התחברות
None
שו"ע חושן משפט סימן סז
שו"ע חושן משפט סימן סז
סעיף א
אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה, אלא בזמן שהיובל נוהג. ומדברי סופרים שתהא שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה, בכל מקום.
הגה: (רמב"ם פ"ט מה' שמטה שער מ"ה והר"ן בשם י"א) כן הוא הסכמת הפוסקים. אבל י"א דאין שמיטה נוהגת בזמן הזה; ונראה שעליהם סמכו במדינות אלו, שאין נוהגים דין שמיטה כלל בזמן הזה, והמנהג היו נוהגים עדין בזמן הרא"ש, כמו שכתוב בתשובה (הטור ס"ה הביאו) שהיה צווח ככרוכיא לבטל המנהג, ולא אשגחו ביה, וכבר כתבו גם כן האחרונים ז"ל (בד"מ ס"ה הביאו) טעם למנהג שאין נוהגין שמיטה כמבואר בדברי מהרי"ק שורש צ"ב ומהר"ר איסרלן בת"ה סימן ש"ד ובמהרי"ל, ואין לדקדק אחריהם כיון שפשט המנהג שלא להשמיט והכל יודעים זה, ה"ל כאילו התנה המלוה על מנת שלא תשמט בשביעית. .
ובחשבון שנת השמיטה נפלה מחלוקת, והעיקר ששנת ש"כ ושנת שכ"ז היתה שמיטה, ואם כן יהיה שנת של"ד הבע"ל שמיטה, יהי רצון שיבנה בית המקדש ויחזרו אז למנות שמיטין ויובלות כי יבא של"ה (בראשית מט, יא) לפרט.
סעיף ב
שביעית משמטת את המלוה, ואפילו מלוה שבשטר שיש בו אחריות נכסים כיון שבכל אופן הוא מחוסר גביה .
והמשכנתא כשמלוה לחבירו על שדהו והמלוה אוכל פירות ממנו בנכייתא. סמ"ע. , במקום שדרכם לסלק המלוה בכל עת שיביא מעותיו, שביעית משמטתה; ומקום שאינו יכול לסלקו עד סוף זמנו, אין שביעית משמטתה.
ואם אינה משכנתא, אלא שסיים לו שדה בהלואתו פירוש, שהגביל לו מיצרי השדה ואמר לו מכאן תגבה חובך, דאז ה"ל מיוחד יותר לחובו וכגבוי בידו דמי. , אינו משמט. וי"א דה"מ באתרא דלא מסלקי ליה שאין זכות ללווה לפרוע את המלוה והמשכון קודם זמנו אם רוצה ; וכל שאינו יכול לסלקו, אפילו יום אחד, מקרי אתרא דלא מסלקי ליה.
סעיף ג
מי שיש לו עסקא משל חבירו הנותן סחורה לחבירו למחצית שכר ונותן לו שכר עמלו. סמ"ע , שביעית משמטת פלגא שהיא מלוה.
סעיף ד
מי שהיה שותף עם חבירו, והיו מתעסקים בסחורות ובשטרות, ונשאר ביד אחד מהשותפין ומה שיש ביד כל אחד משל חבירו אין שם הלואה עליו, אלא שחלק חבירו מופקד בידו: , אין שביעית משמטתו, שאין שביעית משמטת אלא מלוה.
סעיף ה
ערב שפרע למלוה, וקודם שפרע הלוה הגיעה שנת השמיטה, משמט דמיד שפרע בשביל הלוה, נתחייב לו הלוה בתורת הלואה אותו סך שפרע בעבורו .
סעיף ו
כל דבר ששביעית משמטת, גם כן משמטת חיוב שבועתו 'וזה דבר השמטה' אפילו דבור השמיטה משמטת, והיינו שבועה .
לפיכך שבועת הדיינים שהדיינים מחייבים בה את אחד מבעלי הדין וכיוצא בה, שאם היה מודה בו היתה שביעית משמטתו, משמטת שבועתו.
