התחברות
סיכום הלכות כלאי הכרם ממקורות הגמרא והראשונים ועד הלכה למעשה. על סדר השו"ע. עם שאלות ותשובות ממבחני הרבנות.
תשובות למבחנים - כלאי הכרם
הרב ירון אליה
תשובות למבחני הרבנותתשובות למבחני הרבנות
תשובות למבחנים - כלאי הכרם
כתוב מחלוקת ר' יונתן ור' יאשיה בדין כלאי הכרם. כיצד פרשוהו הראשונים, והאם יש נפק"מ בין ארץ ישראל לחו"ל. וכיצד נפסק להלכה.
בירושלמי כלאים ח א, נחלקו ר' יאשיה ור' יונתן בכמה מינים מתחייב כשזורע בכרם. דעת ר' יונתן שאפילו במין אחד, כיון שבא איסור הכרם להחמיר על כלאי זרעים. ואילו דעת ר' יאשיה אינו חייב אלא בב' מינים והפסוק 'לא תזרע כרמך כלאים' בא להקל שמתחייב רק על מה שהתרו בו בזריעה. בגמ' ברכות כב. אמר ר' נחמן בר יצחק שהלכה כר' יאשיה והסביר את דעתו שאינו מתחייב עד שיזרע שני זרעים וחרצן במפולת יד.
נחלקו הראשונים כיצד לפסוק בדין זה, והובאו ברא"ש בהלכות קטנות:
- לרמב"ם קולת ר' יאשיה היא בחו"ל אבל בא"י אפילו בזריעת מין אחד לצד הגפנים אסור מהתורה ומקדש רק שאינו לוקה. (והרא"ש הבין ברמב"ם שזריעה לצד גפן אינה אוסרת)
- ר"י ורא"ש אינם מחלקים בית הארץ לחו"ל ומחייבים רק כשזרע שלשתם במפולת יד כפשט ר' יאשיה.
- הר"ן הסביר שדברי ר' יאשיה הם רק למלקות אבל האיסור קיים בכל אופן.
- הראב"ד והרמ"ה כתבו שדברי ר' יאשיה הם לאיסור תורה אבל מדרבנן יש איסור גם במין אחד בכרם בא"י. ובחו"ל לראב"ד מותר ולרמ"ה יש איסור דרבנן רק בשני מינים.
השו"ע פסק בסעיף א' כהבנתו ברמב"ם שאינו לוקה עד שיזרע שלשתם במפולת יד. ובסעיף ס"ט התיר בחו"ל לזרוע סמוך לכרם ואסר רק כאשר שלשתם במפולת יד. אמנם איסור אכילה קיים שם לדעתו בכל אופן אפילו שנזרע בהיתר.
ודעת הרא"ש שכל מה שנזרע בהיתר מותר באכילה ואין אסור בזריעה ואכילה בחו"ל אלא ב' מינים וחרצן במפולת יד וכן פסק הרמ"א.
האם כלאי הכרם נוהגים בארץ ובחו"ל באכילה ובהנאה?
במשנה בקידושין כל מצוה התלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ חוץ מן הערלה והכלאים. שהערלה אסורה הלכה למשה מסני והכלאים מגזרת חכמים.
בעיקר דין כלאים לומדת הגמ' בירושלמי ח א איסור הנאה בכלאי הכרם א. חזרת המילה 'פן' בע"ז ובכלאים. ב. חזרת השורש 'קדש' במשכב זכור ובכלאים ג. מן הפסוק 'פן תוקדש המלאה' – 'תוקד אש' מלמד שכלאי הכרם אסורים בהנאה.
ולומדת הגמ' שכיון שכלאי הכרם אסורים בארץ בהנאה גזרו עליהם גם בחו"ל. וכלאי זרעים שלא נאסרו בהנאה, לא גזרו עליהם בחו"ל. (ואילו כלאי בהמה הם חובת הגוף וממילא נוהגת גם בחו"ל מהתורה)
מהו שיעור הרחקה מכרם, ומגפן יחידית, ומכרם הנטוע בערבוביה?
שיעור הרחקה מכרם הוא ד' אמות שכן כתוב במשנה בכלאים 'ד' אמות שבכרם הרי אלו מתקדשות' וכ"פ בשו"ע סעיף כ'.
מגפן יחידית הובאה מחלוקת במשנה בין ת"ק לר' עקיבא שלת"ק מרחיקים ו' טפחים ולר"ע ג' טפחים והלכה נפסקה כת"ק וכ"פ בשוע סעיף כ"א.
כרם הנטוע בערבוביה הוא כרם שאין הגזעים מסודרים בשורות זה כנגד זה. ונחלקו בדינו ר' מאיר וחכמים במשנה שלדעת ר' מאיר הואיל והוא נראה כתבנית הכרמים דינו ככרם להרחקות ואילו לדעת חכמים רק אם יש בו חמישה גפנים שעיקריהם מכוונים כשניים כנגד שניים אחת יוצאת זנב דינו ככרם להרחיק ד' אמות ואם לא דינו כגפן יחידית להרחיק ו' טפחים. וכ"פ השו"ע בסעיף ל"ט ע"פ הרמב"ם.
