התחברות
פסקים, מנהגים וליקוטי פוסקים על סדר סימנים נבחרים בשולחן ערוך יורה דעה עם הרחבות על פי דעת האר"י ז"ל
סימן עט
הרב יעקב חיים סופר
סימן עט
סעיף א'
סעיף קטן א
א) [סעיף א'] סימני בהמה וחיה נתפרשו בתורה וכו' כלומר הסימנים שבין בהמה וחיה טהורה לבהמה וחיה טמאה נתפרשו בתורה כדמפרש ואזיל אבל הסימנים שבין חיה לבהמה לא נתפרשו בתורה אלא חכמים נתנו בהם סימנים כדלקמן רסי' ף' ש"ך סק"א. שפ"ד או' א'.
סעיף קטן ב
ב) שם. וכל בהמה וחיה שאין לה שינים בלחי העליון וכו' ודוקא שינים אין לה בלחי העליון אבל מכתשות יש לה בין בלחי העליון בין בלחי התחתון בין למעלה בין מלמטה כנודע.
סעיף קטן ג
ג) שם. ופרסותיה סדוקות. שמובדלות מלמעלה ומלמטה בב' צפרנים שיש שפרסותיו סדוקים מלמעלה ואין שסועות ומובדלות לגמרי שלמטה מחוברות. רש"י בחומש פ' שמיני. כנה"ג בהגה"ט או' ד' לה"פ או' א' בל"י או' א' שו"ג או' א' שפ"ד או' א' בי"צ או' א' ערוך השלחן או' ג' זב"צ או' א'.
סעיף קטן ד
ד) שם. וי"א שניבין הם שני שינים למעלה אחד מכאן ואחד מכאן וכו' ולשון זה נראה עיקר. ש"ך סק"ב. פר"ח או' ב' לה"פ או' ב' בל"י או' ב' שפ"ד או' ב' בי"צ בעמ"ז או' ב' ור"ל דחיישינן גם לסברא זו ובעינן שלא יהיה לה תלתלים ולא שינים א' מכאן וא' מכאן.
סעיף קטן ה
ה) שם. וכל שמעלה גרה היא מפרסת פרסה. והטעם משום דכיון דאין לו שינים וניבין אינה יכולה לטחון את המאכל בהתחלה דק דק ויורד המאכל לתוך האיסטומכא גס גס ומפני זה אינה מעכלת את המאכל עד שמעלתו עוד פעם לתוך פיה ולטוחנו דק דק ומפני זה חייבה חכמת הבורא ית' ליתן לה הטבע שתהא מעלת גרה. ערוך השלחן או' ו'.
סעיף קטן ו
ו) שם. לפיכך המוצא בהמה במדבר ואינו מכירה וכו' יבדוק אם אין לה שינים ולא ניבין למעלה בידוע שהיא טהורה והוא שיכיר בן גמל. ואם יש לה קרנים יצא מספק בן גמל וטהורה. פר"ח או' ד' לה"פ או' ה' זב"צ או' ב'.
סעיף קטן ז
ז) שם. והוא שיכיר חזיר. וא"צ להכיר חזיר ממש אלא כל שרואה מפרסותיו סדוקות מעבר לעבר כשר דבודאי אין זה חזיר דהחזיר אין השסע שלו עובר מצד לצד. דמש"א דף קנ"ט ע"ב. כנה"ג בהגה"ט או' ט' בל"י או' ד' מיהו הכס"א או' א' כתב להשיג על זה דגם החזיר פרסותיו סדוקות מעבר לעבר וא"כ צריך שיכיר חזיר כלישנא דתלמודא יעו"ש
סעיף קטן ח
ח) שם. ואין בהמה טמאה שבשרה שתחת העוקץ וכו' פי' תחת עצם האליה שקורין אנק"א. רש"י חולין נ"ט ע"א. ב"י ט"ז סק"ב. פר"ח או' ה' לה"פ או' ו' בל"י או' ה' והערוך בערך עוקץ פי' עוקץ הוא העצה כדכתיב לעומת העצה. כנה"ג בהגב"י או' ו' בל"י או' ה' מש"ז או' ב'.
