התחברות
פסקים, מנהגים וליקוטי פוסקים על סדר סימנים נבחרים בשולחן ערוך יורה דעה עם הרחבות על פי דעת האר"י ז"ל
סימן ב
הרב יעקב חיים סופר
סימן ב
סעיף א'
סעיף קטן א
א) [סעיף א'] שחיטת עכו"ם נבלה. והטעם כתב הרמב"ם פ"ד מה' שחיטה ה' י"א משום שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו. מאחר שהזהיר שמא יאכל מזבחו אתה למד שזבחו אסור. והרא"ש כתב הטעם דכתיב וזבחת ואכלת אותו שהוא בר זביחה אכול מזבחו. והנ"מ בין הטעמים כתב הט"ז סק"א דלהרמב"ם גר תושב אינו אסור מה"ת אלא מדרבנן ולהרא"ש אסור אפי' מה"ת יעו"ש.
סעיף קטן ב
ב) שם. שחיטת עכו"ם נבלה. אבל מותרת בהנאה. ב"י. לבוש. ב"ח. כנה"ג בהגב"י או' א' פר"ח או' ב' פר"ת או' ב'. שמ"ח או' א'. מש"ז או' א'. שו"ג או' א'. זב"ת או' א'. זב"ש או' א'. זב"צ או' א' וה"מ בדלא שמעיניה דחשיב אבל שמעיניה אסור בהנאה. ב"י בשם בעל העיטור. ב"ח.
סעיף קטן ג
ג) וכן שחיטת מין והוא הכופר בתורת מרע"ה נבלה ושריא בהנאה וכמ"ש הרמב"ם בפ"ד והרשב"א בחי' אבל מין דהיינו שנעשה כומר לע"ז בין גוי בין ישראל סתם מחשבתו לעכו"ם ושחיטתו אסורה בהנאה כדתניא בפ"ק דחולין שחיטת מין לעכו"ם. פר"ח שם. זב"ת שם. ואפי' עורה ועצמותיה וקרניה וטלפיה ופירשה אסורים בהנאה. שמ"ח שם ותב"ש או' ד' ומ"מ בדיעבד היכא דאתא ליד ישראל יש להקל בהנאה במקום הפסד בסתם שחיטתו ששחט לשלחנו ולא שמעיניה דחשיב לע"ז דאינם אדוקים כ"כ בזה"ז אפי' הכומרים שנאמר סתם שחיטתן לע"ז. ודוקא אם שחט הכומר אבל הרגה מותרת בהנאה דאין דרכן לע"ז אלא דרך שחיטה. ועוד נ"ל דבמקומות שדרכן לנחור ולהרוג למאכלן וראינו דשחטה הכומר א"כ מוכחא מילתא דלע"ז קעביד ובכה"ג יש לאסור בהנאה. שמ"ח שם.
סעיף קטן ד
ד) שם. אפי' הוא קטן. די"ל דאין מחשבתו לעכו"ם ואפי' יודע לאמן ידיו והוא מומחה דבכה"ג בקטן ישראל כשר בעכו"ם הוי נבלה. ש"ך או' א' פר"ח או' ג' זב"ת או' ב' זב"צ או' ב' י"א או' א'.
סעיף קטן ה
ה) שם. אפי' הוא קטן. ואפי' בדק לו ישראל כשר הסכין ועמד ע"ג וראה ששחט יפה הוי נבלה. שמ"ח או' א' יד אליהו או' ב'.
סעיף קטן ו
ו) שם הגה. כגון גר תושב. היינו שקבל עליו ז' מצות כמ"ש לקמן סי' קכ"ד סעי' ב' ש"ך סק"ג. וכ"כ האחרונים.
סעיף קטן ז
ז) שם הגה. כגון גר תושב. או מאומות שאין עובדים ע"ז או גר שמל ולא טבל כראוי. שמ"ח שם.
סעיף ב'
סעיף קטן ח
ח) [סעיף ב'] מומר אוכל נבילות לתיאבון וכו' היינו כי לא משכח כשר אכיל נבילות ע"כ מהני בדיקת סכין כיון שנתונה בידו שוחט שפיר דכל כמה דמשכח היתרא לא אכיל איסורא אלא דלא טרח להדורי בתר סכין יפה אם זו פגומה. ט"ז סק"ב.
סעיף קטן ט
ט) שם. מומר אוכל נבילות וכו' פי' שהעידו עליו עדים שאכל נבילה במזיד ואפי' פעם א' ולא מיבעיא היכא דראוהו מחזר אכשרה ולא מצא ואכל נבלה פשיטא דזהו לתאבון מקרי אלא אפי' ראוהו אוכל נבילה סתמא במזיד מ"מ תלינן דלתאבון עשה שלא מצא כשרה ותאב הוא לאכול בשר. וה"ה נמי אם שכיח הנבילה בזול יותר מדהיתר וחס על ממונו ואכל נבילה תלינן אלו היה שכיח ליה התירא כמו איסורא לא היה שביק התירא ואכיל איסורא ולתיאבון מקרי. שמ"ח או' ב' זב"צ או' ד' ועיין שפ"ד או' ד' שכתב דדוקא מומר לאכול נבילות אפי' פעם א' בודק סכין ונותן לו הא מומר לטריפות בפעם א' א"צ בדיקת סכין יעו"ש והיינו אם יודעים בו שיודע השוחט בסכין פגומה הוי נבילה ואינו אוכל נבילה הא לא"ה לא שנא.
סעיף קטן י
י) שם. ישראל בודק סכין ונותן לו וכו' ולענין אם צריך לבדוק הסכין אחר שחיטה יש פלוגתא בזה כמ"ש בב"י יעו"ש. ואם הסכין לפנינו צריך לבדוק הסכין גם לבסוף אחר השחיטה אבל אם אין הסכין לפנינו או בדיעבד לא בדק הסכין אחר שחיטה כשרה. ט"ז סק"ב. ש"ך סק"ד. כנה"ג בהגב"י או' ט' שמ"ח או' ה' שפ"ד או' ד' זב"צ או' ה' וכן לכתחלה צריך לבדוק הסימנים אחר שחיטתו ובדיעבד כשרה. שמ"ח שם.