אבל שבועת השומרים והשותפים וכיוצא בהם, שאם היה מודה בו לא היתה שביעית משמטתו, לפי שהם פקדון ולא מלוה, אין שביעית משמטת שבועתו.
הגה: מי שחייב לחבירו ונשבע לשלם לו, כל דבר שהשביעית משמטת פטור ג"כ לשלם מכח השבועה, דלא נשבע לשלם רק כל זמן שחייב לו ממון (מהרי"ק שורש פ"א ותשובת רמב"ן סימן רנ"ו) וע"ל סימן ע"ג סעיף ז'.
סעיף ז
(הלוהו ותבעו), וכפר ונשבע לו, והגיעה שמיטה והוא בכפירתו, ולאחר שעברה שמיטה הודה או באו עדים, אינו משמט דהא בשעת שמיטה כיון שכבר נשבע לא היה למלוה עליו שום חוב, ואחר השמיטה כשהודה ה"ל כהלואה חדשה . אבל כפר ונשבע והודה אחר כך, או שבאו עדים קודם סוף שביעית, הרי זה משמטת אם לא כתבו לו הב"ד פסק דין .
סעיף ח
תבעו ממון וכפר, והביא עדים וחייבוהו בית דין וכתבו לו פסק דין, הוי כגבוי ואינו משמט דכל מעשה ב"ד כגבוי דמי .
סעיף ט
המלוה את חבירו, והתנה עמו שלא תשמיטנו שביעית והרי הוא מתנה על מה שכתוב בתורה, , הרי זה נשמט.
אבל אם התנה עמו שלא ישמיט הוא חוב זה, ואפילו בשביעית והוא כאומר אני מקבל עלי לשלם לך, , תנאו קיים, שנמצא שחייב עצמו בממון שלא חייבתו תורה, שהוא חייב.
הגה: וכן אם כתב בשטר לשון פקדון, אינה משמטת, דלהכי כתב לשון פקדון, שלא ישמט (מהרי"ק שורש קפ"ג /קפ"ב/). אם נהגו לכתוב כן בשטרות, ובשטר אחד לא נמצא כך, לא אמרינן דהוי כאילו נכתב, אעפ"י שלענין שאר דברים אמרינן כך, כדלעיל סימן מ"ב (ב"י בשם הרשב"א).
סעיף י
המלוה את חבירו וקבע לו זמן לעשר שנים או פחות או יותר, אין שביעית הבאה בתוך הזמן משמטתו, דהשתא לא קרי ביה לא יגוש (דברים טו, ב).
סעיף יא
המוסר שטרותיו לבית דין, ואמר להם: אתם גבו לי חובי, אינו נשמט. דהתורה לא הזהירה אלא דלא יגוש המלוה להלוה בשביעית, ואין הב"ד מוזהר על זה.
סעיף יב
המלוה על המשכון, אינו משמט מה שכנגד המשכון דכיון שיש בידו לא שייך ביה לא יגוש . ויש מי שאומר שאף היתר על המשכון אינו משמט. כיון דמתחילה נטל המשכון בעד כל ההלואה, ה"ל כאילו יש בידו משכון שוה ככל ההלואה:
סעיף יג
משכנו שלא בשעת הלואתו, על ידי בית דין, דינו כמלוה על המשכון. למרות שצריך להחזיר לו כלי יום ביום וכלי לילה בלילה נחשבים כביד המלוה. דמיד שמשכנו קנה המשכון והוי שלו בעד חובו עד שישלם לו, אלא שחוזר ומשאיל לו בעת צרכו.