האם המינים הבאים נחשבים לכלאים בכרם:
כלאים בכרם שייכים בתבואה ובירק אך לא באילן שכן מצינו במשנה 'הקנים והחגין והוורד והאטדין מין אילן ואינן כלאים בכרם' ושם במשנה גדר ירק לאסור בכלאים הוא 'כל המוציא עלים מעיקרו' וכן פסק הרמב"ם והשו"ע סעיף ט"ו.
אמנם לענין ברכות מצינו גדר אחר בגמ' ברכות 'היכא דכי שקלת ליה לפירי ליתיה לגווזא דהדר מפיק' ברכתו אדמה. ובגדר זה נחלקו הראשונים מהו עץ.
- לרש"י: מדובר שהענף ממשיך להתקיים ולהוציא פירות.
- לגאונים: הגזע ממשיך להתקיים ואפילו הענף מתחדש.
- ולרא"ש: כל שאין צורך לזורעו משנה לשנה.
ובאחרונים מצינו גדרים נוספים לירק: שנותן פרי בשנה ראשונה, שגזעו חלול, שאינו מתקיים לג' שנים, שיבולו מתמעט עם השנים. ובגדרים אלה נוהגים לצרף מספר קולות כסניפים להיתר.
גם בתוך הירקות אין חיוב כלאיים שווה בכל שכן מצינו מקורות שעיקר איסור כלאים אינו אלא בקנבוס ולוף. במשנה בכלאים: 'היתה זרועה קנבוס ולוף לא יהיה זורע על גביהם שהם עושים לג' שנים'. ובגמ' במנחות: 'הכי השתא התם קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים מדרבנן'.
נחלקו הראשונים מתי נאסרו שאר הזרעים בכרם.
לרמב"ם אין איסור מהתורה אלא בקנבוס ולוף וכיוצא בהם אבל שאר זרעים אסורים מדרבנן. (הלכה ג') אבל בהלכה ו' כתב שאין אסורים אלא מיני תבואה או מיני ירקות אבל מיני זרעים מותרים.
ר"י קורקוס וחזו"א הסבירו את הרמב"ם כפשוטו בהלכה ו' שאין איסור כלאים בזרעים ומה שכתב לחייב זרעים בהלכה ב' כוונתו לירק. אמנם הכס"מ וערוה"ש חילקו בין זרעים שאינם נאכלים שאותם פטר הרמב"ם לזרעים הנאכלים שחייבים מדרבנן.
אמנם דעת הראב"ד שאין נפטרים מכלאי הכרם אלא זרעים שאין דרך לקיימם. והוא כחכמים במשנה לגבי קוצים שאין דרך לקיימם בכל מקום והם נפטרים.
קוצים
במשנה מצינו מחלוקת ר' אליעזר וחכמים בדין המקיים קוצים בכרם אם דרך לקיימם רק בערביא לגמלים. דעת חכמים שם שרק מה שדרך לקיימו באותו מקום אסור משום כלאים. וכן פסק הרמב"ם וכן פסק השו"ע בסעיף י"ד.
ורדים
כמוזכר, אין איסור משום כלאי הכרם אלא ירק, תבואה וזרעים אבל אילנות אינם אסורים בכרם. ובתוספתא 'הקנים והוורד והאטדין מין אילן ואינן כלאים בכרם' וכן פסק השו"ע בסעיף ט"ו.
צלף
מצינו מחלוקת תנאים לגבי צלף שלדעת בית שמאי יש ספק אם הוא ירק או אילן ולדעת בית הלל הוא אילן ודאי. וכן כתב הרמב"ם כבית הלל שהצלף אילן לכל דבר וכ"פ השו"ע בסעיף ט"ו וממילא אינו שייך בכלאי זרעים וכרם.
דשאין העולין מאליהן
בתוספתא פרק ג הלכה יג: האירוס והקיסום ושושנת המלך מיני זרעים ואינן כלאים בכרם ר' דוסתאי בן יהודה אומ' מיני דשאים הן כלאים. ובהלכה יד:החשיפה והאיטן והגמי וכל הגדילין באפר מיני דשאיםהרי הןכלאים בכרם. וכתב הרמב"ם בהלכה י"ט 'וכן כל מיני דשאים שעולין מאיליהן בשדה הרי הן מקדשין בכרם'.
והראב"ד הגיה שכל שאין מקיימים מהם אינם כלאיים וכן כתב הרמב"ם עצמו בהלכה יח.
אמנם הרמב"ן הר"ן והגר"א גרסו בתוספתא בהלכה יד: 'מין דשאים, ואינםכלאים בכרם' – ונמצא לגרסה זו שהלכה זו כחכמים והם חולקים על ר' דוסתאי בן יהודה בהלכה הקודמת ולשיטתם אין כלאין בדשאים העולים מאליהן ואפילו אם מקיימים אותם אינם כלאיים וכן דעת הגר"א והסביר החזו"א בשיטתם שכל שאין זרעם ידוע אינם כלאיים. ואחרים הסבירו שכל שאין דרך לזרעם אינם כלאיים.
