"ש יש חילוק בין חיוב חלה לברכת המוציא. שלדעתו ברכת המוציא נקבעת רק בזמן האפיה, ולכן אם בסופו של דבר לא אפה את העיסה, אפילו חשב בתחילה לאפותה, ברכתה מזונות בלבד. וכן פסק השו"ע (בסתם, והביא דעת ר"ת ב"יש חולקים").
סעיף יג: עיסה שבִּשלהּ או טִגנהּ ולא אפאהּ ברכתה מזונות וירא שמים יאכלנה בתוך סעודה בלבד
לשון השו"ע: אפילו דבר שבלילתו (פירוש לישת הקמח במים) עבה, אם בשלה או טגנה אין מברך עליה המוציא, אפילו שיש עליה תוריתא דנהמא (פירוש: תורת לחם) ואפילו נתחייבה בחלהלכו"ע, כגון שהיתה דעתו בשעת הלישה לאפותה. שלענין חלה החיוב נקבע לפי דעתו בשעת הגלגול, אבל לא לעניין ברכה, כיון דברכת המוציא אינו הולך אלא אחר שעת אפייה שאז חל עליו שם לחם וממילא ברכתו המוציא;
ויש חולקין ואומרים דכל שתחילת העיסה עבה, אפילו ריככה אח"כ במים ועשאה סופגנין (פירוש עיסה שלשוה ועשאוה כמין ספוג) ובשלה במים או טגנה בשמן, מברך עליהם המוציא (דלדעה זו כל שבלילתה עבה ויש לה תואר לחם מתחייבת בחלה בלי קשר לדעתו על אופן ההכנה, והוא הדין לענין ברכת המוציא, שלדעה זו ברכת המוציא תלויה בחיוב חלה) (ונהגו להקל ולברך במ"מ לפניה, ולאחריה מעין ג' ואפילו אם אוכל כשיעור קביעות סעודה, וכדעה ראשונה שכתב השו"ע בסתם),
וירא שמים יצא ידי שניהם, ולא יאכל אלא ע"י שיברך על לחם אחר תחלה (עיין בהרחבה במה שנכתוב בעניין).
הגה: וכל זה לא מיירי אלא בדאית ביה לאחר אפיה תואר לחם (לשון הטור והפוסקים), אבל אי לית ביה תואר לחם כגון לאקשי"ן שקורין ורומזלי"ך (אטריות), לכ"ע אין מברכין עליהם המוציא ולא ג' ברכות, דלא מיקרי לחם;
אבל פשטיד"א וקרעפלי"ך מקרי תואר לחם (מרדכי פרק כל שעה) ואין לאכלם אם ממולאים בבשר או גבינה, דאם היו ממולאים במיני מתיקה הוי פת הב"ב ופשיטא שמברך מזונות (עי' סע' י"ז) אלא אם כן בירך על שאר הפת תחלה ר"ל, לפי מה שכתב השו"ע שירא שמים ינהג כן לחוש לדעה השניה, אבל למנהג שכתב הרמ"א לעיל בסמוך - מברך עליו בורא מיני מזונות (אם הוא מבושל או מטוגן) ואין חוששים לדעה השניה.
וכל זה לא מיירי אלא בעיסה שאין בה שמן ודבש וכיוצא בו, אלא שמטוגן בהן, אבל אם נילוש בהן כבר נתבאר דינו אצל פת הבאה בכיסנין ומכל מקום, אם אוכל כשיעור קביעות סעודה אינו מברך המוציא, דלדעה ראשונה אינו פת כלל, אלא נידון כמעשה קדירה.
איך נפטר (ה'ירא שמים' שכתב השו"ע) בברכת המוציא לדעה ראשונה?
עיין בבה"ל (ד"ה 'וירא שמים') בשם המג"א, שנתקשה, איך יועיל שיברך על לחם אחר? שהרי לדעה ראשונה אין זה לחם כלל ואם כן איך ברכת המוציא תפטור אותו?
ובמקרה שאוכלו לשבוע ממנו לא קשה, שאז אינו טעון ברכה - כדין דברים הבאים מחמת הסעודה. ובאמת יש שכתבו שיכוון לאוכלו למזון ולא לקינוח, ואז בוודאי אינו טעון ברכה ונפטר בברכת הפת.
אמנם אם אוכלו לקינוח - כתב (שם) בשם הלכה ברורה, שאם יכוון עליו בפירוש בברכת המוציא - מועיל אף לדעה ראשונה (וכ"כ בכה"ח, אות קיא וע"ע בכה"ח אות מ"ט).
ובהערת 'איש מצליח' פקפק בזה, ולכן כתב עצה שיברך קודם הסעודה על דבר שברכתו מזונות ובזה יוצא מכל ספק.
