אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה, אלא בזמן שהיובל נוהג. ומדברי סופרים שתהא שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה, בכל מקום.

הגה: (רמב"ם פ"ט מה' שמטה שער מ"ה והר"ן בשם י"א) כן הוא הסכמת הפוסקים. אבל י"א דאין שמיטה נוהגת בזמן הזה; ונראה שעליהם סמכו במדינות אלו, שאין נוהגים דין שמיטה כלל בזמן הזה, והמנהג היו נוהגים עדין בזמן הרא"ש, כמו שכתוב בתשובה (הטור ס"ה הביאו) שהיה צווח ככרוכיא לבטל המנהג, ולא אשגחו ביה, וכבר כתבו גם כן האחרונים ז"ל (בד"מ ס"ה הביאו) טעם למנהג שאין נוהגין שמיטה כמבואר בדברי מהרי"ק שורש צ"ב ומהר"ר איסרלן בת"ה סימן ש"ד ובמהרי"ל, ואין לדקדק אחריהםכיוןשפשטהמנהגשלאלהשמיטוהכליודעיםזה, ה"לכאילוהתנההמלוהעלמנתשלאתשמטבשביעית. .

ובחשבון שנת השמיטה נפלה מחלוקת, והעיקר ששנת ש"כ ושנת שכ"ז היתה שמיטה, ואם כן יהיה שנת של"ד הבע"ל שמיטה, יהי רצון שיבנה בית המקדש ויחזרו אז למנות שמיטין ויובלות כי יבא של"ה (בראשית מט, יא) לפרט.

שביעית משמטת את המלוה, ואפילו מלוה שבשטר שיש בו אחריות נכסים כיון שבכל אופן הוא מחוסר גביה.

והמשכנתא כשמלוהלחבירועלשדהווהמלוהאוכלפירותממנובנכייתא. סמ"ע., במקום שדרכם לסלק המלוה בכל עת שיביא מעותיו, שביעית משמטתה; ומקום שאינו יכול לסלקו עד סוף זמנו, אין שביעית משמטתה.

ואם אינה משכנתא, אלא שסיים לו שדה בהלואתופירוש, שהגביללומיצריהשדהואמרלומכאןתגבהחובך, דאזה"למיוחדיותרלחובווכגבויבידודמי., אינו משמט. וי"א דה"מ באתרא דלא מסלקי ליה שאין זכות ללווה לפרוע את המלוה והמשכון קודם זמנו אם רוצה; וכל שאינו יכול לסלקו, אפילו יום אחד, מקרי אתרא דלא מסלקי ליה.

מי שיש לו עסקא משל חבירוהנותןסחורהלחבירולמחציתשכרונותןלושכרעמלו. סמ"ע, שביעית משמטת פלגא שהיא מלוה.

מי שהיה שותף עם חבירו, והיו מתעסקים בסחורות ובשטרות, ונשאר ביד אחד מהשותפיןומהשישבידכלאחדמשלחבירואיןשםהלואהעליו, אלאשחלקחבירומופקדבידו:, אין שביעית משמטתו, שאין שביעית משמטת אלא מלוה.

ערב שפרע למלוה, וקודם שפרע הלוה הגיעה שנת השמיטה, משמטדמידשפרעבשבילהלוה, נתחייבלוהלוהבתורתהלואהאותוסךשפרעבעבורו.

כל דבר ששביעית משמטת, גם כן משמטת חיוב שבועתו'וזהדברהשמטה'אפילודבורהשמיטהמשמטת, והיינושבועה.

לפיכך שבועת הדייניםשהדייניםמחייביםבהאתאחדמבעליהדין וכיוצא בה, שאם היה מודה בו היתה שביעית משמטתו, משמטת שבועתו.

אבל שבועת השומרים והשותפים וכיוצא בהם, שאם היה מודה בו לא היתה שביעית משמטתו, לפי שהם פקדון ולא מלוה, אין שביעית משמטת שבועתו.

הגה: מי שחייב לחבירו ונשבע לשלם לו, כל דבר שהשביעית משמטת פטור ג"כ לשלם מכח השבועה, דלא נשבע לשלם רק כל זמן שחייב לו ממון (מהרי"ק שורש פ"א ותשובת רמב"ן סימן רנ"ו) וע"ל סימן ע"ג סעיף ז'.

(הלוהו ותבעו), וכפר ונשבע לו, והגיעה שמיטה והוא בכפירתו, ולאחר שעברה שמיטה הודה או באו עדים, אינו משמטדהאבשעתשמיטהכיוןשכברנשבעלאהיהלמלוהעליושוםחוב, ואחרהשמיטהכשהודהה"לכהלואהחדשה. אבל כפר ונשבע והודה אחר כך, או שבאו עדים קודם סוף שביעית, הרי זה משמטת אם לאכתבולוהב"דפסקדין.

