התחברות
None
גבולות הארץ לשביעית
גבולות הארץ לשביעית
האם נוהג דיני שביעית במקומות הבאים: מקום שכבשו עולי מצרים, סוריא, עבר הירדן?
במשנה (ו, א) 'שלש ארצות לשביעית כל שהחזיקו עולי בבל מארץ ישראל ועד כזיב לא נאכל ולא נעבד וכל שהחזיקו עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנה נאכל אבל לא נעבד מן הנהר ומאמנה ולפנים נאכל ונעבד':
בגדר 'נאכל' רבים מהראשונים מסבירים לענין איסור אכילתם לאחר זמן הביעור (ר"ש, רא"ש, ברטנורא בפירוש שני, רמב"ן ויקרא כה, ז) ויש שהסבירו לענין חיוב אכילתם בקדושת שביעית1(שנות אליהו) ויש שכתבו לענין דין 'נעבד' (ברטנורא בפי' ראשון).
אבל הרמב"ם מסביר2 שהנידון הוא גזירת ספיחין. וכן כתב בהלכות (ד, כו) 'כל שהחזיקו בו עולי בבל עד כזיב אסור בעבודה וכל הספיחין שצומחין בו אסורין באכילה, וכל שלא החזיקו בו אלא עולי מצרים בלבד שהוא מכזיב ועד הנהר ועד אמנה, אף על פי שהוא אסור בעבודה בשביעית, הספיחין שצומחין בו מותרים באכילה, ומהנהר ומאמנה והלאה מותר בעבודה בשביעית'.
ובמשנה למלך (ד, כז. הובא באול"צ ו, ב) כתב שגם הר"ש מודה לרמב"ם לענין ספיחין: 'ואף אליבא דהר"ש שכתבנו לעיל דאית ליה דמאי דתנן 'נאכל' הוא לאחר הביעור, מ"מ נ"ל דמודה לרבינו דספיחים אינם אסורים בכבוש מצרים כיון דאין איסורם כי אם מדרבנן משום עוברי עבירה וכמו שכתב רבינו בכבוש מצרים שהזריעה אינה אסורה כי אם מדרבנן3, לא גזרו בספיחים.
הסכמת האחרונים שאין איסור ספיחין בגבול עולי מצרים וכ"כ בפאת השולחן (כג, ט) והחזו"א (סדר השמיטה ד)4
מיקום הגבולות של עולי מצרים
צידו המערבי של הגבול הדרומי עולי מצרים הוגדר בתורה 'נחלה מצרים' בפירוש מיקום זה נחלקו הראשונים:
- תרגום יונתן: נילוס
- רדב"ז, רס"ג, כפתור ופרח: ואדי אל עריש
- חוג הארץ (ר' שלמה העלמא): נחל הבשור
צידו המזרחי של הגבול הדרומי של עולי מצרים הוגדר בתורה 'מנגב למעלה עקרבים'
- תבואת הארץ: בקצה ים המלח (עין תמר, קו רוחב 31) (וכ"פ בדרך אמונה תרומות א ז)
- אדמת קודש: 55 ק"מ דרומה מים המלח (עין יהב, קו רוחב 30.6).(וכן נוהג בד"ץ העדה החרדית, באהלה של תורה ג א ה)
- רמב"ם5(קידוש החודש יח טז) : 75 ק"מ דרומה מים המלח (קו רוחב 30 וכ"פ בילקו"י שביעית ע')
- רמב"ם (קידוש החודש יא, יז): 160 ק"מ דרומה מים המלח. (עקבה, קו רוחב 29.5 וכ"כ הרב טיקוצ'ינסקי בעיר הקודש והמקדש (ג רסד) וכ"כ הרב עוזיאל שכיון שהיה שם ישוב יהודי בימי שלמה המלך התקדשה העיר וסביבותיה. הובא בצי"א ג כג)
השפעת הכיבוש שלנו בדור הזה על קדושת הארץ
- חזו"א (ערלה א יא): אין קידוש ארץ ישראל עד שיקדשוהו בי"ד.
- מקדש דוד(תרומות ז): לתוס' כיבוש אינו מועיל ללא קידוש אבל למהרי"ט גבולות ההבטחה לא צריכים קידוש ודי בכיבוש. ושאר מקמות צריכות קידוש.
- ציץ אליעזר (י, א) : אין צורך בסנהדרין במלחמת מגן. ובשם הגאון מקרלין כתב שלאחר שמתיישבים עליה בתור מושלי הארץ מתקדשת גם שלא ע"פ סנהדרין.
