התחברות
סיכום הלכות תפילה עם ביאור לשון השו"ע והרמ"א ותמצית דברי נושאי הכלים ופוסקי זמנינו בנושא
סימן קיג – דיני הכריעות בי"ח ברכות
הרב אליעזר טובי והרב ירון אליה
סימן קיג – דיני הכריעות בי"ח ברכות
סעיף א: שוחין באבות ומודים תחילה וסוף
לשון השו"ע: אלו ברכות ששוחין בהם: באבות תחלה וסוף, ובהודאה תחלה וסוף;
ואם בא לשחות בסוף כל ברכה, או בתחלתה, מלמדין אותו שלא ישחה כדי שלא תיעקר תקנת חכמים שתקנו לשחות באבות ומודים בלבד; אבל באמצעיתן, יכול לשחות דבזה אין לחוש שתיעקר תקנת חכמים כי לא תקנו כלל כריעה באמצע ברכה.
ובכה"ח (אות ח) כתב שאפילו באמצעיתן אין לכרוע אלא משום צורך, וכגון שצריך לכרוע במודים כדי שלא יראה כופר, כמש"כ בסי' ק"ט (עי"ש שכתב להחמיר כן משום שחשש לדעת היפה מראה שחלק על השו"ע).
סעיף ב: הנוהגים לשחות בתפילת ר"ה ויו"כ צריכים לזקוף בסוף הברכה
לשון השו"ע: הנוהגים לשחות בראש השנה ויום כיפור כשאומרים זכרנו ומי כמוך, צריכים לזקוף כשמגיעים לסוף הברכה כדי שלא לכרוע בסוף ברכה כנ"ל בסע' א'.
הגה: ואף על גב דבאבות כורע בסוף הברכה, מ"מ צריך לזקוף מעט בסוף זכרנו, כדי שיהא נראה שחוזר וכורע משום חיוב (ד"ע לפי' הטור) ולכן באבות צריך לזקוף מעט קודם סוף הברכה, כדי שיכרע ב'ברוך'.
סעיף ג: הכורע במקום שלא תקנו חכמים לכרוע הרי זה מגונה
לשון השו"ע: הכורע בוכל קומה לפניך תשתחוה, או בולך לבדך אנחנו מודים, או בהודאה דהלל (הודו לה' כי טוב) וברכת המזון (נודה לך), הרי זה מגונה(פי' שאין לכרוע אלא במקום שתקנו חכמים)ומ"מ לא הקפידו אלא על הכורע במקום של שבח והילול כגון אלה הנזכרים כאן. ואם אומר על עצמו– כגון 'ואנחנו כורעים ומשתחווים' יכרע (מ"ב, סק"ט, ועי' פסק"ת אות ב).
האם לכרוע כשעונים"ברוך ה' המבורך' לפני יוצר ולפני עלינו
אור לציון (ח"ב, ה , יז) - אין לכרוע בברכו כיון שלא תקנו שם חכמים כריעה ונראה כמזלזל שכורע בכל דבר. והוסיף שכן מנהג בני ספרד שלא לכרוע כלל בברכו.
עוד יוסף חי (פרשת ויחי אות י)- המנהג שכשאומר הש"צ ברכו קודם יוצר וקודם ערבית העם מגביהין גופם מעט ממקום מושבם כמו שעושין הידור לזקנים ולנכבדים. וסיים"ולא מצאתי מנהג זה בשום ספר".
ילקו"י(סימן נז אות ט) - יש דעות בזה והנוהגים להשתחוות מעט בכפיפת הראש בעת אמירת ברוך ה' המבורך לעולם ועד יש להם על מי שיסמוכו. והוסיף שמנהג אביו הגרע"י היה שלא לכרוע בברכו.
ערוה"ש (סימן נז סעיף א) - נכון לכרוע בברכו וכן המנהג פשוט. ובביה"ל הביא סמך לדבר מדברי הימים פרק כט פסוק כ: "וַיֹּאמֶר דָּוִיד לְכָל הַקָּהָל בָּרְכוּ נָא אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם וַיְבָרֲכוּ כָל הַקָּהָל לַה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֵיהֶם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַה' וְלַמֶּלֶךְ:
אם לכרוע בבריך שמיה כשאומר 'דסגידנא קמיה':
יבי"א(ח"ה, סי' ח, ד) – יש לכרוע בבריך שמיה כשאומר 'דסגידנא קמיה', כיוון שאם לא יכרע נראה כדובר שקר, וכמו שכתב המ"ב (סק"ט), שכשאומר על עצמו כורע, ומטעם זה נוהגים לכרוע ב'עלינו לשבח' באמירת 'ואנחנו כורעים' (ועי' פסק"ת בסי' קלד, אות יג).
כה"ח(אות יב), אור לציון(ח"ב, פ"ה הערה יג)–אין לכרוע בבריך שמיה, דאין לכרוע אלא במה שתקנו חז"ל (וכמו שכתוב בסעיף זה)ואמנם כתבו (כה"ח סימן רפא אות א ואור לציון שם) שיש לכרוע בעלינו לשבח, ומשמע שלדעתם תקנו חכמים כריעה שם.
