התחברות
תמצית הלכות ליל הסדר על פי מנהגי הספרדים והאשכנזים
מגיד
הרב יגאל הדאיה והרב ירון אליה
מגיד
כוונה – קודם ההגדה יכוון לקיים מצוות עשה מן התורה של סיפור יציאת מצריים והגדה לבנים (משנ"ב תעג א).
נשים - חייבות גם הם במצות ההגדה כמו שאר מצוות הסדר (שו"ע תע"ב יד. משנ"ב מה) אך נכון שלא תוציא את האיש בקריאתה (שאפשר שחיובה מדרבנן)
שמחה – כל המספר בסיפור יציאת מצרים מתוך שמחה מוסיף כח לגילויו של הקב"ה בעולם ועתיד גם לשמוח עם השכינה לעתיד לבוא (זהר רעיא מהימנא בא)
הסיבה – נכון שלא לומר את ההגדה בהסיבה אלא ביראה (משנ"ב תעג עא, כה"ח אות קנא) ויש אומרים שהמסב יש לו ע"מ שיסמוך [חזו"ע קדש סעי' י].
הפסק - אין מפסיקים באמצע ההגדה אלא לצורך מצווה, או בהרחבת סיפור יציאת מצרים ע"י משלים, פירושים, "וורטים"וניגונים, כפי כוח המספר וכפי כוח השומעים.
אופן הקריאה - רשאי ראש המסובין לקרוא את ההגדה ולכוון להוציא ידי חובה, והשאר שומעים היטב ומכוונים לצאת. ואם אנשים שונים קוראים את קטעי ההגדה, נכון שכל אחד יחזור בלחש.
בפסקאות של 'עבדים היינו' וכן של"פסח מצה ומרור"וטעמיהם בכל אופן יקרא כל אחד לבדו בלחש.
והגדת לבנך - ראוי שכל אחד יושיב את בנו ובתו (או נכדיו) הקטנים לידו ויספר עימם מסיפור יציאת מצרים לפי הבנתם. אמנם אין זה לעיכובא דווקא, ומקיים המצווה גם ע"י שמספר לאחרים שאינם בניו, או כשמספר לעצמו. ואין חובה על הבנים הגדולים להתארח דווקא אצל אביהם בפסח, כדי לקיים מצוות"והגדת".
הגבהת קערה וסילוקה - לפני אמירת"הא לחמא", יש מגביהים הקערה (שו"ע תע"ג ו, משנ"ב שם, חזו"ע מז) ויש שמגביהים רק את המצות ויש שמגביהים רק את המצה האמצעית (הגש"פ אול"צ צז. כוונת הלב).
מסלקין הקערה מן השולחן (או לסוף השולחן), לאחר סיום"הא לחמא"וקודם 'מה נשתנה', כדאי שישאלו הילדים. ואם אין הבן תמה ראוי לעוררו בשאלה: למה זה לקחו הקערה והלא עדיין לא אכלו? ויסבירו: שאינם רשאים לאכול עד שיספרו ביציאת מצרים. יש נוהגים רק לומר שיסלקו הקערה ואינם מסלקים בפועל, ויש נוהגים רק לכסות המצות.
מזיגת הכוס –לפני אמירת 'מה נשתנה' מוזגים את הכוס השניה.
מה נשתנה - הבן הקטן שבמסובין שואל"מה נשתנה", ויש נוהגים שכל הבנים והנכדים שואלים כאחד. ויש נוהגים שראש המסובין חוזר על מה נשתנה לאחר שאלת הבנים. ומיד מתחילים"עבדים היינו". ומה עם התשובות? מן הראוי שהאב יענה לבנים, על כל שאלה שאין עליה תשובה מפורשת בהגדה כגון למה מטבילים שתי פעמים, ולמה אנו מסובים [הליכות שלמה עמ' רנח].
החזרת הקערה - לשולחן תהיה מיד לאחר 'מה נשתנה', לפני אמירת 'עבדים היינו'.
הבנת ההגדה - אם ישנם אורחים שאינם מבינים עברית צריך לפרש להם בשפתם, ולפחות יפרש את מאמר רבן גמליאל: "פסח, מצה ומרור".
הפסק לברכה אחרונה –אם מאריך מאכילת הכרפס עד כוס השניה יותר משעה נכון שישתה מים בזמן ההגדה כדי שלא יעבור זמן חיוב ברכה אחרונה (הגדת הגריש"א עמ' 23)
כיסוי המצות והגבהת הכוס - כל זמן אמירת ההגדה יהיו המצות מגולות לפני ראש המסובין, והכוס מונחת על השלחן. וכשמגיע ל"והיא שעמדה"ונוטל את הכוס בידו ומכסה את המצות מפני כבודם. כשגומרים"מצילנו מידם" - מניחים הכוס ומגלים המצות. וכן יעשה מ'לפיכך אנחנו חייבים' עד ''גאל ישראל' (ויש שמניחים ב"הללויה", ושוב מגביהים ב'ברוך' עד גאל ישראל).
באמירת"מצה זו" "ומרור זה" - יש מגביהים המצה והמרור, ויש מניחים את היד. באמירת"פסח שהיו"אין מגביהים ולא נוגעים בזרוע.
עשר המכות - שופכים מן היין ט"ז פעמים. מנהג הספרדים שרק בעל הבית שופך, ומנהג האשכנזים שכל אחד מהמסובים שופך. וטוב לשפוך לכלי חד פעמי, שישליכו אותו אחר כך [הגרמ"א]. יש שופכים באצבע או בקמיצה (רמ"א תעג ז) ויש שופכין ישירות מן הכוס (כה"ח אות קסג בשם האר"י) . הנשאר מן הכוס הזו, נוהגים לשפכו גם כן. ואז ממלא שוב את כוסו.
יין של שנה שביעית - לא ישפוך ממנו כלל משום שאסור להפסידו23.
שתיית כוס שניה - לאחר"גאל ישראל", שותים כוס שניה בהסיבה.
ברכת הגפן - מנהג הספרדים שאין מברכים על כוס שניה בורא פה"ג כיון שלא הסיח דעתו מכוס ראשונה (שו"ע תעד א) ומנהג אשכנז וחלק מבני תימן24 לברך בורא פה"ג לפני שתיית הכוס השניה כיון שההגדה מפסיקה וכן כל כוס מצוה בפני עצמה (רמ"א שם. משנ"ב ד).
שכח להסב בכוס שניה – לכל המנהגים ישתה שוב בהסיבה וללא ברכה (שו"ע ורמ"א תעב ז).