סוריא ועבר הירדן
סוריא
כתב הרמב"ם (ד, כז): סוריא אף על פי שאין שביעית נוהגת בה מן התורה גזרו עליה שתהיה אסורה בעבודה בשביעית כארץ ישראל, כדי שלא יניחו ארץ ישראל וילכו וישתקעו שם.
וכתב שם בדרך אמונה:
ויש בהפירות קדושת שביעית. וחייבין להפקיר. ואסורין בסחורה והפסד. וחייבין בביעור. ואסורין באכילה אחר הביעור. ואסור לקצור בלא שינוי. וכן אסור לקצור ולבצור לעבודת הקרקע.
ודוקא במחובר אבל בתלוש דהיינו דישה וזריה ועימור ודריכה מותר לעשות שם בלא שינוי וכן מותר לעשות בתלוש בסוריא אצל החשוד אבל לא במחובר כדלקמן פ"ח ה"ט
וכן איסור ספיחין הקילו בסוריא כדבסמוך הכ"ח
וכ"ז בפירות שגדלין ביד ישראל אבל הגדלין ביד גוי בסוריא הרי הן כפירות חולין לכל דבר ואם קנה פירות בסוריא וידוע שגדלו ביד ישראל יש בהן קדו"ש כנ"ל אבל אם אינו ידוע אם מישראל אם מגוי הולכין אחר הרוב גוים ששם ואין בהן קדו"ש בין פרי העץ ובין פרי האדמה ומותרין בסחורה ואין בהן ביעור וגם אם ישראל אריס לגוי בסוריא אין בו קדו"ש כיון שהשדה הוא של גוי אבל אם הוא אריס לעולם אסור והקונה עציץ נקוב בסוריא דינו כמו לענין מעשר ונתבאר בפ"א מתרומות בד"א ס"ק קס"ב:
(ר) כדי שלא יניחו א"י. מתוך שקשה עליהן שמירת שביעית וילכו וישתקעו שם ואין ראוי לדור שם כיון שמה"ת אינה כא"י אלא כחו"ל וגם עפרה טמא כחו"ל כמש"כ רבנו בפי"א מטו"מ ה"ו ומ"מ בתלוש התירו כנ"ל שחששו שאל"כ ילכו להשתקע בחו"ל ממש:
עבר הירדן
ממשיך הרמב"ם: אבל עמון ומואב ומצרים ושנער אף על פי שהם חייבות במעשרות מדבריהם אין שביעית נוהגת בהן.
ושם בהלכה כח: עבר הירדן שביעית נוהגת בה מדבריהם,
ובדרך אמונה שם:
(רד) עבר הירדן. מן התורה עבר הירדן כא"י לכל דבר ובזמן בית ראשון נהג בו שביעית מה"ת ומש"כ רבנו כאן 'מדבריהם' משום שלא כבשוהו עולי בבל ולכן הספיחין מותרין כנ"ל במקומות שלא כבשוהו עולי בבל וכן סוריא לא כבשוה עולי בבל:
(רה) מדבריהם. משום שלא כבשוה עו"ב וכנ"ל ומקצת ערים שכבשוהו עו"ב שם באמת הספיחין אסורין:
ולגבי החילוק בין 'עמון ומואב' שאין שביעת נוהגת בהם ל'עבר הירדן' שנוהגת מדבריהם
- לרש"י (חגיגה ג, ב 'נמנו') רמב"ם (פיה"מ ידיים ג, ד) הכוונה שלא נוהגת אפילו באותו חלק שכבש משה מסיחון שדינו פחות מדין שאר מקומות של עולי מצרים שנוהגת בהם עבודה. ולשיטה זו 'עבר הירדן' שיש בה ספיחים מדבריהם (להלן) היא בגבול עולי בנימין בעבר הירדן המערבי.
- אמנם לרוב הראשונים, ר"ת (ספר הישר חידושים תלז, תרלז)סמ"ג עשין קמא רמב"ן(ב"ב נו ע"א ד"ה שעיר) מהר"י קרקוס (כאן כח) ועוד כל שנכבש על ידי משה דינו כגבול עולי מצרים לכל ענין.
ולגבי ספיחין כתב הרמב"ם (שם) וספיחי סוריא ועבר הירדן מותרין באכילה, לא יהיו ארצות אלו חמורין מארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים.