סעיף קטן יא
יא) שם. ישראל בודק סכין וכו' ושוחט אפי' כמה בהמות אחר בדיקה אחת. שמ"ח או' ב' זב"ת או' ט' זב"צ או' י"ב. ומיהו לפי מאי דבעינן למימר קמן (סי' י"ח סעי' י"א) דעצה טובה לבדיק בין כל א' וא' ה"ה כאן. זב"ת שם.
סעיף קטן יב
יב) ואם יודעים שא"א שיבואו הסכין והסימנים לפנינו אחר שחיטה אין ליתן לו לשחוט אפילו אחר בדיקת הסכין תחלה אם לא במקום צורך גדול וא"א בענין אחר דאז הוי כדיעבד. שמ"ח או' ו'.
סעיף קטן יג
יג) ואם ישראל לא בדק לו סכין ויש בשר כשר לפנינו ועוד יש זה הבשר ששחט זה המומר והמומר הנז' קונה מזה הבשר ששחט הוא אין ראיה לומר דלא שביק התירא ואכיל איסורא אלא אסור לאכול ממנו. שפ"ד או' ה' מחב"ר או' ג' זב"צ או' ו'.
סעיף קטן יד
יד) שם. ומותר לאכול משחיטתו וכו' וא"צ שיאכל המומר ממנה תחלה משום דלא עבר אלפני עור. טור. לבוש. ש"ך סק"ה פר"ח או' ה' שמ"ח או' ב' ר"ז או' א' זב"ת או' א' זב"צ או' ז'.
סעיף קטן טו
טו) ואפי' אם שוחט בחנם בלי טובת הנאה אין להתיר בלא בדיקת סכין תחלה. כרתי או' ה' ער"ה או' ג' זב"צ או' ח'.
סעיף קטן טז
טז) שם. אפי' ישחוט בינו לבין עצמו. דכיון שיש סכין יפה בידו ודאי ישחוט בזה ומסתמא ישחוט יפה ולא ישהה ולא ידרוס. ש"ך סק"ד. ר"ז או' ה'.
סעיף קטן יז
טוב) שם. והוא שיודעין בו שיודע וכו' דאל"כ לא אמרינן ביה רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם ואפי' בדיעבד כשאינו יודע בבירור שהוא מומחה. ונראה שצריך לבדקו תחלה קודם שחיטה אם הוא מומחה שאין ליתן לו על סמך שיבדקנו אחר שחיטה דומיא דסכין דבסמוך. ש"ך סק"ז. ואפי' כתב קבלה שנותנים האידנא לא מהני דלא טרח לחזור על לימודו. שמ"ח או' ג' זב"צ או' י"ד. והיכא דליתיה קמן למבדקיה יש להקל במקום הפסד אי אית ליה כתב קבלה. שמ"ח או' ד'.
סעיף קטן יח
חי) שם. עד שיבדקנו בסוף. וה"ד אם בגמר שחיטה בא ומצא סכין זו בידו או שהיה לפניו שנים ושלשה בהמות שחוטות ועדיין הוא שוחט והולך דכיון שהוא מתעסק עדיין בשחיטה וסכינו בידו אמרינן שבזו שחט הכל אבל כשהיה לו פנאי יום או יומים אין סומכין עליו בזה וגם יש להחמיר אף בשעה אחת ובשתים. ב"י בשם הרשב"א. ש"ך סק"ז. שמ"ח או' ח' שפ"ד או' ז' זב"צ או' ט'.
סעיף קטן יט
יט) בא תיכף אחר גמר שחיטת מומר זה שלא בדקו סכינו תחלה ומצא לפניו ב' סכינים בגוונא דבודאי היו שניהם ידועים לו בשעת שחיטה וא' יפה וא' אינו יפה ואמר ביפה שחטתי חיישינן שמא היו בעיניו שניהם מוחזקים ליפה או לשאינו יפה ולא בדק להו כלל והשתא שאומר ביפה שחטתי לאשתמוטי קאמר עד שיאמר בזה היפה שחטתי דכיון דיודע איזהו יפה מסתמא ידע מעיקרא וביפה שחט. שמ"ח או' ט' ועיין לקמן או' ל"ח.
סעיף קטן כ
ך) ואף אם יש לו משחזת לזה המומר אינו נאמן ואסור לאכול משחיטתו. ער"ה או' ה' בשם כמה ראשו' ותמה על הרדב"ז ח"א סי' כ"ד שכתב דאם יש לו משחזת נאמן יעו"ש. והב"ד זב"צ או' יו"ד.
סעיף קטן כא
כא) שם. ואין ליתן לו לכתחילה וכו' הטעם דהא אלו שכח ולא בדק הסכין לא בתחלה ולא בסוף איסורא קאכיל חיישינן שמא ישכח ולא יבדוק אחר השחיטה ויאכל משחיטתו והר"ן כתב דחיישינן שמא יחשבו הרואים שאין אנחנו צריכים לבדיקתו וימסרו לו ולא יבדקו אחריו. וכתב הב"ח ולפי דעתו (ר"ל דעת הר"ן) יראה דאפי' בדק הסכין בינו לבין עצמו לא יתננו למומר בפני הרואים לשחוט בו אלא א"כ יחזור ויבדקנו בפניהם וראוי להחמיר כדבריו בזה עכ"ל ונראה דה"ה אם אומר בפני הרואים בדקתי סכין זה מותר ליתן לו. ש"ך סק"ח. מיהו הפר"ח או' ח' כתב להשיג על דברי הש"ך הנז' שכתב דסגי באומר בפני הרואים וכו' והתב"ש או' ט' כתב ליישב דברי הש"ך הנז' ומ"מ סיים דלכתחלה יש לעשות בפרסום מה דאפשר לחוש לכולהו פו' יעו"ש.