השו"ע בסעיף יד פסק כרמב"ם: 'כל מיני דשאים שעולים מאליהם בשדה, הרי הם מקדשים בכרם' .
אמנם בהלכות הארץ עמ' 183 פסקו בשם החזו"א כלאיים א יב' שאין איסור כלאי כרם בצמחי בר שגדלים בכרם כרמב"ן וסיעתו בצירוף הסברא שרק קנבוס ולוף אסרה תורה ובצירוף דעת התוס' שמין אחד בכרם אינו אסור.
עציץ נקוב ושאינו נקוב ובו ירק?
במשנה בכלאים דעת חכמים שעציץ נקוב מקדש בכרם ושאינו נקוב אינו מקדש ור"ש אומר שניהם אוסרים ולא מקדשים.
הרמב"ם פרק ה הלכה טז כתב כחכמים: הזורע בעציץ שאינו נקוב המונח בכרם לא קדש ומכין אותו מכת מרדות, אבל עציץ נקוב הרי הוא כארץ. ובהלכה כ"ג כתב שאם הניח עציץ נקוב תחת גפן והוסיף במאתיים קידש.
ואמנם להעביר עציץ נקוב בכרם כתבו הראש והרמב"ם שאסור (מדרבנן – רדב"ז) וכתב הרא"ש שאם הוסיף באחד ומאתיים במעבר העציץ נאסר והגפן מותרת כיון שלא היה העציץ מונח תחתיה.
הרואה כלאים בשדה חבירו וקיימן וכו' מה הדין? ובמי מדובר?
במשנה בכלאים ה, ו: הרואה ירק בכרם ואמר 'כשאגיע לו אלקטנו' - מותר. 'כשאחזור אלקטנו' - אם הוסיף במאתים אסור.
בגמ' ירושלמי מועמדת הקולא 'כשאגיע לו אלקטנו מותר' בפועל שעוסק במלאכת הכרם. וכן מוסיפה הגמ' שגם לבעה"ב יש קולת פועל כאשר הוא עסוק במלאכתו. מצד שני אומרת הגמ' בסיפא שגם לפועל יש חומרת בעה"ב שאם הגיע ולא לקט אוסר על כולם.
ובתוספתא: בעל הבית שקיים ירקות שדה בכרם אסור לו ואסור לכל אדם. אחר מכל מקום שקיים ירקות שדה בכרם אסור לו ומותר לכל אדן.
הגמ' שם מצטטת את התוספתא בשינוי ובִּמקום 'אחר שקיים' כותבת 'פועל שקיים' והסביר הפנ"מ שכוונת הגמ' להשוות דין פועל לאחר ולומר שלא רק אחר אינו אוסר על אחרים אלא אפילו פועל אינו אוסר על אחרים ואפילו על בעה"ב כשמקיים. אמנם ערוה"ש הסביר כאן שהגמ' באה להבהיר שדווקאפועל אוסר על עצמו אבל אחר אפילו על עצמו לא אוסר וכדלהלן.
הרמב"ם הביא את דין המשנה ללא העמדת הירושלמי בפּוֹעֵל והראב"ד השיג עליו את העמדת הירושלמי וכתב: 'בפועל שנו ובעל הבית שעושה במלאכתו עשו אותו כפועל'.
הכס"מ והפני משה הסבירו ברמב"ם שדין פועל ודין בעה"ב שווה כשעסוקים במלאכה, שמותרים ב'כשאגיע לו אלקטנו' ואם אמרו 'כשאחזור' אוסרים לכולם. וכתב הפנ"מ שדין הרואה שאינו אוסר לאחרים הוא בפועל שלא עסוק כרגע בליקוט ודינו ככל אדם לאסור רק על עצמו. ורק כשהוא עסוק בליקוט נחשב לשליח בעה"ב ודינו כבעה"ב לאסור לכל אדם. ולשיטה זו כל אדם שאינו בתפקיד כרגע בכרם אוסר לעצמו לרבות אדם זר ופועל שכרגע אינו עסוק במלאכה.
אבל דעת הט"ז וערוה"ש שלא מסתבר לומר שאדם זר שאין לו קשר לשדה יאסור, ולדעתם סתם אחר אינו אוסר אפילו לעצמו וכתב ערוה"ש שזו כוונת הירושלמי שהחליף המילה 'אחר' ב'פועל', כיון שרק פועל אוסר לעצמו ולא זר. אמנם הוסיף שאם הפועל ליקט לאחר שקיים, פירות אלו שלקט אסורים לכולם.
נמצא שהמקיים כלאיים בכרם, אם הוא בעה"ב או פועל בתפקיד אוסר לכולם ואם הוא פועל שאינו בתפקיד או אדם זר אוסר לעצמו. ולדעת ערוה"ש אין אדם זר אוסר אפילו לעצמו.
עמוד הקודם