התחברות
None
מגבלות שימוש בפירות שביעית
מגבלות שימוש בפירות שביעית
האם מותר לעשות תרופות ומשחות או אבקת כביסה מצמחים שיש בהם קדושת שביעית.
ראובן המנהל של חברת תרופות התקשר למורא דאתרא ושואל: האם מותר לי לעשות סוגי תרופות ממאכל שיש בו קדושת שביעית. כיצד יפסוק לו המרא דאתרא
תרופות ומשחות
הגמ' סוכה דף מ ב כותבת שאין לעשות מלוגמא מפירות שביעית ובטעם הדבר כותבת הגמ' שכתוב 'והיתה שבת הארץ לכם לאכלה' ומזה לומדים שאינם שייכים במיני רפואה 'כיון שאינם שוים בכל אדם' ולכן גם אוסרת לעשות ממנה אפיקטויזין שהם מיני רפואה הגורמים הקאה.
וכ"כ הרמב"ם בפרק ה הלכה י:. .. אין מכבסין בפירות שביעית ואין עושין מהם מלוגמא שנאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ולא למלוגמא ולא לזילוף ולא להקיא ולא למשרה ולא לכביסה.
ובהלכה יא מביא בזה ג' חילוקים (ע"פ משנה ח, א):
- מה שהוא מיוחד לאכילת אדם – אסור במלוגמה אפילו לאדם.
- מה שהוא מיוחד למאכל בהמה - מותר במלוגמה לאדם אבל לא לבהמה.
- ומה שאינו מיוחד דווקא לשימוש מסויים – הולכים אחר מחשבתו בזמן לקיטה.
צריך לציין שגם אכילה של פירות באופן שניכר שהאכילה היא לצרכי רפואה אסורה, וכתבו הפוסקים שדינה כמו לענין רפואה בשבת.
אבקת כביסה
לגבי כביסה מובאת בגמ' שם מחלוקת רק יוסי וחכמים. ר' יוסי מקל כי לומד 'לכם לכל צרכיכם' וחכמים אוסרים כיון שלומדים ' לאכלה - ולא למשרה'
הרמב"ם פסק שקיים איסור כביסה בפירות שביעית. אמנם במינים המיוחדים לכביסה מכבסים ויש בהם קדושת שביעית וכתב הב"י שהוא פסק כחכמים האוסרים אבל העמיד מחלוקתם בפירות המיועדים לאכילה אמנם במינים המיוחדים לכביסה מודים חכמים לר' יוסי.
תנאי נוסף מובא בדין קדושת שביעית שנלמד מ'לאכלה' שמותר לעשות בהם רק מה שהנאתו וביעורו שווה, כלומר שהוא מתבער בזמן ההנאה. שלא כגחלים לדוגמא שהביעור שלהם הוא רק הכשר לשימוש שלהם שנעשה אחר כך.
דעת רש"י שאין קדושת שביעית חלה בכביסה כיון שאין הנאתם וביעורם שווה שכן כתב בב"ק קב. 'שמשעה שמטילין פשתן או בגד ביין נתקלקל ונבער, והנאתו אינו אלא עד שלשה ימים וד' עד שיהא הפשתן שרוי וכן הבגד' ומשמע שהביעור מיידי וההנאה היא בניקיון (ואפשר שהוא בלבישת הבגד) אלא שהוא לאחר זמן ולכן אין הנאתו וביעורו שוים. וממילא אין בהם קדושת שביעית.
שמן שיש בו קדושת שביעות האם מותר לסוך בו גופו או כליו ; והאם מותר להדליק בו נרות שבת או חנוכה או לע"נ נפטרים.
איסור הפסד פירות שביעית
במשנה מסכת שביעית פרק ד משנה י: מאימתי אין קוצצין האילן בשביעית? בית שמאי אומרים: כל האילן משיוציא. בית הלל אומרים: החרובין משישלשלו, והגפנים משיגרעו, והזיתים משינצו, ושאר כל אילן משיוציא. וכל האילן כיון שבא לעונת המעשרות מותר לקוצצו.
ובגמ': פסחים נב ב: רבי אילעאי קץ כפנייתא דשביעית. היכי עביד הכי? לאכלה אמר רחמנא, ולא להפסד? וכי תימא: הני מילי - היכא דנחית לפירא, אבל היכא דלא נחית לפירא - לא... והא תנן: מאימתי אין קוצצין את האילנות בשביעית... אלא רבי אילעאי בדניסחני קץ. רש"י: תמריםשלדקלזכר, ואינןמתבשליןבועולמית, וגודריןאותןבניסןוהןמתבשלותמאליהןבכליכפותתמרים, ולעולםהןקטנות, הלכך, ר' אילעאילאאפסידמידי.