סעיף קטן כב
כב) ואין צריך לבדוק הריאה אחר בדיקת המומר דמוקמינן לה בחזקת כשרה. ב"ד סי' ט' ער"ה או' ד'. זב"צ או' י"ג. דר"ת או' ך'.
סעיף קטן כג
כג) זה שכתבנו דאוכל נבילה תלינן דלתיאבון אכל היינו שנתנבלה בשחיטה אבל בהמה שמיתה שנפשו של אדם קצה בה ואין דרך לאכלה לתיאבון וכ"ש אוכל שקצים ורמשים שהם דברים המאוסים וכה"ג תלינן מסתמא שאוכל להכעיס. דלא תלינן במילתא דלא שכיחא לומר שיש לו רעבון גדול ולא מצא דבר לאכול או בעי למטעם טעמא דאיסורא איך הוא טעמם אלא א"כ פירש שעושה משום טעם זה. ואפי' אוכל נבילה שנשחטה אם אוכל אותה משום טירחא מועטת להלוך אחר הכשרה לא הו"ל לתיאבון ולאו בא שחיטה הוא. שמ"ח או' י"א. זב"צ או' ט"ו.
סעיף קטן כד
כד) ונראה דעכשיו בזמנינו שהוא חשוד לאכול נבלות לתיאבון אין אוכלין ממנו שום דבר מאכל שיש לחוש שיש בו חשש איסור ומכ"ש שלא ליתן לו הסכין בדוק לשחוט ולאכול משחיטתו ומי שעושה דבר זה בכלל מומר יחשב לכל מילי. ביה"ל או' ב' ואעפ"י שכל הפו' האחרונים לא כתבו מזה כלום מ"מ ראוי לחוש לדבריו וידון המורה בזה לפי ענין המומר ההוא ולפי פרצת הגדר. שמ"ח או' י"ב. וכ"פ חכ"א כלל א' או' ז' כדברי ביה"ל הנז' וכ"ה דעת האחרונים דעכשיו כולם מקרו עובר להכעיס כמ"ש בכף החיים על או"ח סי' תמ"ח או' ס' יעו"ש.
סעיף קטן כה
כה) ועיר אחת שהיו אוכלין נבילות וטריפות מחמת שלא נמצא שם בשר כשר ואח"כ חזרו בתשו' ושלחו אחד מאתם ללמוד מלאכת השחיטה אם מותר ללמדו וליתן לו כתב קבלה להיות שו"ב אצלם כיון שהוא מומר לתיאבון. עיין מה שכתבתי בתשו' בס' באר מים חיים דהכל לפו ראות עיני המורה דאם רואה שחזר בתשו' שלימה וקבל עליו דברי חבירות בפני ג' שלא יעשה עוד כדבר הזה ועושה סיגופים ותעניות לכפר אשר עווית מלב ונפש ולא מפני הרואים כדי שילמדו אותו מלאכת השחיטה אז מותר ללמדו ולתת לו כתב קבלה להיות שו"ב יעו"ש. ועיין לקמן או' ל"ד.
סעיף קטן כו
כו) שם. אפי' כשר עומד על גביו. דישראל מומר לא מירתת כי הוא סבור שלא יבדקנו אחריו לפי שמחזיק עצמו בישראל. ש"ך סק"ט.
סעיף קטן כז
כז) שם הגה. מי ששחע והוציא טרפה פעם אחת וכו' משמע דבפעם אחת אין מעבירין אותו ואין הדין כן אלא אפי' בפעם אחת אם יצאה טריפה מתחת ידו מעבירין אותו. ש"ך ס"ק י"א. פר"ח או' י"א. לה"פ או' ג' כריתי או' יו"ד. זב"ת או' יו"ד. זב"צ או' י"ז. וית' עוד זה לקמן סי' קי"ט סעי' י"ז יעו"ש.
סעיף קטן כח
כח) שם הגה. מי ששחט והוציא טריפה וכו' שו"ב שנחשד שאינו בודק הריאה כהוגן רשאי לשחוט עופות אח"כ. נוב"י מה"ת חי"ד סי' ג' והב"ד פ"ת או' ד' יעו"ש וכ"כ בשו"ת צ"צ החדשות חי"ד סי' א' אך בשו"ת בית אפרים חי"ד סי' ד' כתב לפקפק בדברי הנוב"י הנז' וכן בס' מעשה אברהם חי"ד סי' ז' האריך הרבה לדחות דברי הנוב"י הנז' והביא כמה !ראיוש מש"ס ופו' להחמיר והעלה להלכה דהחשוד על בדיקת הריאה גם שחיטתו פסולה וכתב שכן ראה מעשה באזמיר שהעבירו שו"ב ופסלוהו גם משחיטת עופות על שיצא טריפה מתחת ידו בבדיקת הריאה בהסכמות הגדולים דשם יעוש"ב. וכן העלה בשו"ת אמרי אש חי"ד סי' י"ג להחמיר בזה דאם הוא חשוד על בדיקת הריאה אין להאמינו על שחיטת עופות וכתב שכ"ה משמעות השמ"ח או' י"ח יעו"ש. והב"ד דר"ת או' כ"ו.
סעיף קטן כט
כט) שם בהגה. אם לא הוחזק בכך וכו' ואם מצד פחזותו ומהירותו יצא המכשול מתחת ידו יש להקל בהעברה על איזה ימים וקבלת ד"ח לבד. אהלי יעקב סי' נ"ד. עיקרי הד"ט סי' ד' או' ח' וכיוצא בזה כתב בשו"ת אמרי אש חי"ד סי' א' בשו"ב שהעבירו אותו מחמת שנהג קלות ראש בבדיקת הריאה ורואין שהוא רק מפני המהירות או מפני השבושין ששבשו ההרגל לומר שכך נכון לעשות וא"צ יותר מהני קבלת ד"ח אם מקבל על עצמו באלה ובשבועה שיהיה מהיום במתון ולאט יתנהל בבדיקת הריאה יעו"ש. דר"ת או' ל"ו.