תבעו ממון וכפר, והביא עדים וחייבוהו בית דין וכתבו לו פסק דין, הוי כגבוי ואינו משמטדכלמעשהב"דכגבוידמי.

המלוה את חבירו, והתנה עמו שלא תשמיטנו שביעית והריהואמתנהעלמהשכתובבתורה,, הרי זה נשמט.

אבל אם התנה עמו שלא ישמיט הוא חוב זה, ואפילו בשביעית והוא כאומר אנימקבלעלילשלםלך,, תנאו קיים, שנמצא שחייב עצמו בממון שלא חייבתו תורה, שהוא חייב.

הגה: וכן אם כתב בשטר לשון פקדון, אינה משמטת, דלהכי כתב לשון פקדון, שלא ישמט (מהרי"ק שורש קפ"ג /קפ"ב/). אם נהגו לכתוב כן בשטרות, ובשטר אחד לא נמצא כך, לא אמרינן דהוי כאילו נכתב, אעפ"י שלענין שאר דברים אמרינן כך, כדלעיל סימן מ"ב (ב"י בשם הרשב"א).

המלוה את חבירו וקבע לו זמן לעשר שנים או פחות או יותר, אין שביעית הבאה בתוך הזמן משמטתו, דהשתא לא קרי ביה לא יגוש (דברים טו, ב).

המוסר שטרותיו לבית דין, ואמר להם: אתם גבו לי חובי, אינו נשמט. דהתורהלאהזהירהאלאדלאיגושהמלוהלהלוהבשביעית, ואיןהב"דמוזהרעלזה.

המלוה על המשכון, אינו משמט מה שכנגד המשכון דכיוןשישבידולאשייךביהלאיגוש. ויש מי שאומר שאף היתר על המשכון אינו משמט. כיוןדמתחילהנטלהמשכוןבעדכלההלואה, ה"לכאילוישבידומשכוןשוהככלההלואה:

משכנו שלא בשעת הלואתו, על ידי בית דין, דינו כמלוה על המשכון. למרות שצריך להחזיר לו כלי יום ביום וכלי לילה בלילה נחשבים כביד המלוה. דמידשמשכנוקנההמשכוןוהוישלובעדחובועדשישלםלו, אלאשחוזרומשאיללובעתצרכו.

הקפת (פי' שקנה באמנה) חנות, אינה משמטתכתבב"י [סעיףי"ט], אבלהמוכרדברלחבירו, מידכשמכרולוה"לכאילוהלוהוומשמטתוהשביעית. והטעם שכאן פטור, לפישדרךהחנונילהקיףשנהושנתייםובסוףנוטלחובוואיןדרךלנוגשו, וה"לכאילוהלוהווקבעלוזמןלאחרשביעית. (אבל דעת הב"ח וסיעתו שאין שמיטת כספים בחוב שהוא תוצאה ממכר אלא בהלוואה בלבד)

ואם זקפה עליו במלוה, משמטת. הגה: ומקרי זקיפה משעה שקבע לו זמן לפרעו (טור והרא"ש פרק השולח). ויש אומרים דמקרי זקיפה מיד שכתב בפנקסו כל החשבון ביחד (מרדכי פ' הנשבעין).

שכר שכיר, אינו משמט לב"י רק כשדרכו להגבות אחר השמיטה. ולא כב"ח . ואם זקפו עליו במלוה, משמט.

קנס של אונס ומפתה ומוציא שם רע, אינם משמטים דאינו הלוואה. ואם זקפם במלוה, משמטים. ומאימתי נזקפים, משעת העמדה בדין.

המגרש את אשתו קודם השמיטה, אין כתובתה נשמטת. ואם פגמתה שפרעהקצתהואזהריהנשארכחוב או זקפתה עליו במלוה, משמטת.

הגה: הבא מכח עובד כוכבים, הרי הוא כעובד כוכבים. ולכן מי שקנה שטר מן העובד כוכבים, על חבירו, אין השביעית משמטתו (תשובת הרשב"א סימן תשפ"ט /תשס"ט/). וכן מי שערב בעד חבירו נגד עובד כוכבים, ופרע לעובד כוכבים, ולקח השטר מן העובד כוכבים ותבע חבירו באותו השטר, אין השביעית משמטת; אבל בלאו הכי, משמטת, אף על פי שפרע לעובד כוכבים בשבילו (בית יוסף בשם הרשב"א).

