כיבוי הנרות ושימוש באור ן ובשמן

וראה בא"ח וישב סעי' יד, ובמאמר מרדכי עמ' 469 סעי' פה, שיש מחמירים שלא להשתמש בשמש בכל אופן, ובוודאי לא תשמיש מגונה, וכמ"ש באה"ט, כה"ח אות מו.

כסתם השו"ע תרעג, א שאוסר גם בתשמיש קדושה. וכתב האר"י (פרע"ח קט, ב) שהשימוש בנרות גורם אחיזת החיצונים באור העליון ח"ו. הבאה"ל ד"ה ויש, הסתפק בתשמיש מצווה באופן עראי וכן בשימוש לאחר חצי שעה מעת שדלקו [כשלא התנה], ונשאר בצ"ע. ובבא"ח (יד) התיר להשתמש 'לאחר שיעור מצוותו'.

ויש שהתירו בשאר תשמישי מצוה. ראה תרעג, א שנחלקו לגבי תשמיש קדושה בנרות הדולקים עצמם, והטעם משום שכשמשתמש בנרות לא ניכר פרסום הנס, משא"כ בשמן הנותר מותר [הגר"נ קרליץ].

ויש נוהגים לבערו עם החמץ [הגרמ"א, וכן מנהג בעלז]. ויש אומרים למנצח בנגינות בזמן השריפה [נטעי גבריאל עמ' שמב]. וכשאינו יכול לשורפו אפשר גם לשופכו לכיור [הגריש"א], או בתוך שקית באשפה [הגרח"ק], ועדיף לשורפו, בדומה למה שעשו במקדש בשמן הנותר.

משנ"ב תרעז ס"ק יח, כה"ח אות כו. אבל אין מועיל להתנות שאם יכבה בתוך חצי שעה יהיה מותר לו להשתמש, שהרי מחוייב להקצות שמן כדי שיעור הדלקה. מנח"ש קמא סי' מב אות ד.