סעיף קטן ט
ט) שם הגה. בשר אדם אסור לאכלו מה"ת. כ"כ הרמב"ם פ"ב מהמ"א והאוכל מבשר האדם או מחלבו בין מן החי בין מן המת אינו לוקה אבל אסור הוא בעשה יעו"ש והראב"ד שם בפ"ג השיג עליו וכתב שאין בבשר האדם אפי' איסור עשה וכ"כ הרשב"א בתשו' סי' שס"ד דמה"ת מותר לגמרי אלא דמ"מ סיים דיש בו מצות פרוש. והרמב"ן מתיר לגמרי וכ"ה דעת הפר"ח או' ו' וכתב שכן הוא דעת הטור והש"ע שהשמיטו איסור זה יעו"ש. אבל המ"מ שם בפ"ב והר"ן כתבו דדברי הרמב"ם נראים עיקר וכן הסכים הב"ח. וכ"כ הער"ה או' א' בשם כמה פו' דאסור מה"ת יעו"ש. וע"כ יש להחמיר. ומיירי הכא בבשר הפורש מן האדם כשהוא חי אבל בשר המת אסור אפי' בהנאה דבר תורה לכ"ע וכדלקמן רסי' שמ"ט. ש"ך סק"ג. שפ"ד או' ג'.
סעיף קטן י
י) ועור האדם צידד הרשב"א בתשו' סי' שס"ה שהוא מותר ולבסוף העלה דלא גרע עור המת משערו ושערו אסור בהנאה יעו"ש והב"ד השפ"ד שם וכתב דאפשר מדרבנן אסור לא מה"ת.
סעיף קטן יא
יא) וצריך ליזהר שלא לקלף או לחתוך עור האדם בשיניו פן ישאר קצת בין שיניו או בפיו וגם יש לחוש שיחתוך קצת מן הבשר ג"כ. בן א"ח פ' אמור או' ה' ואין זה אלא חומרא בעלמא דהא הרשב"א מדמה עורו לשערו ושערו אינו אסור אלא לאחר מיתה כמ"ש לקמן רסי' שמ"ט לא מחיים וא"כ כיון שהוא מותר מחיים למה נחוש שמא ישאר קצת. וגם מ"ש דיש לחוש שיחתוך קצת מן הבשר הוא חומרא יתירתא דכיון דיש מתירין לגמרי בבשר מן החי כמ"ש לעיל או' ט' למה נחוש לשמא יחתוך ולשמא ישאר בפיו ולמשהו ומ"מ נכון ליזהר וגם יש לחוש שיתרגל בכך ויחתוך גם בשבת ולאו אדעתיה.
סעיף קטן יב
יב) מה שנהגו הנשים לבלוע ערלת הזכרים שחותכין בעת המילה כדי להוליד זכרים נראה דאסור מהר"ש בן הרשב"ץ סי' תקי"ח. מחב"ר או' ב' זב"צ או' ד' בן א"ח שם. וכן אשה עקרה שאמרו הנשים שטוב לבלוע ערלת התינוק שחותכין מן המילה כדי שתתעבר אסור. שו"ג או' ז'.
סעיף קטן יג
יג) והמומי"א שהוא בשר אדם מותר ליתנו בתרופות אעפ"י שאין שם סכנה לפי שמרוב הזמן חזר להיות עפר. הרדב"ז בתשו' החדשות ח"ב סי' תרצ"ב. וכן מותר לישא וליתן בו לעשות בו סחורה. הרדב"ז ח"ג סי' תקמ"ח. וכ"כ מהריק"ש בהגהו' על הש"ע לקמן סי' שמ"ט. ומיהו הגו"ר בחי"ד כלל א' סי' ד' ה' הביא דבריהם וחלק עליהם ואסר אכילתה וסחורתה ומטמאה טומאה חמורה בכזית וכו' ומ"מ סיים דלחולה אפי' חולי שאין בו סכנה שרי דלצורך רפואה הוי שלא כדרך אכילתם אבל לבריא אסור וכן אסור למוכרן לחולה בדמים כדין שאר איסורי הנאה יעו"ש. והב"ד השו"ג מחו' או' א' ודר"ת או' ט"ו. נמצא דלענין סחורה למכרה בדמים איכא פלוגתא בזה ולכן אם אפשר יש להחמיר ואם א"א ונצרך לחולה יש לסמוך על המתירין.
