סימן רט – דין טעות וספק בברכת היין

הגמרא [ברכות יב.] הסתפקה לגבי הטועה בברכתו. ונחלקו הראשונים בביאור הספק.

לפירוש הרמב"ם (עפ"י הסבר הכסף משנה[הלכות ק"ש, פ"א, ה"ח]):

עיקר הברכה הוא בפתיחתה, ששם מזכיר שם ה' (שאומר ברוך אתה ה'). והסתפקה הגמרא במי שפתח שלא כראוי, דהיינו שבשעה שאמר ברוך אתה ה', הייתה דעתו לברך ברכה שאינה ראויה לאותו מאכל שרוצה לברך עליו - האם כיוון שטעה בעיקר הברכה לא יצא ידי חובה, או שכיוון שסוף סוף חתם כראוי, תיקן בזה מה שטעה בעיקר הברכה ויצא ידי חובה. ולדבריו (עפ"י הכס"מ כנ"ל) מסקנת הגמרא היא שבברכות כגון אלו, שאין חותמים בהם"ברוך אתה ה'" (דהיינו שאין הזכרת ה' בחתימתן), לא יצא ידי חובה אף שסיים כראוי, כיוון שהולכים אחר עיקר הברכה(דהיינו, אחר מה שהיה בדעתו בשעה שאומר ברוך אתה ה'[ורק בברכות שיש בחתימתן הזכרת ה', יכול 'לתקן' את הברכה בחתימה]).

ולפירוש הרא"ש (שגרס בגמרא כגרסת הרי"ף) הספק הוא:

באדם שבירך את כל הברכה שלא כראוי, ואחר שסיים הברכה נזכר ותיקן מיד. וספק הגמרא הוא האם כיוון שטעה בברכה וסיים אותה שלא כראוי הפסיד את הברכה ולא יכול לתקן. או שכיוון שאחר שטעה, מיד תיקן ואמר את החתימה הראויה, יצא ידי חובה. ולפירושו הגמרא לא פשטה את הספק, וסב"ל. [ולדבריו, במקרה שכתב הרמב"ם יצא ידי חובה, כיוון שהעיקר הוא מה שאומר בפיו והכוונה אינה מעכבת, והרי ברך בפיו את הברכה הראויה]. (את עיקר דברי הרא"ש, שאם מתקן ברכתו בתו"כ דיבור יצא, כתב השו"ע בסעיף ב').

השו"ע – סתם כדברי הרמב"ם בסעיף א', דהיינו שעיקר הברכה הוא בדעתו בפתיחתה, בזמן שאומר"ברוך אתה ה'". ולכן אף אם אמר בפיו ברכה שאינה ראויה, כגון שברך בורא פרי הגפן על מים, מכל מקום אם בתחילת הברכה (שהיא העיקר) הייתה דעתו לברכה הראויה, ורק שבסוף טעה, כגון שפיו הכשילו, יצא. והביא בי"א את שיטת הרא"ש, שאם אמר בפיו את הברכה הראויה, יצא מכל מקום.

מ"ב (סק"א) – כתב בשם הרבה פוסקים שיש להורות כדעת היש אומרים שהביא השו"ע, שהעיקר הוא מה שמוציא בפיו. ולכן אם אמר הברכה כראוי יוצא ידי חובה בכל אופן (ואע"פ שבתחילת הברכה היה טועה בדעתו). אך אם טעה וסיים בלשון שאינו פוטר את מה שעליו הוא מברך, לא מועיל מה שהיה בדעתו בתחילה לאותו מאכל, וצריך לחזור לברך (אם לא תיקן דיבורו תו"כ דיבור כמ"ש בסעיף ב), אע"פ שבתחילת הברכה הייתה דעתו לברכה הראויה (ודלא כדעת הרמב"ם).

בא"ח (בלק, אות יא); כה"ח (אות א); אול"צ (ח"ב, י"ד, כ"ה) – חששו לשתי הדעות. ולכן, בין אם הייתה דעתו לברכה הראויה ואמר בפיו ברכה שאינה ראויה, ובין אם הייתה דעתו לברכה אחרת אך אמר בפיו את הברכה הראויה, בשניהם יצא ידי חובה ואינו רשאי לחזור לברך דסב"ל.