סעיף יד: חלוט שאחר כך אפאו דינו כפת גמור ומברך עליו המוציא
לשון השו"ע: חלוט (פירוש כמין פת חולטין אותו ברותחין) שאח"כ אפאו בתנור או במחבת, פת גמור הוא ומברך עליו המוציא ואפילו אם חלט בלילה רכה ואח"כ אפאה הדין כן (כשיש לו תואר פת).ואםטגנו בשמןואחר כך אפאו, עיין במה שנכתוב בזה לקמן בהרחבה.
הגה: וכן דבר שבלילתו רכה שאפאו בתנור בלא משקה, אם יש לו תואר פת דינו כפת ומברך עליו המוציא ושלש ברכות;
וכן אם אפאו באלפס בלא משקה (תוס' והרא"ש והר"ן פרק כל שעה ורמב"ם פ"ו מהל' חלה ושאלתות וטור), ומעט משקה שמושחין בו האלפס שלא ישרוף העיסה לא מיקרי משקה (הגהות מיימוני פ"ג מהל' ברכות);
אבל דבר שבלילתו רכה וטגנו במשקה, לכולי עלמא לאו לחם הוא כלומר, אפילו ר"ת (בסע' הקודם) שסובר שאם בישל או טיגן עיסה מברך עליה המוציא, מודה בזה, כיוון שלא התחייב בחלה מעולם (תוספות והרא"ש והר"ן ור"י פרק כיצד מברכין).
מה הדין במקרה שאחר בישולו כבר ראוי לאכילה ואז אפאו?
יש אומרים שדין זה של חלוט שאחר כך אפאו, אינו אמור אלא כשאחר בישולו עדיין לא היה ראוי לאכילה, ולכן אפייתו שמכשרתו לאכילה - משוי ליה דין לחם. אמנם אם אחר הבישול כבר מוכן לאכילה, אין אפייתו חשובה להוציאו מגדר תבשיל. [ולדבריהם הדבר מדויק בלשון השו"ע שכתב"חלוט", דמשמע, דווקא חלוט אך במבושל אין הדין כן. וכ"כ בספר ברכת הבית(שער ט', ס"ק מ"א), וכ"נ דעת הגרשז"א(שש"כ, ח"ג, פנ"ד, הערה סה).]
ויש אומרים שכל שלבסוף אפאו, יש לו דין לחם וברכתו המוציא. ואפילו שאחר בישולו היה כבר מוכן לאכילה. וכן דעת הרב אלישיב (קובץ תשובות, ח"ג, סי ל') וכן מוכח דעת הפמ"ג (א"א, ס"ק ל"ט)והקצוש"ע (סי' מ"ח, סע"ו). [עי' בפסק"ת אות כ' ובהערה 168].
טיגון בשמן קודם אפיה - האם שווה ללישת בצק בשמן?
מג"א (ס"ק ל"ט) - אין הבדל בין אם בישל או טיגן בצק ואח"כ אפאו, דבשניהם דינו כלחם גמור (כיוון שאפאו לבסוף) ומברך עליו המוציא. (וכמו שמשמע לכאורה מדברי היש חולקים בסעיף י"ג)
ט"ז (ס"ק י"ט) - טיגון בשמן שווה ללישה בשמן. כלומר, שאם טיגן עיסה בשמן ואחר כך אפאה, דינה שווה לעיסה שלש בשמן ואחר כך אפאה שהיא פת הבאה בכיסנין(אם השמן נתן בה טעם, עיין לעיל בסע"ז). ולכן אם לא קבע עליה סעודתו, מברך עליה במ"מ ועל המחיה.
ופסק המ"ב(ס"ק פ"ה) בשם הרבה אחרונים כדברי הט"ז.
סעיף טו: טרוקנין שאפה בגומא ברכתם בורא מיני מזונות
לשון השו"ע: טרוקנין דהיינו שעושין גומא בכירה ונותנים בה קמח ומים מעורבין בה (ובלילתה רכה מאד) ונאפה שם, מברך עליו בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש כיוון שבלילתו רכה כנ"ל (עי' מ"ב ס"ק פ"ח ובה"ל);
ואם קבע סעודתו עליו, מברך המוציא ובהמ"זאע"פ שבלילתו רכה, כיוון שמתקבץ בגומא ונעשה כצורת פת, שייך בו קביעות סעודה;
אבל טריתא, דהיינו שלוקחין קמח ומים ומערבים אותה ושופכים על הכירה והוא מתפשט ונאפה, אין עליו תורת לחם כלל כיוון שהבלילה רכה מאד ומתפשטת על הכירה ולכן הוא דק מאד וקלוש (עי' מ"ב, ס"ק ל"ח) ואין מברכים עליו אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, ואפי' קבע סעודתו עליו כי אין לו תואר לחם. ויש מחמירים באם רוצה לאכול ממנו כדי שיעור קביעת סעודה, לאכלו בתוך הסעודה (כה"ח אות קל"א, ועי' מ"ב סק"צ).
