מוציא מצה

ראה סיכום המו"מ בספר מקראי קודש לרב הררי (עמ' שכו ואילך).

ראה לקמן שצריך לאכול מהם משקל גדול יותר על מנת להשלים לנפח של כזית, והוא יותר מהמשקל שצריך ממצות הקשות.

ראה הליכות שלמה פ"ט הערה פ, שאף שמותר מן הדין לעשותם עבות עד טפח, מ"מ למעשה יש לעשותם דקים ושאין לאשכנזי להקל ולאכול ממצה העבה יותר מן הרגיל. וראה בהגדת מנחת אשר (שערי תשובה סי' טו) שמסתפק אם המנהג לעשותן קשות הוא מחשש חימוץ או מטעמים מסחריים כדי שלא יתעפשו, ומסיים שם: "ואפשר לפי שאין אנו בקיאין לעשותם עבות ללא חשש חימוץ כלשהו... מתיירא אני מן החידושים והוא בכלל אל תיטוש תורת אימך, ובפסח ראוי לנקוט בכל זהירות וחומרא".

ראה סימן תנג, א, דרשו הערה 5 בשם הגר"ש וואזנר והגריש"א שאסרו.

הליכות שלמה פ"ט, מ, 1 חזו"ע מוציא מצה א. ובאופן שאין לפניהם קערה עם ג' מצות. וראה בשו"ת ישכיל עבדי ח"ו סי' יח, שבאופן שיש מסובים רבים כמו בבתי מלון, ואין אפשרות לתת לכל אחד מהמצות שבקערה, יש לסדר כמה קערות על השלחן, וכשאחד מברך ובוצע, יבצעו גם השאר ויחלקו מאותם המצות למסובים הסמוכים להם.

מקור נאמן לגר"מ מזוז ח"א סי' תסז. וכיוצ"ב כתבו בלוח דינים ומנהגים אהבת שלום תשע"ו עמ' 75 שכן מנהג העולם.

כדי לחוש בדאוריתא לשיטה שנתקטנו הביצים. וכן כתבו בבחזו"ע (עמ' סו 'ועל כל פנים') ובאול"צ (ג, עמ' קסה בהערות).

:יש אומרים שהוא שליש מצת מכונה (כ-11 גרם מצה), ויש אומרים שני שליש מצת מכונה (כ- 20 גר'), וי"א מצת מכונה שלימה או קרוב לשיעור זה (בין 25-30 גר')

ראה שו"ע סי' תפו שכזית הוא חצי ביצה. ובמשנ"ב ס"ק א שלהרמב"ם הוא שליש ביצה (וכ"פ החזו"א) וכתב שבדאורייתא צריך להחמיר אם לא למי שהוא חולה. ולדעת המשנ"ב משערים הביצה עם קליפתה.

ובכה"ח אות א' שלמעשה משערים במשקל. וביצה היא ח"י דרהם וכזית הוא ט' דרהם. אמנם ראה דבריו (תס, מד) שמנהג רוב הספרדים היה שלא להכין מצות רקיקין לליל הסדר (אלא רכות) וממילא אין מכך ראיה מוכרחת לדעתו באופן השיעור במצות היבשות.

והגר"מ אליהו, וכן בחזו"ע (מוציא מצה סעי' טו) כתבו שכיון דלא בקיאין בשיעור בנפח שהוא עיקר הדין משערים במשקל 'להקל על הציבור' (מקר"ק עמ' תרל"ה בשם הגרמ"א. וראה גם בעין יצחק לרב יצחק יוסף ב עמ' תר). ולכן פסקו שבריא יאכל 27 גר' (חצי ביצה), ולחולה וזקן 20 גר' (שליש ביצה). אמנם גם לרב אליהו האוכל 20 גרם מברך על אכילת מצה (הלח"ג יא, קג) ומשמע שסובר שודאי יוצא ואין כאן אפילו סב"ל והחשש הוא לשיעור במקומות אחרים שלא נחקרו ונלמדו כמצות.

והמשערים בנפח כעיקר הדין נחלקו האם לכלול בשיעור את האוירים הקטנים שבמצה, המקלים בזה מדדו ומצאו שמשקל של שליש מצת מכונה כ-11 גר' נותן נפח של חצי ביצה (ספר סידור פסח כהלכתו ב, ח, ד). ובדעת החזו"א כתב שהוא 15 גרם ובדעת המשנ"ב (שהביצה משוערת עם קליפתה) 20 גרם. ודעת האול"צ [ג טו יד] שיש למעט היטב את כל האוירים ומכאן העלה ששיעורו לחומרא כ- 20 גרם (למרות שמשער בביצה ללא קליפתה) וכן כתב הרב אלישיב (הגדה עמ' 25) שבחיוב תורה יש להחמיר שהוא 20 גר'.