נמצא שיש איסור להפסיד פירות שביעית הנלמד מהפסוק 'לאכלה' ולא להפסד.
טעם לאיסור זה כתב הרמב"ם בפיה"מ שביעית ד י: אסור לקצוץ האילנות בשנה שביעית אם התחילו להוציא פירותיהן, מפני שהוא גוזל בני אדם, לפי שה' נתן פירותיהם לכל אדם.
סיכת הגוף הגוף והכלים בשמן
במשנה שביעית ח משנה ב: שביעית ניתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה לאכול דבר שדרכו לאכול ולסוך דבר שדרכו לסוך לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן. וכן בתרומה ובמעשר שני. קל מהם שביעית שנתנה להדלקת הנר:
נמצא שמותר לסוך בכל דבר שדרך לסוך בו תמיד אבל שמנים שדרכם לאכילה בלבד אסור לסוך בהם. ואסור לסוך בחומץ כיון שיש בזה משום הפסד פירות שביעית כיון שהחומץ לא עומד לכך. וכ"כ הרמב"ם פרק ה הלכה ו.
אמנם סיכת ישירות על כלים אסורה. כפי שמובא בירושלמי שביעית פרק ח: תני שמן של שביעית אין חוסמין בו תנור וכיריים ולא סכין בו מנעלים וסנדלין ולא יסוך אדם את רגלו והוא בתוך מנעלו והוא בתוך סנדלו אבל סך הוא את רגלו ונותנו לתוך מנעלו ולתוך סנדלו וסך שמן ומתעגל ע"ג קטבליא ואינו חושש.
ונמצא שבדרך עקיפה שסך גופו ואח"כ מכניסה לנעל מותר, והסברא בזה שאחרי שסך גופו כבר לא ראויין למאכל וממילא סר מהם האיסור לאכלה ולא להפסד.
הדלקת נרות בשמן שביעית
דברי המשנה לגבי יחודה של שביעית בקשר להדלקת הנר פירושם ששמן שביעית מותר בהדלקה הן בשמן טהור והן בטמא. משא"כ בתרומה שמותרת רק בטמא ובמע"ש רק בטהור.
נרות שבת מותר להדליק בשמן של שביעית כיון שיש בהם הנאה לאדם (תורת הארץ).
אבל בנרות חנוכה נחלקו הפוסקים:
דעת הרידב"ז: אסור להדליק נרות חנוכה בשמן שביעית כיון שאסורים בהנאה וכיון שאינו נהנה בשרפתו הרי זה כהפסד פירות שביעית. וכ"כ החזו"א, משנת יוסף, יביע אומר.
אמנם הגרשז"א שו"תמנחתשלמהחלקאסימןמב ווהגרמ"א כתבו להיתר. הגרשז"א מתיר להדליק מצד הגדרת הלכות שביעית. המתחייב מהפסוק"והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" - הוא שצריך להדליק כדרך ההדלקה ולאכול פירות שביעית כדרך אכילתן באופן כזה שאין הפסד לפירות. ולא חשוב לנו כלל מהי מטרת האכילה או ההדלקה. והוסיף 'כמו שמותר להדליק בשביל פרסומת הרבה נרות משמן של שביעית מסביב לחנותו כדי למשוך בכך את עיני הרואים ולפרסם בכך את בית מסחרו כיון שהוא דרך הדלקה וחשיב כנהנה כל הזמן מהאור, ואין מתחשבין כלל אם ההדלקה היא כדי לאכול ולקרוא לאור הנר או בשביל פרסומת, וכיון שכן מהיכ"ת נימא דפרסום בית מסחרו עדיף טפי מפירסומי ניסא של חנוכה?'
הגרמ"א כתב: 'מותר להדליק נר חנוכה בשמן שביעית כשאין לו שמן אחר, וכמו שנראה בדעת הרמב"ם שמותר להדליק נ"ח בשמן שריפה וכל שהוא למצוה אין בו האיסור של לאכלה ולא לשריפה.' וכוונתו כיון שהרמב"ם הסביר שאין עושים בכור מבהמה של דמי שביעית מחשש סחורה ולא מאיסור שריפה כמו הגמרא דידן, מוכח שאין איסור שריפה לצורך מצווה.