סעיף קטן יד
יד) תינוק שנפל בתוך יורה שבשלו בה משקה של דבש על האש ומת התינוק בתוך היורה אפי' לא היה שם ס' כנגד התינוק הדבש מותר משום שהבשר פוגם את הדבש. ביה"ל סי' ק"ג או' ב' פר"ח בקו"א סי' זה. שפ"ד או' ג' מחב"ר או' ג' ער"ה או' ג' זב"צ או' ה' ועיין לקמן סי' ק"ג סעי' ד'.
סעיף קטן טו
טו) אבל אם נפל התינוק ביורה של שכר אסור דבשר אינו פוגם השכר. ביה"ל שם. פר"ח שם. שפ"ד שם. מחב"ר שם. זב"צ או' ו'.
סעיף קטן טז
טז) וכתב שם הפר"ח דכל זה אינו אלא במת ישראל אבל במת גוי דלא מיתסר בהנאה וכמו שהעליתי לקמן בסי' שמ"ט היפך תשו' הרשב"א א"כ בשרו מותר לגמרי וכ"ש שאינו אוסר פליטתו עכ"ל אבל השפ"ד שם כתב דאנו אין לנו אלא דברי הש"ע לקמן סי' שמ"ט דאין חילוק ובכל גוונא אסור. וכ"כ הער"ה שם. וכ"כ הברכ"י סי' שמ"ט בשיו"ב או' א' זב"צ או' ז'.
סעיף קטן יז
טוב) לעשות סגולה לחולה לעשן עצמו החולה בשן מת גוי אסור דאע"ג דריחא לאו מלתא היא מ"מ הנאת רפואה הויא הנאה ואסור. שיו"ב שם. זב"צ או' ח'.
סעיף ב'
סעיף קטן יח
חי) [סעיף ב'] טמאה שילדה כמין טהורה וכו' אסורה וטהורה שילדה כמין טמאה מותרת וכו' והטעם מפורש במשנה שכל היוצא מן הטמא טמא והיוצא מן הטהור טהור. טור. לבוש. ש"ך סק"ד.
סעיף קטן יט
יט) שם. וטהורה שילדה כמין טמאה מותרת. ודוקא כמין בהמה טמאה אבל ילדה כעין עוף טהור אסור וכמ"ש לעיל סי' י"ג סעי' ה' ב"ח. ש"ך סק"ס. כנה"ג בהגה"ט או' י"ד. פר"ח או' ז' בל"י או' ז' כריתי או' ג' שפ"ד או' ה' חכ"א כלל ל"ז או' ט' בי"צ בעמ"ז או' ח' מק"מ או' ג' זב"צ או' יו"ד. והיינו שאין לחלק בין ילדה לנמצא בתוכה. ש"ך שם. כנה"ג שם. ועיין בדברינו לשם על סי' י"ג סעי' ה'.
סעיף קטן כ
ך) שם. ודוקא שילדתו בפנינו אבל אם הניחה מעוברת ואח"כ מצא מין טמא וכו' אסור. ואפי' אין טמא בעדרו חיישינן שמא בא מעדר אחר שספק בשל תורה להחמיר. כ"כ המ"מ רפ"א מהמ"א והסכימו עמו רש"ל והאחרונים. ש"ך סק"ו. פר"ח או' ח' כריתי או' ד' מק"מ או' ג'.