סעיף יד
הקפת (פי' שקנה באמנה) חנות, אינה משמטת כתב ב"י [סעיף י"ט], אבל המוכר דבר לחבירו, מיד כשמכרו לו ה"ל כאילו הלוהו ומשמטתו השביעית. והטעם שכאן פטור, לפי שדרך החנוני להקיף שנה ושנתיים ובסוף נוטל חובו ואין דרך לנוגשו, וה"ל כאילו הלוהו וקבע לו זמן לאחר שביעית. (אבל דעת הב"ח וסיעתו שאין שמיטת כספים בחוב שהוא תוצאה ממכר אלא בהלוואה בלבד)
ואם זקפה עליו במלוה, משמטת. הגה: ומקרי זקיפה משעה שקבע לו זמן לפרעו (טור והרא"ש פרק השולח). ויש אומרים דמקרי זקיפה מיד שכתב בפנקסו כל החשבון ביחד (מרדכי פ' הנשבעין).
סעיף טו
שכר שכיר, אינו משמט לב"י רק כשדרכו להגבות אחר השמיטה. ולא כב"ח . ואם זקפו עליו במלוה, משמט.
סעיף טז
קנס של אונס ומפתה ומוציא שם רע, אינם משמטים דאינו הלוואה . ואם זקפם במלוה, משמטים. ומאימתי נזקפים, משעת העמדה בדין.
סעיף יז
המגרש את אשתו קודם השמיטה, אין כתובתה נשמטת. ואם פגמתה שפרעה קצתה ואז הרי הנשאר כחוב או זקפתה עליו במלוה, משמטת.
הגה: הבא מכח עובד כוכבים, הרי הוא כעובד כוכבים. ולכן מי שקנה שטר מן העובד כוכבים, על חבירו, אין השביעית משמטתו (תשובת הרשב"א סימן תשפ"ט /תשס"ט/). וכן מי שערב בעד חבירו נגד עובד כוכבים, ופרע לעובד כוכבים, ולקח השטר מן העובד כוכבים ותבע חבירו באותו השטר , אין השביעית משמטת; אבל בלאו הכי, משמטת, אף על פי שפרע לעובד כוכבים בשבילו (בית יוסף בשם הרשב"א).
סעיף יח
פרוזבול, אינו משמט. ואינו נכתב אלא בבית דין חשוב בטעם הפרוזבול כתבו בגמ' שיש כח ביד חכמים כי הפקר ב"ד הפקר, וכיון שמכח הפקר ב"ד הוא דאינו משמט, משום הכי אמרו ג"כ דאין כותבין פרוזבול אלא בב"ד חשוב שראויים להפקיר , דהיינו שלשה בקיאים בדין ובענין פרוזבול, ויודעים ענין שמיטה, והמחום רבים עליהם באותה העיר .
וי"א דכותבין פרוזבול בכל בית דין (טור וב"י בשם הפוסקים), ונראה לי דיש להקל בזמן הזה. והרמב"ם כתב שצריך בי"ד 'חשוב ביותר'
סעיף יט
זה גופו של פרוזבול: שאומר כן להדיינים בעל פה, והדיינים כותבין דבריו מוסרני לכם פלוני ופלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה, והדיינים או העדים חותמים מלמטה אינו ר"ל מוסר השטרות, דבפרוזבול אין צריך למסור השט"ח וכמו שכתבתי בסעיף י"א [סקכ"ב], אלא ר"ל מוסרני דברים הללו לכם הב"ד . ( וה"ה שיוכל למסור בבית דין חובותיו שבעל פה) (ר"ן פרק השולח).
סעיף כ
תלמידי חכמים שהלוו זה את זה, ומסר דבריו לתלמידים, ואמר: מוסרני לכם שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה, אינו צריך לכתוב פרוזבול, מפני שהם יודעים ששמיטת כספים בזמן הזה מדבריהם, ובדברים בלבד היא נדחת. הגה: וי"א דכל אדם נמי יוכל לומר דבריו בעל פה לפני ב"ד, ומהני, ואין צריך פרוזבול (טור). ואין חילוק בין אם המלוה בעיר הדיינים או לא, כי יכול לומר אפילו שלא בפניהם: אני מוסר שטרותי לבית דין פלוני שבעיר פ' (מרדכי ס"פ השולח).