ועוד כתבו להיתר כיון שבהדלקת נרות חנוכה יש שמש וממנו מותר להנות.
הדלקה לע"נ הנפטרים
דיון זה ביסודו דומה להדלקת נר חנוכה, אמנם כאן יש יותר צד להחמיר כיון שאין פה הנאה כלל למדליק. ולכן הגרמ"א לאחר שהתיר הדלקת נר חנוכה כתב ' יש לדון האם מותר להדליק בשמן שביעית לכבוד המת נר נשמה 'יארצייט', או לכבוד בית הכנסת 'נר תמיד''. ומשמע שההיתר פה פחות מרווח גם לדידיה.
קבוצת חסידים עם האדמו"ר שלהם נאספו בליל לג' בעומר להדלקת מדורה לכבוד התנא הקדוש רשב"י יע"א. לאחר שהניחו צמר גפן בחבית ושפכו לתוכו שמן זית התכבד כ"ק האדמו"ר להדליק את המדורה, לפתע עורר אחד החסידים את תשומת ליבו של האדמו"ר ששמן זה יש בו קדושת שביעית. האם מותר לאדמו"ר להדליק דורה זו או לא?
ראה לעיל השיטות בדין הדלקת נרות שבת וחנוכה בשמן שביעית.
לאוסרים בנר חנוכה כיון שאסור בהנאה אפשר שכאן יתירו כיון שאין המדורה אסורה בהנאה ויש קצת הנאה להם ממנה. ועל הצד היותר טוב יקפידו להתחמם ממנה או לקרוא לאורה.
אמנם לשיטת הגרשז"א שהתיר כל הנאה ואפילו לפרסום חנות, ודאי שיתיר כאן.
לשיטת הגרמ"א שהתיר מצד צורך מצווה, יש לדון שסוף סוף אין כאן ממש מצווה בהדלקה וקצת דומה להדלקה לעילוי נשמת שאסר. ואפשר שיש להתיר שקצת מצווה יש גם בזה וצ"ע ובכל אופן אם מקפיד להנות כנ"ל נראה להתיר.
האם מותר לבשל או לסחוט או לרסק פירות שיש בהם קדושת שביעית.
לבשל פירות שביעית
במשנה שביעית ח א: וכל שאינו מיוחד לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה חשב עליו למאכל אדם ולמאכל בהמה נותנין עליו חומרי אדם וחומרי בהמה.
ובירושלמי שביעית חא הגמ' שואלת על דברי המשנה ניחא חומרי אדם. וחומרי בהמה? ועונה 'שאסור לשולקן'.
וברמב"ם ה ב: ולא ישנה פירות מברייתן כדרך שאינו משנה בתרומה ומע"ש, דבר שדרכו ליאכל חי לא יאכלנו מבושל, ודבר שדרכו להאכל מבושל אין אוכלין אותו חי, לפיכך אין שולקין אוכלי בהמה ואינו מטפל לאכול תבשיל שנפסד והפת שעפשה כדרך שאינו אוכל בתרומה ומעשר.
נמצא שמותר לבשל פירות שביעית שהם מאכל אדם ואסור לבשל פירות שביעית שהם מאכל בהמה.
לסחוט ולרסק פירות שביעית
כתב הרמבם בפרק ה הלכה ב,ג: לאכילה ולשתייה כיצד, לאכול דבר שדרכו לאכול, ולשתות דבר שדרכו לשתות, כדין תרומה ומעשר שני. ולא ישנה פירות מברייתן כדרך שאינו משנה בתרומה ומע"ש, דבר שדרכו ליאכל חי לא יאכלנו מבושל, ודבר שדרכו להאכל מבושל אין אוכלין אותו חי.
נמצא שכל פרי שביעית מותר לשימוש בדרך השימוש הרגילה שלו.
וכתב על זה בדרך אמונה שמותר לסחוט פירות שביעית דוקא במין פרי העומד לסחיטה במקום שבו הוא נמצא כגון תפוז. ואין לסחוט מיץ מגזר מרוסק. ואפילו שאוכלין את הרסק הנשאר.
אמנם במנחת שלמה ובאול"צ נטו להחמיר גם בפירות הדר כיון שלאחר הסחיטה נשאר חלק מהפרי שנמאס לאכילה לרוב בני האדם.