סעיף קטן ל
ל) שם בהגה. אם כבר נכשל וכו' אחד שאכל עוף ומצא אח"כ א' מי"ח טרפות א"צ כפרה כיון דסמך ארוב כשרות והיה אונס. פמ"א ח"ב סי' מ"א. והא דכתב נאמן שמואל סי' י"ג בשו"ב שנמצא שלא הרגיש בבדיקת הריאה ובשחיטת תרנגול דצריכים כפרה על מה שאכלו ממנו עד עתה אעפ"י שהיתה בשגגה היינו משום דהעובדא שלו היתה שהיה ניכר לאנשי הקהל שהשו"ב ההוא אין יראת אלהים בלבו ולא היה מוחזק בעיניהם ליהודי כשר קודם שנודע להם שאינו מרגיש בסכין ובטירפות הריאה עי"ש וע"כ שפיר י"ל דבכה"ג גם הפמ"א מודה דצריכים כפרה דלא שייך לומר שהם אנוסים שלא היה להם לסמוך על בדיקתו. דר"ת או' מ"ה.
סעיף קטן לא
לא) שם בהגה. מעבירין אותו. עיין בשו"ת חו"י בהשמטות לדף כ"א שנסתפק במי שהעבירוהו מהיות שו"ב ע"י עד א' עם קצת רגלים לדבר ומ"מ יודע בעצמו ששקר ענה בו אם רשאי לשחוט בביתו או בבואו למקום אחר שאינם יודעים מה שנעשה לו וכתב דאפי' אמת הוא שנכשל ויודע ששוגג הוא או שהעבירוהו ע"פ עדות ב' עדים י"ל דבאין רואין ויודעים שרי אחר שאין כאן חשד אפי' לרואים בשחיטה זו השנית שום איסור רק מה שהעבירוהו אם עתה ירא ה' ונזהר למה נאסר לו עכ"ל והב"ד הפ"ת או' ה'. אמנם הבל"י בססי' כ"ח חלק על דברי חו"י הנז' וכתב כיון דפסלוהו אסור לו לשחוט חדא דהוי כחשוד לדבר זה כיון שב"ד אסרו השחיטה שלו וכמ"ש בסי' א' אם הקהל הטילו חרם וכו' דשחיטה אסורה ועוד דעיקר היתר בזה"ז הקבלה וכיון שהב"ד פוסלין הקבלה הוי כאלו לא היה לו קבלה מעולם ואסיר לו לשחוט עד שיתירו לו הב"ד יעו"ש. והב"ד המש"ז ססי' כ"ח. וכן הסכים בדעת תורה סי' א' או' ע"ט לדברי הבל"י והמש"ז יעו"ש.
סעיף קטן לב
לב) שם בהגה. מעבירין אותו. בכ"מ שכתבו הפו' בענין זה שמעבירין אותו עד זמן מה ומקבל עליו ד"ח צ"ל שהעברה יהיה קודם ואח"כ יקבל עליו ד"ח ואם עשה להיפך שקבל עליו ד"ח קודם ההעברה צריך להעבירו עוד הטעם סתם עד חודש ימים ואח"כ יקבל ד"ח כיון שהעברה הוא ענין תשו' על לשעבר ואם יקבל עליו ד"ח קודם ההעברה הרי יודע שע"מ כן העבירוהו ואין זה תשו' אמיתית. שבו"י ח"ב חי"ד סי' ב' דר"ת או' מ"ט.
סעיף קטן לג
לג) ושיעור העברתו שיהיה חוץ לאומנתו לפי דעת הרב דמש"א שהביא הכנה"ג בסי' ח"י בהגב"י או' ס"ד דבהעברה ברגע סגי וכ"ה דעת הרב אהל יוסף יו"ד סי' א' אבל החק"ל חי"ד סי' קס"ט הכריע מדברי מרן ב"י סי' ס"ד ורש"ל ומהר"ם מינץ בשם האגודה דבעינן ל' יום ותמה על הכנה"ג ואהל יוסף יעו"ש והב"ד בנו הרב בתו"ז או' ב' סי' ו' או' ז' יעו"ש וית' עוד מזה לקמן סי' קי"ט סעי' ט"ו כי שם מקומו יעוש"ב.
סעיף קטן לד
לד) מי שהמיר דתו ושב בתשו' שלימה יכול להיות שו"ב. הרש"ך ח"ב סי' ק"ז. הראד"ב סי' ג' כנה"ג סי' י"ח בהגב"י או' נ"ט. שו"ג בסי' זה במחו' או' א'.
סעיף ג'
סעיף קטן לה
לה) [סעיף ג'] מומר לתיאבון ששחט אפי' נשבע וכו' שהרי הוא חשוד על השבועה לגבי אותו דבר מפני שהוא מושבע ועומד מהר סיני. ב"י בשם ס' אוהל מועד. ש"ך ס"ק י"ב.
סעיף קטן לו
לו) שם. אינו נאמן. וכן אם ראינו שאכל נבילות חצי שיעור יש להחמיר ואין להאמינו בשבועה. שפ"ד או' י"ב. מחב"ר או' ו' ער"ה או' ח' דע"ק או' א' זב"צ או' י"ח.
סעיף ד'
סעיף קטן לז
לז) [סעיף ד'] ואומר שביפה שחט נאמן. היינו בשידעינן שאלו הסכינים היו עמו בשעת שחיטה אז הוא נאמן שביפה שחט דלא שביק התירא ואכל איסורא אבל אם אחר השחיטה מצאו אלו הסכינים אצלו אינו נאמן. ש"ך ס"ק י"ג. כנה"ג בהגה"ט או' י"א. פר"ח או' י"ג. לה"פ או' ו' כרתי או' י"ב. מש"ז או' ז' זב"ת או' י"ב ואו' י"ג. זב"צ או' י"ט.
סעיף קטן לח
לח) י"א שאם אומר סתם שבסכין יפה שחט אינו נאמן אלא צ"ל בזו היפה שחטתי. דמשק אליעזר הביאו כנה"ג בהגה"ט או' יו"ד. שמ"ח או' ט' מש"ז שם. ר"ז או' י"א. ויש להחמיר כדבריהם. זב"צ או' ך' ועיין לעיל או' י"ט.