סעיף כא
יש מי שכתב ענין שטר פרוזבול כך הוא: הולך המלוה אצל שלשה עדים (בה"ת בשער מ"ה בשם י"א), ויש אומרים אפילו לשנים, ואומר: הוו עלי סהדי וחזו דאנא מסרנא פרוזבול קמי שלשה דיינים דאינון פלוני ופלוני ופלוני דיינים שבמקום פלוני, ודי לו אם יחתמו בו אותם עדים. ואי חתמו ביה דייני, טפי מעלי, ואין צריך שם עדים.
סעיף כב
אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע, רש"י: משום דלא תיקנו פרוזבול כי אם אסתם הלואה, וסתם הלואה אינו כי אם למי שיש לו קרקע וסמוך עליה בגביות חובו. ר"ש: דכשיש לו קרקע מחשב טפי כגבוי ועומד ביד הב"ד.
ואפילו קרקע כל שהוא סגי, ואפילו אין לו אלא עציץ נקוב מונח על גבי יתידות באויר, אף על פי שאין מקום היתידות שלו, סגי;
אפילו אין ללוה כלל, ויש לחייב לו פירוש מי שחייב להלוה, דהיא משועבדת להמלוה מדרבי נתן או לערב, או למי שחייב לו, כותבין. ואפילו אין לזה ולא לזה, ויש למלוה או למי שחייב לו, מזכהו אפילו על ידי אחר, ואפילו שלא בפניו. דאע"ג דאין חבין לאדם שלא בפניו, מ"מ כיון דבזיכוי שם זכות הוא לו, אף על גב דיבוא לו ע"י הזיכוי חובה, הולכין אחר שם זיכוי דמעיקרא, והטעם דקיל הוא שמיטת כספים בפרט בזמן הזה.
הגה: מיהו אם הלוה לפנינו וצווח: איני רוצה לזכות בקרקע של אחרים, אין מזכין לו לאדם בעל כרחו (ר"ן פ' השולח).
סעיף כג
השאילו מקום לתנור או לכירים, כותבים עליו פרוזבול (כ"כ בעיטור מאמר ג'). והוא הדין אם השכירו לו למרות שבשכירות אין לו אחריות באונסין נחשב כשלו לענין פרוזבול .
סעיף כד
היתה לו ללווה שדה ממושכנת ביד אחרים שהלוו לו , כותבין עליה פרוזבול כאילו היא ברשותו .
סעיף כה
כותבים לאיש על נכסי אשתו היינו נכסי מלוג שלה שהוא אוכל פירות , ולאשה על נכסי בעלה דכיון שחייב במזונותיה הוי כיש לה קרקע , וליתומים על נכסי אפוטרופוס . אפטרופין שלווין לצורך היתומים ואין ליתומים קרקע שכיון שהאפטרופוס לוה כותבין פרוזבול על קרקע שלו. ר"ש.
סעיף כו
חמשה שלוו מאחד, די לו בפרוזבול אחד שיכתוב מוסרני לכם כל חוב שיש לי על פלוני ופלוני . ואם לוו בשטר אחד, אפילו אין לו קרקע אלא לאחד מהם, כותבים פרוזבול על כולם דקי"ל חמשה שלוו בשטר אחד מאחד, כולם נעשין אחראים וערבאין זה לזה .
סעיף כז
חמשה שהלוו לאחד, כל אחד צריך פרוזבול.
סעיף כח
יתומים קטנים שיש להם מלוה ביד אחרים, אין צריכים פרוזבול דהב"ד הוא אביהן של יתומים, ושטרותיהן וכל אשר להן כמסורין לב"ד דמי, וכן בקופה של צדקה, דהב"ד יד עניים כיד היתומים . מי שחייב לקופת הצדקה, אינו משמט.
סעיף כט
יתומים גדולים, טעינינן להו שמא היה לאביהם פרוזבול או שמא התנה שלא ישמיטנו בשביעית.