פרוזבול, אינו משמט. ואינו נכתב אלא בבית דין חשוב בטעם הפרוזבול כתבו בגמ' שישכחבידחכמיםכיהפקרב"דהפקר, וכיוןשמכחהפקרב"דהואדאינומשמט, משוםהכיאמרוג"כדאיןכותביןפרוזבולאלאבב"דחשובשראוייםלהפקיר, דהיינו שלשה בקיאים בדין ובענין פרוזבול, ויודעים ענין שמיטה, והמחום רבים עליהם באותה העיר.

וי"א דכותבין פרוזבול בכל בית דין (טור וב"י בשם הפוסקים), ונראה לי דיש להקל בזמן הזה. והרמב"ם כתב שצריך בי"ד 'חשוב ביותר'

זה גופו של פרוזבול: שאומרכןלהדייניםבעלפה, והדייניםכותביןדבריומוסרני לכם פלוני ופלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה, והדיינים או העדים חותמים מלמטהאינור"למוסרהשטרות, דבפרוזבולאיןצריךלמסורהשט"חוכמושכתבתיבסעיףי"א [סקכ"ב], אלאר"למוסרנידבריםהללולכםהב"ד. ( וה"ה שיוכל למסור בבית דין חובותיו שבעל פה) (ר"ן פרק השולח).

תלמידי חכמים שהלוו זה את זה, ומסר דבריו לתלמידים, ואמר: מוסרני לכם שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה, אינו צריך לכתוב פרוזבול, מפני שהם יודעים ששמיטת כספים בזמן הזה מדבריהם, ובדברים בלבד היא נדחת. הגה: וי"א דכל אדם נמי יוכל לומר דבריו בעל פה לפני ב"ד, ומהני, ואין צריך פרוזבול (טור). ואין חילוק בין אם המלוה בעיר הדיינים או לא, כי יכול לומר אפילו שלא בפניהם: אני מוסר שטרותי לבית דין פלוני שבעיר פ' (מרדכי ס"פ השולח).

יש מי שכתב ענין שטר פרוזבול כך הוא: הולך המלוה אצל שלשה עדים (בה"ת בשער מ"ה בשם י"א), ויש אומרים אפילו לשנים, ואומר: הוו עלי סהדי וחזו דאנא מסרנא פרוזבול קמי שלשה דיינים דאינון פלוני ופלוני ופלוני דיינים שבמקום פלוני, ודי לו אם יחתמו בו אותם עדים. ואי חתמו ביה דייני, טפי מעלי, ואין צריך שם עדים.

אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע, רש"י: משוםדלאתיקנופרוזבולכיאםאסתםהלואה, וסתםהלואהאינוכיאםלמישישלוקרקעוסמוךעליהבגביותחובו. ר"ש: דכשישלוקרקעמחשבטפיכגבויועומדבידהב"ד.

ואפילו קרקע כל שהוא סגי, ואפילו אין לו אלא עציץ נקוב מונח על גבי יתידות באויר, אף על פי שאין מקום היתידות שלו, סגי;

אפילו אין ללוה כלל, ויש לחייב לופירושמישחייבלהלוה, דהיאמשועבדתלהמלוהמדרבינתן או לערב, או למי שחייב לו, כותבין. ואפילו אין לזה ולא לזה, ויש למלוה או למי שחייב לו, מזכהו אפילו על ידי אחר, ואפילו שלא בפניו.דאע"גדאיןחביןלאדםשלאבפניו, מ"מכיוןדבזיכוישםזכותהואלו, אףעלגבדיבואלוע"יהזיכויחובה, הולכיןאחרשםזיכוידמעיקרא, והטעםדקילהואשמיטתכספיםבפרטבזמןהזה.

הגה: מיהו אם הלוה לפנינו וצווח: איני רוצה לזכות בקרקע של אחרים, אין מזכין לו לאדם בעל כרחו (ר"ן פ' השולח).

השאילו מקום לתנור או לכירים, כותבים עליו פרוזבול (כ"כ בעיטור מאמר ג'). והוא הדין אם השכירו לו למרות שבשכירות אין לו אחריות באונסין נחשב כשלו לענין פרוזבול.

היתה לו ללווה שדה ממושכנת ביד אחרים שהלוו לו, כותבין עליה פרוזבול כאילו היא ברשותו.

כותבים לאיש על נכסי אשתוהיינונכסימלוגשלהשהואאוכלפירות, ולאשה על נכסי בעלהדכיוןשחייבבמזונותיההויכישלהקרקע, וליתומים על נכסי אפוטרופוס. אפטרופיןשלוויןלצורךהיתומיםואיןליתומיםקרקעשכיוןשהאפטרופוסלוהכותביןפרוזבולעלקרקעשלו. ר"ש.

חמשה שלוו מאחד, די לו בפרוזבול אחדשיכתובמוסרנילכםכלחובשישליעלפלוניופלוני. ואם לוו בשטר אחד, אפילו אין לו קרקע אלא לאחד מהם, כותבים פרוזבול על כולםדקי"לחמשהשלוובשטראחדמאחד, כולםנעשיןאחראיםוערבאיןזהלזה.