סעיף קטן לט
טל) שם. נאמן לומר מומחה שחט לי. דוקא באומר מומחה פלוני שחט לי דמסתפי דילמא נתפס כגנב. ט"ז סק"ז. ש"ך ס"ק ט"ו. כנה"ג בהגה"ט או' י"ד. פר"ח או' ט"ו. פר"ת או' ז' לה"פ או' ז' בל"י או' ב'. כריתי או' י"ד. שמ"ח או' יו"ד. שפ"ד או' ט"ו. שו"ג או' יו"ד. מחב"ר או' ז' ער"ה או' יו"ד. שש"א או' ג' ר"ז או' י"ב. זב"ת או' ט"ו. זב"צ או' כ"א.
סעיף קטן מ
מ) ואפ' בעוף מהני ג"כ אם אומר פלוני שחט לי. ש"ך ס"ק י"ד. פר"ח או' י"ד. כריתי שם. שמ"ח שם. זב"ת או' י"ד. זב"צ או' כ"ב.
סעיף קטן מא
מא) וה"ה אם יש מקולין (שוק מוכרי בשר) קבועים ואומר מכשרה קניתי נאמן ואפי' מקילי ישראל רחוקים קצת בהליכה טורח כל דהו הוי וכגון שמצויים כשרות בזול כמו הטריפות. ש"ך שם. פר"ת או' ז' שמ"ח שם. שפ"ד או' י"ד. ר"ז או' י"ב זב"ת או' ט"ו. זב"צ או' כ"ג.
סעיף קטן מב
מב) ואם אומר מקולין פלוני קניתי אף אם בשר שחוטה ביוקר טפי יש להתיר. פר"ח שם. זב"ת שם. זב"צ או' כ"ד. וכ"ז מדינא ולענין זה"ז עיין לעיל או' כ"ד.
סעיף ה'
סעיף קטן מג
מג) [סעיף ה'] מומר להכעיס וכו' פי' כגון שהיתר ואיסור לפניו ויש הנאה בהיתר כבאיסור והוא דוחה ממנו ההיתר בידים ופושט ידיו דוקא אל האיסור שמזה נראה כונתו להכעיס את בוראו או שנזרקה בו מינות שאינו מאמין באותה מצוה ורוצה להראות שדוחה אותה מעליו. שמ"ח או' י"ג.
סעיף קטן מד
מד) שם. מומר להכעיס אפי' לדבר אחד. ואפי' בפעם אחת הוי כעכו"ם. יש"ש בפ"ק דחולין סי' ו' ש"ך ס"ק ט"ז. לה"פ או' ח' הל"פ בל"י או' ג' שמ"ח שם. ר"ז בקו"א או' ח' זב"צ או' כ"ה.
סעיף קטן מה
מה) שם. אפי' לדבר אחד. בין מצות ל"ת ובין במ"ע כגון שלפניו לולב ואתרוג ואינו רוצה ליטול ומראה כוונתו שהוא להכעיס או אינו מאמין הרי הוא כגוי. שמ"ח שם. זב"צ או' כ"ו.
סעיף קטן מו
מו) שם. או שהוא מומר לעכו"ם. דהיינו שהועד עליו שעבד ע"ז באיסור דאו' כגון שניסך לה יין וכדומה. שמ"ח או' ט"ז.
סעיף קטן מז
מז) שם. או שהוא מומר לעכו"ם. אפי' בצנעה ואפי' רק פעם א' הוי מומר לכל התורה ודינו כעכו"ם. ש"ך ס"ק י"ז. לה"פ או' ט' הל"פ בל"י או' ד' שמ"ח שם. שפ"ד או' י"ז. ער"ה או' י"ב. ר"ז בקו"א או' ט' זב"ת או' י"ח. זב"צ או' כ"ז.
סעיף קטן מח
מח) שם. או לחלל שבת בפרהסיא. אפי' בפעם אחת. ש"ך שם. לה"פ שם. בל"י שם. שמ"ח שם. שפ"ד שם. ר"ז שם או' יו"ד. שש"א או' ו' בשם כמה פו' ודלא כביה"ל שכתב דבעינן שיחלל כמה פעמים בפרהסיא בפני עשרה יעו"ש. מיהו באוחה שחיטה לא הוי מומר. ש"ך שם. פר"ח או' י"ז. ועיין לקמן סי' י"א או' ח"י.
סעיף קטן מט
מט) שם. או לחלל שבת בפרהסיא. ופרהסיא הוא בפני עשרה אנשים ישראלים דוקא. ביה"ל או' ג' שמ"ח שם. שפ"ד שם. שש"א שם. פ"ת או' ח' זב"צ או' כ"ט. ואם המומר עצמו מצטרף לעשרה דהיינו תשעה ישראלים והמומר עיין בתשו' דבר שמואל סי' ס"ג שמצדד בזה אבל בתשו' הזר"א חי"ד סי' נ"ב הסכים דמצטרף יעו"ש. ועיין עו"ש בדב"ש שמסתפק אם הנשים מצטרפות לעשרה אבל מדברי ביה"ל הנז' משמע דפשיטא ליה דאין מצטרפות לעשרה אלא בעינן דוקא אנשים.
סעיף קטן נ
נ) מומר בפרהסיא לחלל שבת דוקא כגון שחלל באיסור דאו' אבל באיסור דרבנן לא הוי מומר. פר"ח בקו"א דלא כביה"ל. לה"פ או' ט' בל"י או' ד' שמ"ח או' ט"ז. שפ"ד או' י"ז. ער"ה או' י"ג. שש"א או' ז' זב"ת או' י"ט. חכ"א כלל א' או' ח' פ"ת או' ח' בשם משנת חכמים. וכן מומר לע"ז דוקא בדאו' שמ"ח שם. ער"ה שם. זב"צ או' ל"ב. ואף אם עבר על לאוין דשבת וע"ז לא הוי מומר לכל התורה עד שיעבור על מיתות ב"ד. פ"ת שם בשם משנת חכמים.