סעיף ד: המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל עצמות שבשדרה
לשון השו"ע: המתפלל, צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה כלומר, עד שיבלטו חוליות השדרה מחמת הכריעה;
ולא יכרע באמצע מתניו וראשו ישאר זקוף, אלא גם ראשו יכוף כאגמון.
סעיף ה: לא ישחה יותר מדי
לשון השו"ע: ולא ישחה כל כך עד שיהיה פיו כנגד חגור של מכנסים דמחזי כיוהרא ששוחה יותר ממה שצריך ;
ואם הוא זקן או חולה ואינו יכול לשחות עד שיתפקקו, כיון שהרכין (פי' שהשפיל) ראשו, דיו, מאחר שניכר שהוא חפץ לכרוע אלא שמצער עצמו.
סעיף ו: יכרע במהירות ויזקוף בנחת
לשון השו"ע: כשהוא כורע, יכרע במהירות בפעם אחת, וכשהוא זוקף, זוקף בנחת ראשו תחלה, ואח"כ גופו, שלא תהא עליו כמשאוי. [ועיין לקמן בסע' ז' המנהגים השונים בעניין הכריעות]
סעיף ז: כורע בברוך וזוקף בשם
לשון השו"ע: כשכורע, כורע בברוך, וכשזוקף, זוקף בשם דכתוב 'ה' זוקף כפופים'.
סדר הכריעות בברכת אבות - למעשה:
שו"ע – כורע בפעם אחת כשאומר 'ברוך' וזוקף בנחת כשיזכיר ה', קודם ראשו ואח"כ גופו. [וכ"כ בילקו"י (סע' ט). אמנם עי"ש בהערה שכתב כיצד נהג אביו הגרע"י, והוא כמנהג שכתבו עפ"י האר"י ז"ל וכמו שנכתוב בסמוך בסיעתא דשמיא].
כה"ח (אות כא), בא"ח (בשלח, אות ו)– עפ"י האר"י ז"ל יש לכרוע תחילה אגופו כשאומר 'ברוך', וכשיאמר 'אתה' יכרע גם בראשו. וכמו כן כשזוקף – יזקוף אגופו תחילה ואח"כ בראשו – כשמזכיר שם ה'. וכן מנהג הספרדים(בדברי האר"י לא נזכרה כריעה בברכיים, וכן מנהג הספרדים).
מ"ב (ס"ק י"ב), מג"א (סק"ד, עפ"י השל"ה הקדוש) – כשאומר 'ברוך' כורע אברכיו, וכשאומר 'אתה' כורע בגופו (עד שיתפקקו החוליות). וכשמזכיר השם זוקף. [י"א שזוקף קודם שמזכיר ה', שכשיאמר ה' כבר יהיה זקוף(פסק"ת אות ג', קצוש"ע סי' יח, סע' יא) וכן מנהג האשכנזים]. י"א שכורע גם ראשו בכריעה שניה, ומיישבים דברי השל"ה עם דברי האר"י וכ"כ בקצוש"ע (שם).
סדר הכריעות במודים:
כה"ח(שם),בא"ח(שם, אות כא) – כריעת מודים דומיא דכריעת אבות. שכשאומר 'מודים אנחנו לך' כורע גופו, וכשאומר 'שאתה הוא' כורע ראשו, וזוקף בשם - גופו תחילה ואח"כ ראשו. [ודבריהם עפ"י הרש"ש בסידורו]
מ"ב (שם) - כורע ראשו וגופו בבת אחת (משמע שאינו כורע ברכיו במודים), וזוקף בשם. ועי' פסק"ת (שם) שיש אומרים שאין חילוק בין הכריעה במודים לכריעה באבות.
סעיף ח: המתפלל ובא כנגדו גוי שיש בידו ע"ז לא ישחה אף על פי שלבו לשמים
המתפלל ובא כנגדו נכרי, ויש לו שתי וערב (עבודה זרה) בידו, והגיע למקום ששוחין בו, לא ישחה, אף על פי שלבו לשמים משום שנראה כמשתחווה לעבודת כוכבים.
סעיף ט: אין להוסיף בתפילה על תאריו של הקב"ה יותר ממה שתקנו חכמים
לשון השו"ע: אין להוסיף על תאריו של הקדוש ברוך הוא, יותר מהאל הגדול הגבור והנורא;
ודוקא בתפלה, מפני שאין לשנות ממטבע שטבעו חכמים, אבל בתחנונים או בקשות ושבחים שאדם אומר מעצמו, לית לן בה שכשמתפלל לעצמו נראה שמוסיף התארים משום שצריכים לבקשתו, ולכן אין לחוש לגריעותא (ב"י בשם מהר"י אבוהב);
ומכל מקום נכון למי שירצה להאריך בשבחי המקום, שיאמר אותו בפסוקים (כדי לחוש לדעת הרמב"ם שלדעתו גם בתחנונים שאדם אומר מעצמו אינו רשאי להוסיף בתארים ( כן ביאר כה"ח, אות מב בשם הגר"ז).
עמוד הקודםעמוד הבא