וראה בדרשו (שם הערה 6 ) שלפ"ז למשנ"ב צריך לאכול מידת נפח של 50 סמ"ק ולחזו"א 33.3 סמ"ק. ולכן כתבו שהרוצא לצאת מכל חשש, יאכל בכזית הראשון דאוריתא 25 גר' מצה ושיעורים אלו הם ג"כ (בקירוב) כשיטות השניה והשלישית שהבאנו למעלה.

בספ"כ עמ' קעו כתב בשם הגרשז"א, הרב אלישיב והרב קרליץ שכשמחמירים לקחת שתי כזיתות די לאכול שני שיעורים קטנים שבשניהם יחד יש שיעור חזו"א ובזה יוצא גם מהתורה בשיעור גדול וגם מדרבנן בשני כזיתות. וכתב הגריש"א (הגדה עמ' 25) שהגם שלכזית יש להחמיר ב- 20 גרם, ב- 30 גרם יוצאים בשני כזיתות.

אמנם הגרמ"א והגרע"י כתבו לקחת את שתי הכזיתות לפי המידה המלאה. והחמרנו כשיטתם לקחת כזית מלא גם לתוספת, אך לא כשיעורם בכזית מצה (שהוא 27 גרם) וכן לא הקלנו כאותם פוסקים שדי ב- 15 גרם או פחות כמובא לעיל.

ראה לעיל לגבי חולי צליאק.

הגר"מ אליהו בפסקי הלכות פסח כתב ארבע דק'. בחזו"ע מוציא מצה סעי' כ' כתב שאכילת פרס היא כשש עד שבע וחצי דק'.

הליכות שלמה פ"ט הערה פג. והוסיף שם הגרשז"א (הערה 280) שהמעמיד כנגד עיניו שעון וכל מעייניו נתונים לתזוזת המחוגים, הנסיון מעיד שקרוב הדבר שיפסיד את הכוונה לאכול לשם מצת מצוה.

בשו"ע תעה, א כתב שצריך לאכלם 'יחד'. והמג"א הסביר 'שיכניסם לפיהו בבת אחת' וכ"כ המשנ"ב (תעה, ט), בן איש חי (צו, סעי' לד) כה"ח (סימן תע"ה, אות חי, ואות לז) ואול"צ (עמ' קסו) והוסיף באול"צ שלפי מה שכזית הוא 20 גרם אין בזה מניעה מעשית.

אמנם בהליכות שלמה פ"ט הערה פא שאף שכן היא הסכמת האחרונים שיש להכניס את שתי הכזיתות יחד לפה, מ"מ החוש מעיד שהדבר קשה בזמננו. ובחזו"ע מוציא מצה סעי' ב, הביא אחרונים רבים שכתבו לאוכלו מעט מעט. וכן הביא המג"א עצמו בדעת מהרי"ל. וכן דעת הגרמ"א (הלח"ג יא, צז) לאוכלם דווקא מעט מעט ולא להכניסם לפה בבת אחת שאינה דרך אכילה.

במג"א (תסא ז) כתב שההיתר לשרות המצה לכתחילה הוא דווקא לחולה. ובשעה"צ כתב שבטבילה אין צריך להחמיר לבריא. ובהליכות שלמה פ"ט הערה פ, התיר למי שקשה לו להטביל אותה במים לרגע קטן ומיד להוציאה וגם לבריאים. ועיי"ש הערה 274 שכן היה מייעץ לשואלים וכן נהג הגרשז"א עצמו. וכ"כ במקר"ק (עמ' 364) בשם הגרמ"א שהוא מתיר בשופי לכל אדם לטבול את המצה במים כשכוונתו שיוכלו לסיים אכילתה כראוי ולזקנים הוא אף ממליץ.

משנ"ב תסא ס"ק יח והקל לחולה אפילו בשריה בשאר משקין ולבריא התיר בדיעבד רק בטבילה. ובחזו"ע (מוציא מצה סעי' י) אסר להשהות גם לחולה. ובטיבול התיר לכתחילה לחולה ולבריא בדיעבד כיון שהטיבול הוא דבר מועט ובטל לגבי המצה.

מי שנהג להחמיר עפ"י מנהג אבותיו שלא לשרות את המצה מחשש חימוץ, רשאי להקל במצב של חולי, ויעשה התרת נדרים ע"י פתח, שאם היה יודע שיהיה קשה לו הדבר לא היה נוהג חומרא זו. ראה במשנ"ב תנח, ס"ק ד, דרשו הערה 12, והוסיף שרק בצורך חשוב כפי ראות עיני המורה, ובאופן שאין מנהג כל אנשי המקום להחמיר בשרויה.

שו"ע תעב, ז. ובזה גם הרמ"א מודה שחוזר ואוכל בהסיבה.