סעיף קטן נא
נא) ויום הכפורים דינו כשבת לענין זה. שמ"ח שם. ער"ה שם. זב"צ או' ל"ג. וכן המחלל מועדות דינו כשבת. ער"ה שם בשם תשו' הרדב"ז.
סעיף קטן נב
בנ) שם. או שהוא מומר לכל התורה וכו' ולא ביארו לנו רבותינו בכמה עבירות יתחזק זה למומר לכל התורה ונראה שאם ראוהו עובר במזיד על ג' עבירות מפורסמות שהעולם נזהרין בהם כגון שאכל נבילה ולבש שעטנז דאו' והקיף פאת ראשו הוי חזקה לכולהו ואמרינן מסתמא פרק ממנו עול המצות כולן עד שיוחזק שלא פרק ממנו כ"א אותן שפקר בהם ואז חזר דינו כמומר לדבר א' דלא הוי מומר לאחרים ומ"מ נראה דאם ראינוהו עובר עבירות הרבה עד שנראה מתוך ענינו שפרק עול רוב המצות מעל צוארו לתאותו אז אמרינן רובו ככולו ואפי' אם ראוהו נזהר בקצת מצות מ"מ הוי כגוי. שמ"ח או' ט"ו. שפ"ד או' י"ז. זב"צ או' ל"ד.
סעיף קטן נג
גנ) שם. דינו כעכו"ם. ואפי' בדקו לו סכין וראוהו ששחט יפה. ב"י. ט"ז סק"ח. שמ"ח או' י"ג. זב"צ או' ל"ה. יד אליהו או' י"ג.
סעיף קטן נד
דנ) שם הגה. ומי שאינו חושש בשחיטה ואוכל נבילות בלא תיאבון וכו' והפר"ח או' י"ט כתב דיש להקל בדין זה בבדיקת הסכין ולעמוד עליו מתחלה ועד סוף יעו"ש. וכ"כ זב"ת או' ך' וכ"כ המחב"ר או' ח' בשם הרמ"ע ומהריק"ש דבדיעבד שחיטתו כשרה דלא כדסבר מור"ם בהגה יעו"ש. ומיהו כבר כתבנו לעיל או' כ"ד דבזה"ז אפי' במומר לתיאבון יש להחמיר וא"כ כ"ש בכה"ג דמומר אפי' בלא תיאבון.
סעיף קטן נה
הנ) ופשוט דמומרים דהאידנא לדתי עכו"ם ומטמעים ביניהם הם פוקרים ביותר וכוללים כל עניני מומרים שבסי' זה. שמ"ח או' ט"ז.
סעיף קטן נו
ונ) ולמכור נבילות למומר ולכל דכוותיה יש להחמיר לכתחלה גם העוקב ומסרסר לו זונה ואפי' המזווגו דאין הדבר מצוי לו מיד כרצונו משא"כ המזווג בנכרים אין איסור ומ"מ יש קבלה מפי גדולים וזקנים כי המתעסק באלה לא יצא נקי מזרע שמקדיח תבשילו ונרמז במ"ש לא תתחתן בם כי יסיר את בנך וכו' שו"ת חו"י סי' קפ"ה. לה"פ או' ט' בל"י או' ד'.
סעיף ו'
סעיף קטן נז
זנ) [סעיף ו'] מומר לאחד משאר עבירות וכו' היינו לתיאבון. לבוש. דאי מומר להכעיס הרי הוא כעכו"ם אפי' בעבירה א' כמ"ש בסעי' הקודם.
סעיף קטן נח
חנ) שם. מומר לאחד משאר עבירות וכו' פי' ואינו אוכל נבילות דמומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה כולה. פרישה או' י"ז. ועוד ק"ל דמומר לאכול חלב לא הוי מומר לאכול דם. יד אליהו או' ט"ו.
סעיף קטן נט
טנ) שם. א"צ לבדוק לו סכין וכו' ומשמע נמי שא"צ לבודקו תחלה אם הוא מומחה והרי הוא לגבי שחיטה כשאר ישראלים כשרים דאמרינן בהם רוב מצויים אצל שחיטה מומחין הם. וכ"כ הרשב"א בתה"ב דף ו' פר"ח או' ך' זב"ת או' כ"ב.
סעיף קטן ס
ס) שם. א"צ לבדוק לו סכין וכו' דגבי שחיטה הוי כישראל ודעת הרמב"ם שכתב צריך פירש הרא"ש כיון דחזינן דפוקר בשביל תאותו באחד משאר עבירות חיישינן שמא פוקר שלא לקיים שום מצוה כהלכה. ט"ז סק"ט. יד אליהו או' ט"ז.
סעיף קטן סא
סא) שם. ולהרמב"ם צריך. ואפי' בדיעבד מעכב דהיכא דלא בדקו לו הסכין לא בתחלה ולא בסוף שחיטתו אסורה. ש"ך ס"ק י"ח. כנה"ג בהגה"ט או' ט"ז. פר"ח או' ך' פר"ת או' ט' לה"פ או' יו"ד. שו"ג או' ט"ו. שפ"ד או' י"ח. ער"ה או' ט"ו וכתב ודלא כתשו' בית יעקב סי' קל"ח שכתב דלהרמב"ם שחיטתו כשרה בדיעבד יעו"ש. שש"א או' ט' זב"ת או' כ"ג. ר"ז או' י"ג. זב"צ או' ל"ח. ואפי' בשבועה אינו נאמן אם לא בדקו לו סכין. שפ"ד או' י"ב.
סעיף קטן סב
סב) שם. ולהרמב"ם צריך. ומשמע דלדיעה זו בעינן נמי שמכירין בו שהוא מומחה ויודע ה' שחיטה ולא אמרינן ביה רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם. וכ"כ המש"ז או' יו"ד דיש להחמיר באיסור תורה יעו"ש.
