סימן שא - סעיף ו

בדעת הרמב"ם לחלק בין מוכרי כסות שהקל למעביר מכס שהחמיר נאמרו באחרונים מספר הסברים:

הב"י חילק שאין במוכרי בגדים לבישה ממש ולכן מותר כשאינו מתכוין ובמכס הוא לובש ממש ואסור. ונשמע כך בלשון הרמב"ם שכתב 'שלא יתכוין בחמה שיציל להם הכלאים שעלכתיפו מן החמה' והש"ך דחה בתחילה סברה זו ממרדעת שאסור להניחה על כתיפו להוציא זבל למרות שאינו מתכוין אלא שלא יטנף והשיב שמניעת טינוף היא כוונה כמניעת חום בביצה משא"כ נשיאה למכירה.

הט"ז (ז) והש"ך (ח) כתבו שבמכס הנאתו מהלבישה עצמה שפוטרת אותו מתשלום משא"כ במוכרי כסות שהנאתם מהמכירה ומה שמעלין עליהם הוא רק לצורך נוחות או שיראו הבריות ויקנו ולכן הוא בכלל שאינו מתכוין.

ובחוות יאיר כתב שכיון שרבי סידר איסור המכס במשנה וגם את מוכרי כסות נכון ליישב שאינם סותרים ואיסור מכס הוא גזירה נוספת משום מראית עין 'שהולך מעיר לעיר ורבים שכיחי ויראוהו לובש כלאים יהיה חשדא וחילול השם'.

והב"ח חילק שבמכס הוא פסיק רישא וכן כתב במרכבת המשנה והסביר שבמוכרי כסות כוונתם להוביל ואפשר בלי לבישה וחימום א"כ אפילו כשלובש אינו פ"ר שמחמם ואילו מעביר המכס כיון שכוונתו ללבוש ובלבוש מוכרח שיחמם יש פ"ר בחימום.