סעיף קטן כא
כא) שם. אעפ"י שכרוך אחריה ויונק אותה אסור וכו' וה"ה בטמאה שהניחה מעוברת ולא ראינו שילדה ואנו רואים מין טהור כרוך אחריה חיישינן ג"כ לחומרא שמא זה הוא שנולד ממנה ואסור. לבוש. ש"ך סק"ז. כנה"ג בהגה"ט או' ט"ו. פר"ח או' ט' בל"י או' ח' כריתי או' ה' שפ"ד או' ז' מק"מ שם. זב"צ או' י"א. ואפי' יש טהור בעדרו אסור משום דמספקא לן דדילמא לא מרחמא דלאו מינה והאי שלה הוא. פר"ח שם.
סעיף קטן כב
כב) וכן לענין אותו ואת בנו בכרוך אחריה אסור מספק. כריתי שם. שפ"ד שם. אבל אין לוקין מספק. פר"ח שם. שפ"ד שם. זב"צ או' י"ב. ועיין לעיל סי' ט"ז סעי' ה' ובדברינו לשם בס"ד.
סעיף ג'
סעיף קטן כג
כג) [סעיף ג'] הנולד מן הטרפה מותר. פי' שנתעברה קודם שנטרפה דאל"כ טרפה אינה יולדת כדמסיק במס' חולין נ"ח ע"א ובתו' שם ד"ה והלכתא יעו"ש. ש"ך סק"ח פר"ח או' יו"ד. ועיין לקמן סי' פ"א או' ט"ו.
סעיף קטן כד
כד) שם. הנולד מן הטרפה מותר. ואעפ"י שאמרו עובר ירך אמו הוא הרי אמרו טרפה אינה חיה וכיון שאין איסורה של אם אלא מחמת שאינה חיה ועובר זה חי הוא ואין חיותו תלוי בחיי האם חי הוא ומותר. ב"י בשם הרשב"א. וכ"כ התו' שם. ט"ז סק"ה. ש"ך סק"ח. פר"ח או' יו"ד. ולא דמי לביצת טרפה דאסורה (כדלקמן סי' פ"ו סעי' ג') דהתם שאני שגדלה באיסור כלומר שנגמרה באיסורה כשהיתה מעורה בגידין משא"כ בולד טרפה שלא היה מעורה בגידין כלל. ב"ח. ש"ך שם. פר"ח שם.
סעיף קטן כה
כה) ודע דולד הנמצא נמי בנבלה שרי במכ"ש מנולד מטרפה וכן מתבאר מדברי הש"ע לעיל סי' י"ג סעי' ג' יעו"ש. פר"ח שם. לה"פ או' יו"ד. מק"מ או' ד'. ועיין בדברינו לשם בס"ד.
סעיף קטן כו
כו) וצ"ע אם נדרסה האם ועוד הולד בתוכה אם יזיק טיפת הדריסה לולד. ט"ז סק"ה בשם מהר"ר פיוויש ז"ל. והשתא דלא בקיאינן בבדיקה אם הולד לא ניתר בשחיטת עצמו פשיטא דאסור הולד ואם הולד יצא וחי י"ב חודש כיון שניתר בשחיטת עצמו פשיטא דשרי דהא אפי' לודאי דרוסה מהני י"ב חודש. ואם שחטו בתוך י"ב חודש אסור. והני מילי בספק דרוסה או בודאי דרוסה כשנדרסה לפנינו כנגד החלל באופן שיש לחוש שנדרס הולד ג"כ אבל אם נדרסה בצואר או בדפנות וכיוצא בו הדבר ברור שאין כאן בית מיחוש לעובר כשאר טרפיות ואין טיפת הדריסה של האם מזיק לולד. פר"ח שם. כריתי או' ז' מש"ז או' ה' חכ"א כלל ל"ז או' יו"ד. מק"מ או' ה'.
סעיף קטן כז
כז) ואם נכנס הדורס לדיר ונמצא צפורן תחוב בא' מהם והעובר בצדה ולא נודע אם עד שלא נדרסה ילדה או אחר שנדרסה ילדה הולד אסור. שבו"י ח"א סי' נ"ד. ער"ה או' ט' זב"צ או' ט"ז. ועיין בדיני דרוסה לעיל סי' נ"ז ובדברינו לשם בס"ד.
עמוד הקודםעמוד הבא