סעיף קטן סג
סג) ממונה לרבים לשחיטה ובדיקה והוחזק לרבים שהוא גונב בשר ונמצא בידו בפרהסיא אפי' עשה תשו' גמורה אין לך חילול ה' גדול מזה ולכן לא ישחוט ברבים ואם ירצה לשחוט בבית שום יחיד הרשות בידו. הרמב"ם בתשו' בס' פאר הדור סי' קי"ב. מחב"ר או' ט' קול אליהו ח"א סי' ד' ער"ה או' ט' זב"צ או' ט"ל.
סעיף קטן סד
סד) שם. ודוקא במומר לעבירה אבל מי שהוא פסול לעדות וכו' מומר לעבירה היינו שהוא מועד לעבור על המצוה ופרק עולה מעל צוארו. ופסול לעדות היינו שלא עבר אלא פעם א' ב"י. ש"ך ס"ק י"ט. פר"ח או' כ"א. לה"פ או' י"א. שפ"ד או' י"ט. שו"ג או' ט"ז. זב"ת או' כ"ד ואו' כ"ה. זב"צ או' מ'.
סעיף קטן סה
סה) והיינו במומר שעבר ג' פעמים ופסול לעדות פ"א. שפ"ד שם. ומיהו בשנות חיים או' כ"ז כתב דאפי' בב' פעמים הוי מומר כדאמרינן בקידושין דף ך' דכל שעבר עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר יעו"ש ומיהו יש לדחות דהתם כהיתר אבל היתר ממש עד שלשה פעמים. ובענין פסולי עדות עיין בחו"מ סי' ל"ד.
סעיף קטן סו
סו) שם הגה. מיהו אם הוא פסול לעדות משום שאכל נבילות וכו' העיקר כדברי מור"ם ז"ל ודלא כהש"ך. פר"ח או' כ"ב. זב"ת או' כ"ו. זב"צ או' מ"א.
סעיף קטן סז
סז) שם בהגה. משום שאכל נבילות וכו' ואפי' חשוד לאכול נבילות חצי שיעור הוי כמומר. שפ"ד או' ך' זב"ש או' ט"ז. זב"צ או' מ"ב.
סעיף ז'
סעיף קטן סח
סח) [סעיף ז'] מומר לערלות דינו כמומר לעבירה אחת. ור"ל דדינו כסעי' הקודם דלסתם הש"ע א"צ לבדוק לו סכין ולהרמב"ם צריך ומה שחזר לכתבו כאן משום שרוצה לחלק אם הוא מפני שמתו אחיו מחמת מילה.
סעיף קטן סט
סט) שם. מומר לערלות וכו' דהיינו שאירע שלא נימול בקטנותו וכשהגדיל אינו רוצה למול עצמו שאינו רוצה להצטער או שאינו מל בנו שאינו רוצה לצערו הו"ל כמומר לדבר א' לתיאבון שנת' דינו לעיל. שמ"ח או' כ"ג. ואם מבעט במצות זה הוי מין והרי הוא כגוי ושחיטתו נבילה. פר"ח או' כ"ג. זב"ת או' כ"ח.
סעיף קטן ע
ע) שם. ואם אינו ערל אלא מפני שמתו אחיו וכו' והיינו בשגם עכשיו שהוא גדול אינו מניח למול מיראתו פן ימות גם הוא כאחיו אבל אם אין שם יראה ואפ"ה אינו מל הו"ל מומר לערלות. ב"י. ש"ך ס"ק כ"א. פר"ח שם. לה"פ או' י"ב. הל"פ. בל"י או' ה' שמ"ח שם. שפ"ד או' כ"א. זב"ת שם. זב"צ או' מ"ג.
סעיף קטן עא
עא) שם. ואם אינו ערל אלא מפני שמתו אחיו וכו' התו' כתבו דה"ד שנמולו כשהם גדולים ומתו אבל הריטב"א בחי' דחה דבריהם מדנקט סתם משמע דכל שמתו אחיו מחמת מילה אפי' מקטנים לגדולים יראה ופחד איכא ולא הוי מומר יעו"ש. ער"ה או' י"ז. וכ"כ הפר"ת או' יו"ד מסברא דנפשיה והב"ד הזב"ת שם ונ"מ לענין דא"צ לבדוק לו סכין דאם הוא מומר צריך לבדוק לו סכין כמומר לשאר עבירות לדעת הרמב"ם וא"כ נראה להקל כדעת הריטב"א דאפי' מתו אחיו מחמת מילה כשהם קטנים דוקא לא הוי מומר כיון דרוב הפו' ס"ל דמומר נמי א"צ בדיקת סכין. ער"ה שם.
סעיף קטן עב
עב) שם. אלא מפני שמתו אחיו וכו' ומיראה לא מלו אותו ג"כ וגם הוא עצמו נותן טעם שמתיירא מן המיתה. לבוש.
סעיף קטן עג
עג) ואם מת לו אח אחד מחמת מילה אין לו התנצלות כלל והו"ל מומר לערלות לכל דיניו. כנפי יונה. מיהו בשו"ת מהרי אוסד חי"ד סי' רמ"ח השיג עליו בזה והביא ראיות מהפו' דגם בכה"ג הוי אנוס ואינו בכלל מומר יעו"ש. וכ"כ הכרתי או' י"ט אע"ג דלא אתחזק מ"מ כיון דמפחד נמנע למול לא מיקרי מומר יעו"ש. והב"ד דר"ת או' צ"ו. ועיין לקמן סי' רס"ג סעי' ב'.
סעיף ח'
סעיף קטן עד
עד) [סעיף ח'] כותי האידנא דינו כעכו"ם. הכי אסיקנא בפ"ק דחולין (דף ו' ע"א) לא זזו משם עד שעשאום כעכו"ם גמורים. ב"י ט"ז ס"ק י"א. ומ"מ מדרבנן אסורה לא מן התורה. מש"ז או' י"א.
סעיף קטן עה
עה) שם. דינו כעכו"ם. ואף אם נשבע הכותי ששחט שפיר לא מהני מדינא. שו"ת מהר"מ שיק חי"ד ססי' ת"ט.