סעיף טז: לחם שאופין בשפוד ומושחין אותו בשמן כל עת אפייתו מברך עליו בורא מיני מזונות
לשון השו"ע: נהמא דהנדקא, והוא לחם שאופין בשפוד ומושחין אותו בכל משך אפייתו (ב"י בשם רש"י) בשמן או במי ביצים,
וכן לחם העשוי לכותח שאין אופין אותו בתנור אלא בחמה, מברך עליו בורא מיני מזונות אפילו אם קבע עליו סעודתו. ולדעת הטור, אם ערכו יפה כצורת לחם - מברך עליו המוציא. ולכן באופן כזה שערכו, יש להזהר עכ"פ שלא יאכל ממנו כדי שביעה (מ"ב ס"ק צ"ב).
סעיף יז: פשטידא ממולאת בבשר מברך עליה המוציא וברכת המזון
לשון השו"ע: פשטיד"א הנאפית בתנור בבשר או בדגים או בגבינה, מברך עליה המוציא ובה"מ.
הגה: ודוקא שאפאו בתנור בלא משקה, אבל אם אפאו במחבת במשקה, אין לברך עליו ואין לאכול רק תוך הסעודה, כמו שנתבאר בסע' י"ג, שירא שמים יחוש לדעת ר"ת (עיי"ש) (דעת עצמו).
האם לשו"ע מברך המוציא בכל עניין או רק אם קבע סעודה על הפשטידא?
השל"ה (שער האותיות, קדושת האכילה, אות רנ"ט) - השו"ע מיירי אפילו בשלא קבע עליו סעודתו, ודעתו שמברך המוציא כיוון שיש חילוק בין מילוי של דבש ומיני מתיקה (שנזכרו לעיל בסע' ז) לבין מילוי של דברי מאכל כבשר וגבינה וכו'. שכיוון שהדרך לאכול דברים אלו כדי לשבוע ולא לשם תענוג וקינוח, הרי זה כמו לאכול לחם עם בשר, שמברך על הלחם ואוכל איתו את הבשר.
ט"ז (סק"כ) - השו"ע מיירי כשקבע סעודתו על הפשטידא ומשום כך כתב שמברך המוציא, אך אם אוכלו אכילת עראי, מברך בורא מיני מזונות, כדין ממולא (כמבואר לעיל בסע' ז')שהוא פת הבאה בכיסנין, ואין לחלק בין סוגי המילוי. [וכתב ראיה לדבריו, שאם השו"ע בא ללמדנו שיש חילוק בין מילוי של דברי מאכל למילוי של מיני מתיקה - היה לו לכתוב זאת לעיל בסע' ז'].
הכרעת הפוסקים הלכה למעשה:
בא"ח (פנחס, אות כ')קיצוש"ע (סימן מ"ח, סע' ב') - פסקו כט"ז. דכיוון שיש מחלוקת בדבר, יש לחוש לסב"ל ולברך מזונות ומעין שלש.
כה"ח (אות קל"ז) - יש לחוש לדברי הט"ז, שדין פשטידא זו כפת הבאה בכיסנין, ולכן אין לאכלה אלא אם יקבע עליה סעודה (עי' לעיל סע' ו) או שיאכלנה בתוך הסעודה. ואם אינו יכול, יברך במ"מ ומעין שלש (משום סב"ל). [וכ"כ בשו"ע הרב (סע' י') שיש לנהוג לירא שמים].
הגרע"י (יבי"א,ט, ק"ח, אות פ"ד);אור לציון (ח"ב, פ"ב, הערה ה') - פסקו הלכה כביאור השל"ה בדברי השו"ע. שמילוי בדברים הבאים למזון כבשר ודגים וגבינה, אינו חשוב בפת הב"ב, אלא זהו לחם גמור (וכדמשמע מפשט דברי השו"ע).
ובבה"ל - כתב שאין מחלוקת בין השו"ע (להבנתו בשו"ע כדברי השל"ה דלעיל) לט"ז. ושלמעשה תלוי איך עשוי אותו הלחם:
אם עשוי לקביעות סעודה - שעשוי כלחם, ונעשה לשביעה ולא לקינוח, ברכתו המוציא. (ובאופן זה דיבר השו"ע)
ואם עשוי לקינוח - שניכר שנעשה לקינוח סעודה, שעשאוהו רקיקים קטנים, דינו כפת הבאה בכיסנין ומברך עליו במ"מ.
ובספר ברכת ה' (ח"ב, פ"ב, סע' ס"ב) כתב לחוש לדברי הבה"ל. ולכן אם עשוי רקיקים קטנים, יש לאכלו בתוך הסעודה או שיקבע עליו.
עמוד הקודםעמוד הבא