סעיף ל
אין שביעית משמטת כספים אלא בסופה, דכתיב מקץ שבע שנים תעשה שמטה, וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו לפיכך המלוה את חבירו בשביעית עצמה, גובה חובו כל השנה בבית דין לרא"ש אין ביד המלוה לתבוע חובו כל שנה שביעית, ולא אמרו דאין שביעית משמטת אלא בסופה, אלא לענין שאם משלם הלוה מעצמו יכול לקבל ממנו. אבל הרמב"ם ס"ל דיכול לתבוע חובו בב"ד כל שנה שביעית עד סופה. , וכשתשקע חמה בליל ראש השנה של מוצאי שביעית אבד החוב.
סעיף לא
כל זמן שהוא יכול לגבות החוב, כותבין פרוזבול.
סעיף לב
פרוזבול המוקדם, כשר; והמאוחר, פסול. משום דאין יכול למסור לב"ד החובות שאינו חייב לו עדיין,
סעיף לג
נאמן אדם לומר: פרוזבול היה לי ואבד דחזקה הוא דלא שביק אינש היתירא ואכיל איסורא, ובודאי מסר שטרותיו לב"ד או כתבו לו פרוזבול ; ולא עוד אלא שפותחין לו: שמא פרוזבול היה לך ואבד, ואם אמר: כן, נאמן. הגה: ואם לא פתחו לו הב"ד, ויצא מב"ד וחזר ואמר: פרוזבול היה לי, אם הוא קודם פסק דין, נאמן. אבל אם הוא לאחר פסק דין, אינו נאמן (ב"י בשם הרשב"א). דכיון דשתק בשעת פסק דין, הרי הוא כמודה שלא היה לו פרוזבול, וכשיצא אגמרוהו טענת שקר.
סעיף לד
וכן אם אמר המלוה: תנאי היה בינינו שלא תשמיטני שביעית, או הקפת חנות היה, או משאר דברים שאין שביעית משמטתן, שכל אלה טענות חלשות יותר כיון דלאו בדידיה לחוד תליא, בכל זאת נאמן, במגו דאי בעי אמר: פרוזבול היה לי ואבד.
סעיף לה
הוציא פרוזבול, וטוען הנתבע ואמר: מלוה זו שהוא תובע, אחר פרוזבול זה היתה, התובע נאמן, שאלו אמר: פרוזבול היה לי ואבד, נאמן, ואף על פי שאין אנו יודעים זמן הפרוזבול שאבד.
סעיף לו
המחזיר חוב שעברה עליו שביעית, יאמר לו המלוה: משמט אני וכבר נפטרת ממני. אמר לו: אף על פי כן רצוני שתקבל, יקבל ממנו. ואל יאמר לו: בחובי אני נותן לך, אלא יאמר לו: שלי הם, במתנה אני נותן לך. החזיר לו חובו ולא א"ל כן, מסבב עמו בדברים עד שיאמר לו: שלי הם ובמתנה נתתי לך. ואם לא אמר, לא יקבל ממנו, אלא יטול הלווה מעותיו וילך לו.
סעיף לז
שטר חוב שעברה עליו שביעית ולא נכתב עליו פרוזבול, מוציאין שטר מהמלוה להחזירו ללוה.
סעיף לח
המוכר שטר חוב לחבירו ואחר כך עברה עליו שמיטה, אין הלוקח חוזר על המוכר, שהלוקח פשע מעצמו שלא עשה פרוזבול.
ואם כבר עברה עליו שמיטה כשמכרו, טוענין ללוקח שהמוכר היה לו פרוזבול ואבד דקי"ל טוענין ליורש וללוקח כל מה שהיה המוכר או המוריש בעצמו יכול לטעון .
ואם הודה המוכר שלא היה לו פרוזבול, אם אין לו נכסים, אינו נאמן. דאין אדם נאמן בהודאתו לחוב לאחרים , ואם יש לו נכסים, נאמן דאם יש לו נכסים נאמן המוכר לחוב לעצמו ומשלם ללוקח שהרי הטעהו שמכר לו שטר שנמחל שעבודו ונפטר קונה השטר , והמוכר ישלם ללוקח.
עמוד הקודםעמוד הבא