חמשה שהלוו לאחד, כל אחד צריך פרוזבול.

יתומים קטנים שיש להם מלוה ביד אחרים, אין צריכים פרוזבולדהב"דהואאביהןשליתומים, ושטרותיהןוכלאשרלהןכמסוריןלב"דדמי, וכןבקופהשלצדקה, דהב"דידענייםכידהיתומים. מי שחייב לקופת הצדקה, אינו משמט.

יתומים גדולים, טעינינן להו שמא היה לאביהם פרוזבול או שמא התנה שלא ישמיטנו בשביעית.

אין שביעית משמטת כספים אלא בסופה, דכתיבמקץשבעשניםתעשהשמטה, וזהדברהשמטהשמוטכלבעלמשהידולפיכך המלוה את חבירו בשביעית עצמה, גובה חובו כל השנה בבית דיןלרא"שאיןבידהמלוהלתבועחובוכלשנהשביעית, ולאאמרודאיןשביעיתמשמטתאלאבסופה, אלאלעניןשאםמשלםהלוהמעצמויכוללקבלממנו. אבלהרמב"םס"לדיכוללתבועחובובב"דכלשנהשביעיתעדסופה., וכשתשקע חמה בליל ראש השנה של מוצאי שביעית אבד החוב.

כל זמן שהוא יכול לגבות החוב, כותבין פרוזבול.

פרוזבול המוקדם, כשר; והמאוחר, פסול. משוםדאיןיכוללמסורלב"דהחובותשאינוחייבלועדיין,

נאמן אדם לומר: פרוזבול היה לי ואבדדחזקההואדלאשביקאינשהיתיראואכילאיסורא, ובודאימסרשטרותיולב"דאוכתבולופרוזבול; ולא עוד אלא שפותחין לו: שמא פרוזבול היה לך ואבד, ואם אמר: כן, נאמן. הגה: ואם לא פתחו לו הב"ד, ויצא מב"ד וחזר ואמר: פרוזבול היה לי, אם הוא קודם פסק דין, נאמן. אבל אם הוא לאחר פסק דין, אינו נאמן (ב"י בשם הרשב"א). דכיוןדשתקבשעתפסקדין, הריהואכמודהשלאהיהלופרוזבול, וכשיצאאגמרוהוטענתשקר.

וכן אם אמר המלוה: תנאי היה בינינו שלא תשמיטני שביעית, או הקפת חנות היה, או משאר דברים שאין שביעית משמטתן, שכל אלה טענות חלשות יותר כיון דלאובדידיהלחודתליא, בכל זאת נאמן, במגו דאי בעי אמר: פרוזבול היה לי ואבד.

הוציא פרוזבול, וטוען הנתבע ואמר: מלוה זו שהוא תובע, אחר פרוזבול זה היתה, התובע נאמן, שאלו אמר: פרוזבול היה לי ואבד, נאמן, ואף על פי שאין אנו יודעים זמן הפרוזבול שאבד.

המחזיר חוב שעברה עליו שביעית, יאמר לו המלוה: משמט אני וכבר נפטרת ממני. אמר לו: אף על פי כן רצוני שתקבל, יקבל ממנו. ואל יאמר לו: בחובי אני נותן לך, אלא יאמר לו: שלי הם, במתנה אני נותן לך. החזיר לו חובו ולא א"ל כן, מסבב עמו בדברים עד שיאמר לו: שלי הם ובמתנה נתתי לך. ואם לא אמר, לא יקבל ממנו, אלא יטול הלווה מעותיו וילך לו.

שטר חוב שעברה עליו שביעית ולא נכתב עליו פרוזבול, מוציאין שטר מהמלוה להחזירו ללוה.

המוכר שטר חוב לחבירו ואחר כך עברה עליו שמיטה, אין הלוקח חוזר על המוכר, שהלוקח פשע מעצמו שלא עשה פרוזבול.

ואם כבר עברה עליו שמיטה כשמכרו, טוענין ללוקח שהמוכר היה לו פרוזבול ואבדדקי"לטועניןליורשוללוקחכלמהשהיההמוכראוהמורישבעצמויכוללטעון.

ואם הודה המוכר שלא היה לו פרוזבול, אם אין לו נכסים, אינו נאמן.דאיןאדםנאמןבהודאתולחובלאחרים, ואם יש לו נכסים, נאמןדאםישלונכסיםנאמןהמוכרלחובלעצמוומשלםללוקחשהריהטעהושמכרלושטרשנמחלשעבודו ונפטר קונה השטר, והמוכר ישלם ללוקח.