ומשום כך, אם התכוון מתחילה לברכה הראויה, אך טעה ואמר בפיו ברכה שאינה ראויה (שבזה יצא לפי הרמב"ם):

אם נזכר תוך כדי דיבור - יתקן מיד דיבורו ויאמר את סיום הברכה הראויה למאכל שרצה לברך עליו (דבזה תיקן הברכה, כמש"כ בסעיף ב'). ואם לא נזכר תוך כדי דיבור - יהרהר הברכה בליבו [כה"ח].

ומי שטעה בעיקר הברכה, שהיה סבור לברך ברכה שאינה ראויה וחתם לבסוף כראוי (שלדעת הרמב"ם לא יצא וצריך לחזור ולברך), כתב בבא"ח שיטעם רק מעט (דלפי הי"א עלתה לו הברכה), ואח"כ ישמע הברכה כראוי מאחֵר (לחוש לרמב"ם) ויוכל להמשיך לאכול.

› כאמור, הטועה בברכתו ונזכר מיד וחזר ואמר הנוסח המתוקן, נחשב לו כאילו 'עקר' מה שאמר בתחילה ועולה לו הברכה על ידי מה שתיקן בסוף. וזאת בתנאי שתיקן דיבורו בתוך כדי דיבור, שהוא שיעור זמן אמירת 'שלום עליך רבי'. אך אם שהה יותר מכך, לא יוכל לתקן יותר, וצריך לומר בשכמל"ו ולברך בשנית כראוי (וכל שכן אם הפסיק בדיבור, אפילו תיבה אחת, איבד ברכתו).

מ"ב(סק"ו) – דווקא בברכותדרבנן מקלים שאפשר לתקן בתו"כ דיבור, אך בברכת המזון שהתחייב מן התורה (כששבע מאכילתו), אין לסמוך על זה (כיוון שאנו נוקטים כך לדינא רק משום דסב"ל, ובבהמ"ז אין זה שייך), ואם התחיל בברכה אחרת ונזכר תו"כ דיבור ותיקן וברך בהמ"ז – לא יצא ידי חובתו וצריך לחזור ולברך.(אכן אם פתח בברכת על המחיה, יכול לתקן ולסיים בברכת המזון, כיוון שעל המחיה דומה בעניינה לברהמ"ז)

ברכת ה' (ח"א, ה, ח) – גם בברכת המזון יש לנקוט שיוצא ידי חובה אם תיקן ברכתו תוך כדי דיבור. ואע"ג שיש מפרשים שזהו ספק הגמרא (כמבואר לעיל בהקדמה), וא"כ לכאורה יש להחמיר בספק דאורייתא (וכמו שכתוב בסמוך בסעיף ג' בספק אם ברך בהמ"ז) מכל מקום יש לחלק בין ספיקא דדינא לבין ספק במציאות. [עיין שם, וע"ע ביבי"א, ח"ז, לג, ה' - שכתב גם חילוק זה]

רא"ש; רשב"א; טור – ברכת מעין שלש היא מן התורה.

רמב"ם; סמ"ג – ברכת מעין שלש מדרבנן.

שו"ע – הכריע שברכת מעין שלש היא מדרבנן ולכן אם מסופק אם ברך ברכת מעין שלש, אינו רשאי לחזור דסב"ל.

מ"ב (סק"י); כה"ח (אות טז) – כיוון שלדעת הרבה מהראשונים חיובה מן התורה, מי שאכל כדי שביעה משבעת המינים ונסתפק לו אם ברך ברכת מעין שלש - ראוי שיאכל עוד שיעור כזית ויברך עליו ברכה אחרונה ויכוון גם לפטור את ספקו. ואם אין לו עוד מאותו המין, יאכל ממין אחר שברכתו מעין שלש ויכלול בברכת מעין שלש שיברך גם את המין שאכל (עיין לעיל בסוף הסימן הקודםובמש"כ שם).