סעיף קטן עו
עו) שם. דינו כעכו"ם. ואפי' לקולא כגון לענין או"א אמרינן דשחיטתו כשחיטת עכו"ם. שו"ת מהר"מ שיק חי"ד ססי' ת"ז. וכ"כ בס' דעת תורה או' נ"ה יעו"ש. והב"ד דר"ת או' צ"ט.
סעיף ט'
סעיף קטן עז
עז) [סעיף ט'] צדוקי ובייתוסי שבזמן הקודם שהיו להם כמה מדות טובות אבל באלו הקראים שבזה"ז שקלקלו מעשיהם וגם אין אוכלין משחיטת ישראל שחיטתן אסורה אפי' ישראל עומד ע"ג וראה ששחט יפה. תשו' ר' בצלאל סי' ג' ש"ך ס"ק כ"ד. כנה"ג בהגב"י או' ל"ד. פר"ח או' כ"ו. לה"פ או' י"ד. הל"פ בל"י או' ו' שמ"ח או' כ"ד. שו"ג או' ך' שפ"ד או' כ"ד. מש"ז או' י"ב. חכ"א כלל א' או' ח' ברכ"י או' ד' משם כמה פו' וכתב והכי נקטינן ודלא כהפר"ת.
סעיף קטן עח
עח) שם הגה. מסור דינו כמומר וכו' לכל התורה כולה. כ"ה בהגהות אלפסי בשם ריא"ז ומביאו ד"מ. ש"ך או' כ"ה. פר"ח או' כ"ז וכתב ודלא כהט"ז. וכן הש"ך בנה"כ כתב להשיג על הט"ז יעו"ש.
סעיף קטן עט
עט) שם בהגה. ויש מכשירין וכו' וכ"פ הש"ע לקמן סי' קי"ט סעי' יו"ד. וכ"פ רש"ל והב"ד הש"ך ס"ק כ"ו. והרב ביה"ל או' ה' לחלק יצא דמסור שאינו מוחזק לכך רק לפי שעה אזי שחיטתו בדיעבד כשרה אבל מסור שמוחזק בכך שחיטתו אסורה יעו"ש אבל הפר"ח בקו"א כתב להשיג עליו והסכים לדברי הש"ע יעו"ש. וכ"נ דעת לה"פ או' ט"ו. וכן הסכים השו"ג או' ך' כריתי או' כ"ג. זב"צ או' מ"ח. ואליבא דכ"ע שאין מוסרים לו לכתחלה לשחוט רק בדיעבד יש להכשיר. בל"י או' ז' וכ"נ מאחר דיש פוסלין.
סעיף קטן פ
פ) האפיקורסים הנזכרים בפ' חלק שאין להם חלק לעוה"ב כגון מבזה ת"ח או מגלה פנים בתורה ודומיהם מ"מ כשרה שחיטתן וא"צ לבדוק להם סכין משום שנראה איסור זה קל בעיניהם ומורים בו היתרא משא"כ איסור שחיטה שמפורסם. תשו' מהרי"ל סי' קצ"ד. ויש ללמוד מזה ה"ה לשאר עבירות הקלות בעיני ההמון עד שלא נחשב להם לאיסור מחסרון ידיעה דכשרה שחיטתן בלא בדיקת סכין. שמ"ח או' י"ז. זב"צ או' מ"ט ואו' ן'.
סעיף קטן פא
פא) כל מה שכתבנו בזה הסי' דמומר לתיאבון יש לאכול משחיטתו וכיוצא ה"ד לאכול משחיטתו דרך עראי ובאקראי אבל למנותו שוחט קבוע ברבים ודאי דאסור ולא מן השם הוא זה וכיון דחשוד לשום איסור אף דשרי מדינא להכשירו לרבים אינו ראוי. חק"ל יו"ד סי' קנ"ו דף רל"ד יעוש"ב. זב"צ או' נ"א. ועיין לעיל או' כ"ד.
סעיף יוד'
סעיף קטן פב
פב) [סעיף יוד'] התחיל פסול לשחוט וגמר הכשר וכו' לא כתבנו ע"ז כלום יען דהמנהג להטריף בשהייה במשהו בין בקנה בין בושט בין בעוף בין בבהמה כמ"ש לקמן סי' כ"ג סוף סעי' ב' בהגה יעו"ש. והגם שכתב הש"ך ס"ק כ"ט דמשכחת לה לדידן היכא דתפס הקנה לבדו וכו' עי"ש אנן לא בקיאים בזה. וכ"כ זב"צ או' נ"ב.
סעיף קטן פג
פג) שם הגה. שחיטת קוף פסולה. מן התורה משים דכתיב וזבחת ולא שזבח הקוף כדאיתא בתוספתא (פ"ק דחולין) פ"י ואפי' אחרים רואים אותו ששחט כהלכתו בלי שום פיסול פסולה. ודרשא גמורה היא ודלא כהכ"מ בפ"ב מה' שאר אבות הטומאה שכתב לדעת הרמב"ם דאסמכתא בעלמא היא וליתא. פר"ח או' ל"ג. פר"ת או' ט"ז. שמ"ח או' כ"ח. שו"ג או' כ"ה. זב"ת או' מ"ב. ונ"מ לענין אותו ואת בנו שאם שחט הקוף מותר לשחוט השני אחריו באותו היום וכן כששוחט האם מותר למסור הבן או הבת לקוף לשחוט כדי להאכיל לכלבים כמ"ש פ"ת או' י"ד יעו"ש.
סעיף קטן פד
פד) שם הגה. שחיטת קוף פסולה. ולא דמי לנטילת ידים דיש מכשירין כדאיתא באו"ח סי' קנ"ט סעי' י"ב דנטילת ידים הוא מדרבנן אבל שחיטה הוא מדאו' ולכן שחיטת קוף פסולה. ביה"ל או' ו' ומשמע דזהו משום חומרא דשחיטה אבל לפי מ"ש באו' הקודם זה אינו אלא משום דשחיטת הקוף בעצמה אסורה מדאו' ונ"מ לענין אותו ואת בנו כנז' ועיין בדברינו לשם באו"ח סי' קנ"ט או' ע"א.
עמוד הקודםעמוד הבא