ואמנם יש שהתירו לסחוט גזר מפירות שביעיתכיון שכך הדרך המקובלת היום (ילקו"י טז, ב) וכ"כ הגר"מ אליהו (מאמ"ר יג, כד) לגבי גזר ועגבניות.והוסיף בהערה 'אף שבעבר אסרנו לסחוט ירקות אלו, מ"מ כיום שיש רגילות להכין מיצים מירקות אלו – מותר'.
וה"ה לריסוק שפירות שדרך לרסקן כגון אבוקדו, בננה וכו' שמותר לרסק אותם גם בשביעית.
ויש שמחמירים בזה אבל לילדים או חולים מקלים וכן כתב בספר שמיטה כהלכה.
ובכל אופן גם למתירים המיץ קדוש בקדושת שביעית.
מנהל ישיבה התבקש לטוס לאחר הפסח לחוץ לארץ לצורכי הישיבה, האם הוא יכול לקחת פירות שביעית מהישיבה, ולאוכלם בחו"ל? ובנוסף יש לשאול כשהגיע הנ"ל לחו"ל הגישו לפניו בסעודה משקאות רבים ובניהם בירה, האם הוא יכול לשתות את הבירה? פרט ונמק.
הוצאת פירות שביעית לחו"ל
משנה שביעית ו משנה ה: אין מוציאין שמן שרפה ופירו' שביעי' מהארץ לחו"ל א"ר שמעון שמעתי בפירוש שמוציאין לסוריא ואין מוציאין לחוץ לארץ:
וברמב"ם ה יג: פירות שביעית אין מוציאין אותן מהארץ לחוצה לארץ ואפילו לסוריא.
בטעם הענין נאמרו כמה סיבות:
- מפני קדושתם (רש"ס)
- שמא ישכחו ולא ינהגו בהם קדושת שביעית (ר"ש)
- חובת הביעור היא דווקא בארץ (רע"ב)
בגדר האיסור בפסחים נב ב: רב ספרא נפק מארץ ישראל לחוצה לארץ, הוה בהדיה גרבא דחמרא דשביעית.
ובתוספות שם: הקשה ריב"א דתנן בפ"ו דשביעית (משנה ה) אין מוציאין שמן שריפה ופירות שביעית מן הארץ לח"ל ותירץ דהתם מיירי לאכילה ורב ספרא אפיק לסחורה דיש סחורה שמותרת. אי נמי בשוגג הוציאו.
החזו"א תמה כיצד התיר לסחורה ואסר לאכילה ולכן הפך את הגרסה וכתב שרק כאשר נעשה לסחורה אסור אבל לצורך אכילה מותר להוציא פירות שביעית לחו"ל. והביא בדרך אמונה שיש שכתבו שגם לאכילה אסור אלא כשהוא לצורך צידה לדרך.
ולכו נראה שמעט פירות לצורך אכילה יש לו על מה לסמוך.
מפעל המייצר ריבות מפירות הדרים, ומיני מרקחת מקליפות פירות הדרים, מכיון שהמפעל מקפיד להשתמש רק במוצרים טבעיים לכן הוא מייצר את ה"פקטין" (חומר משמר ומייצב) מהפירות עצמם, הליך יצור הפקטין נעשה על ידי עיבוד מיוחד הנעשה מפירות הדרים ולאחר מכן הוא מעורב בתוך ריבה או מרקחת.
האם מותר לו לייצר את הריבות והמיני המרקחת מפירות שביעית!
כתב הרמב"ם ב ה: 'לאכילה ולשתייה כיצד, לאכול דבר שדרכו לאכול, ולשתות דבר שדרכו לשתות'
וראה לעיל הדיון בריסוק פירות שביעית שהתירו כשדרכם בכך תמיד.
אמנם יש צדדים לאסור בריבה שהובאו במשפט כהן סי' פ"ד-פ"ה:
- דווקא שינוי צורה שנעשה ע"י רוב הציבור התירו ולא עשיית ריבה שנעשית ע"י מיעוט.
- בתהליך הבישול מתאדים נוזלי הפרי ויש כאן הפסד של כמות הפרי.
- יש רבים שנמנעים מלאכול פרי מעובד ממילא יש כאן הפסד בפירות שביעית מצד מיעוט האוכלים אותו.
אמנם הביא שם צדדים להקל:
- ע"י הריבה מתמשך זמן האכילה של הפירות.