ובדרך אמונה שם:
(רו) מותרין באכילה. ולכן בסוריא ועה"י דין פרי אדמה הגדלין בהן כדין פרי העץ ומותרין באכילה עד הביעור אבל חייבין בביעור ואסורין בסחורה והפסד וכן דין פרי העץ שבסוריא ועה"י אלא שבסוריא אם גדלין אצל גוי אין בהן קדו"ש וכנ"ל הכ"ז ובעה"י אף על פי שגדלו אצל גוי יש בהן קדו"ש ואסורין בסחורה והפסד וחייבין בביעור וכן אסור בעה"י אפי' מלאכות תלוש בלי שינוי ולא כמו בסוריא ויש מקילין בזה:
תוספת שביעית בעבודת הקרקע
מניין למדים דין תוספת שביעית
שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת:
במשנה שביעית (א, ד): נאמר 'בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹת' אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית אלא חריש של ערב שביעית שהוא נכנס בשביעית וקציר של שביעית שהוא יוצא למוצאי שביעית. ר' ישמעאל אומר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר לענין שבת שמותר לקצור את העומר.
והסביר הרמב"ם על משנה א' שם: מה שאסר חריש וקציר אינו מוסב על יום השבת מפני שהם בכלל אמרו 'כל מלאכה', וגם אינו על שנת השמטה מפני שכבר אסרם בה בפירוש והוא אמרו 'לא תזרעו ולא תקצרו את ספיחיה'. כלומר מוכרח שהוא דין חדש והוא תוספת שביעית.
בגמ' מו"ק (ד, א) מובא שר' ישמעאל לא בא לחלוק על עיקר דין תוספת שביעית אלא רק על מקור הלימוד שלדעתו היא הלכה למשה מסיני. ומסכמת: 'אלא: הלכתא לרבי ישמעאל, קראי לרבי עקיבא'.
נמצא שלר' עקיבא תוספת שביעית נלמדת מהפסוק 'בחריש ובקציר תשבות' ולר' ישמעאל היא הלכה למשה מסיני.
עד מתי מותר לחרוש בשדה לבן או אילן בערב שביעית
איסור חרישה קיים כבר מפסח עבור שדה תבואה ומהעצרת לשדה אילן.
נחלקו הראשונים ממתי חל האיסור מדין תורה.
- לדעת התוס' (מו"ק ד א): נאסר מהתורה מפסח לשדה לבן (שדה תבואה) ומעצרת לשדה אילן ואין פה גזירה דרבנן.
- אבל לרמב"ם מדין תורה נאסרו שלשים יום קודם שביעית כל העבודות המתקנות לשביעית, וחכמים אסרו חרישה בשדה לבן מפסח ובשדה אילן מעצרת.
כמו כן נחלקו מה נאסר בתוספת שביעית מהתורה? לר"ת (תוס' ר"ב ט ב 'ומותר', ר"ש שביעית א א ): דווקא חרישה נאסרה מהתורה שנאמר בחריש ובקציר תשבות ומטעם זה לא החמירו מדרבנן להקדים האיסור מפסח ועצרת כפי שהחמירו בחרישה. והרמב"ם (ג, א) כתב שנאסרו 'כל עבודות הארץ המתקנות לשביעית'. ומשמע שנאסרו כל העבודות ולא רק חרישה (דרך אמונה שם) ואמנם רבים הסבירו שחרישה היא המלאכה שמתקנת לשביעית וממילא דעת ר"ת היא כדעת הרמב"ם.
אמנם כל זה בזמן שבית המקדש היה קיים. והיום מותרת החרישה עד ר"ה של שביעית.
האם יש חילוק לענין חרישה בין אילן יחיד לשדה אילן. ומה נקרא שדה אילן.
. עד מתי מותר לחרוש בערב שביעית בשדה אילן? שדה לבן? עשר נטיעות המפוזרות בבית סאה? ומניין למדים זאת?
מגבלות חרישה קיימות בין באילן יחיד ובין בשדה אילן.
אמנם מפסח ועד העצרת שנאסר שדה הלבן והותר שדה האילן, יש לדון באיזה היקף מסביב לאילן התירו חרישה. ולמעשה לאילן יחיד מתירים חרישה בשטח הנדרש ללוקט התאנים וסלו (מלוא האורה וסלו שהוא כשתי אמות על שתי אמות) אך למה שמוגדר 'שדה אילן' מותרת חרישת כל השדה.
גדר שדה אילן שהותר בחרישת כולו בין פסח לעצרת הוא אחד מהשדות הבאים:
- שלשה עצים בשטח של בית סאה שראויים ע"פ גודלם להניב 60 מנה, התנובה הנחשבת היא של תאנה מקבילה בגודלה.
- יותר מג' עצים ועד י' לבית סאה ואפילו יש בהם כאלו שלא ראויים להניב.
- יותר מי' עצים חורשים כולה אפילו כשלא מניבים.
לגבי אופן המדידה של 60 מנה שצריכים להניב העצים נחלקו הראשונים:
- ר"ש, רמב"ם לחזו"א: כל אילן צריך להניב ככר דבילה של שישים מנה.
- ראב"ד ד': כל שלישיה שישים מנה. ואם יש ששה עצים ק"כ מנה.
- רמב"ם לכס"מ ד, ר"י קורקוס: כל העצים יחד צריכים להניב ככר דבילה של שישים מנה.
האם יש חילוק לענין חרישה בין אילן מאכל לאילן סרק.
אין חילוק בזה, וכל העצים מדמים אותם לתאנה בגודל מקביל וכ"כ במשנה שביעית א ג: אחד אילן סרק ואחד אילן מאכל רואין אותן כאילו הם תאנים. אם ראויים לעשות ככר דבלה של ששים מנה באיטלקי חורשים כל בית סאה בשבילן פחות מכאן אין חורשין להם אלא לצרכן:
האם נטיעות דינם כשדה אילן
נטיעות צעירות קלות משדה אילן בכך שאם יש עשר כמותם בשדה, אפילו שלא ראויות להניב, חורשים כל בית סאה בשבילם. ועוד שהיתר זה ממשיך עד ר"ה ולא רק עד עצרת מהלכה למשה מסיני. וכן במשנה שביעית א ו וברמבם שמיטה ג ה.
גדר נטיעות לר"ש הוא עד שנה מנטיעתם ולרמב"ם כל שאנשים מכנים אותם כך. וכן אילן שנקצץ פחות מטפח דינו כנטיעה להקל. ולרשב"א דווקא שנקצץ עד הארץ וכתב הכס"מ שאמנם בערלה הרמב"ם כתב שרק קציצה עד הארץ מחייבת בערלה מחדש אבל אינו דומה שכאן שיערו חכמים שגם בקציצה של טפח החרישה הכרחית למניעת קלקול העץ.
האם בזמן הזה מותר לעבוד באדמה בסוף השנה השישית
בגמ' מועד קטן ג: ואמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: רבן גמליאל ובית דינו נמנו על שני פרקים הללו ובטלום. ולמסקנת הגמ' לאחר החורבן המשיכו לשמור ימים אלו מתקנת חכמים אך הותירו מקום לחכמים לבטלם, ואכן בא רשב"ג ובטלם.
וכן כתב הרמב"ם בשמיטה ג' הלכה א': 'ובזמן שאין מקדש מותרין בעבודת הארץ עד ראש השנה כדין תורה'.
וכתב בדרך אמונה שהיתר זה תקף אפילו יהיו כל יושביה עליה. כיון שאין בית מקדש.
- ↩
ובמשנה למלך (ד, כו) כתב שכל מי שיש בו קדושת שביעית חייב בביעור וממילא כשהר"ש התיר אכילה לאחר זמן ביעור כאומר שאין בו קדושת שביעית. וכ"כ בחזו"א (כ, כא). אמנם הגרשז"א (מעדני ארץ סימן ח, מנחת שלמה ג קנח, ד) סובר שדוקא מביעור הוא פטור אבל קדושת שביעית יש בו.
- ↩
ובפירוש המשנה יש גרסאות שבהם מסביר הרמב"ם שהוא דין נעבד אמנם בגרסת כתב יד נמצא 'אסור לאכול הספיחין הצומחים בה' ובשו"ת הרמב"ם קכח כתב שבתחילה סבר כרי"ץ גיאת ובהמשך 'כשהטבנו לעיין ולדקדק' העמיד בדין ספיחין.
- ↩
וכ"כ בכס"מ שהזריעה בעולי מצרים דרבנן.
- ↩
, אמנם סייג שהגדרת הגבולות לא ברורה לנו וקל להכשל.
- ↩
אמנם בפרק יא הלכה יז כתב הרמב"ם 29 מעלות כגבול הדרומי. וראה להלן דעת הרב טיקוצקינסקי שדעתו הוא כממוצע 29.5 מעלות וכ"כ בספר טובה הארץ של הרב חיים ישראל שטיינר והסכים איתו הרב נבנצל ולפי זה הגבול עובר בעקבה.