- נלמד מדיני ברכות שכאשר צורת הפרי נכרת אין זה שינוי, ממילא בקונפיטוריה יש יותר להקל.
- כאשר יש עודפי פירות יש אפילו הצלה בהפיכתם לריבה.
עוד כתבו שעיקר תעשיית הפירות היא מפירות מסוג ירוד שאפשר שלא יאכלו כשלעצמם, ממילא יש רווח בהפיכתם לריבה. נמצא שניתן להקל בפירות תחת כמה תנאים:
- שדרך לעשות מהם תמיד ריבה.
- משתמשים בפירות באיכות שלא ניתן לשווק לאכילה.
- עדיף לעשות באופן שצורת הפרי נכרת.
האם צריך לנהוג בפירות ומיני המרקחת קדושת שביעית?
כל שהוא אוכל אדם או בהמה יש בו קדושת שביעית
חוה דעתך האם מותר לייצר את ה"פקטין"מפירות שביעית!
הפקטין מיוצר על ידי השריה של הפרי במים חומציים, סינון, והפרדת הפקטין על ידי חומרים כימיים כמו אלכוהול או מלח אלומיניום.
נראה שתהליך היצוא פוסל את הפרי לאכילה ויש לחשוש להפסד פירות שביעית, ואפילו אם הפקטין עצמו משמש אחר כך למאכל, רוב הפרי נפסד כתוצאה מהחשיפה לחומרים הכימיים ויש בו הפסד פירות שביעית.
מנהלי יקב או בית הבד המשווקים יין ושמן ברחבי הארץ, האם מותר להם לסחוט את הענבים או הזתים של שביעית כדרכם בכל שנה או צריכים שינוי? האם מותר להם לשווק יין ושמן גם לחוץ לארץ ומדוע?
סחיטה כדרכו
במשנה (ח, ו) 'תאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה אבל קוצה אותם בחרבה אין דורכין ענבים בגת אבל דורך הוא בעריבה ואין עושין זיתים בבד ובקוטבמסחטת זתים קטנה אבל כותש הוא ומכניס לבודידהמסחטה קטנה מאד רבי שמעון אומר אף טוחן הוא בבית הבד ומכניס לבודידה'.
והסביר שם הרמב"ם 'והכוונה בכל זה שצריך לשנות ושלא יתעסק בפירות שביעית כדרך שמתעסק בשאר שנים, והוא לפי שאמר ה' ואת ענבי נזיריך לא תבצור, ואי אפשר לומר שרצונו בפסוק זה לאסור הבצירה לגמרי, שהרי כבר התיר אכילתם באמרו והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, ולא נתכוון כאן אלא כמו שביארו בספרא לא תבצור כנגד הבוצרים, מכאן אמרו תאנים של שביעית אין קוצין אותם במקצה וכו'.
וכן פסק להלכה (ד, כג) 'וכיצד עושה תאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה אבל מייבשן בחרבה, ולא ידרוך ענבים בגת אבל דורך הוא בעריבה, ולא יעשה זיתים בבית הבד, אבל כותש הוא ומכניס לתוך בד קטן ביותר וטוחן בבית הבד ובקוטב ומכניס לבד קטנה, וכן בשאר הדברים כל שיכול לשנות משנה.
אמנם בחזו"א (יב, ו) כתב שאין מגבלות אלו חלות על יבול של אוצר בית דין ' דהא דתנן שאין דורכים ענבים בגת היינו דווקא בעלים, אבל אותן שזכו מן ההפקר מותרין בכל. וקרא ד'לא תקצור כדרך הקוצרים' בבעלים אזהר רחמנא' וממילא אותם מנהלי יקב ובית בד שמסתמא משווקין אוצר בית דין (כי אחרת אסור כבר בקצירה ובבצירה שהוא דרך בעלות) מותרים לעשות כדרכם.
הוצאה לחו"ל
ראה לעיל בשאלה על מנהל ישיבה
מי שיש לו דמי שביעית האם יכול לתת מהם עבור צדקה או לשלם בהם את חובו או לקיים בהם מצות משלוח מנות או לשלם לפועליו.
ירושלמי דמאי ג א: הדא אמרה אילין דיהבון בביתין (אורחים שמחלקים אותם בין הבתים לשנית לילה, והוא חיוב) אסור ליתן מדמי שביעית שאינו אלא כפורע חובו מדמי שביעית כהדא דתני אחד שביעית ואחד מעשר שני אין נפרעין מהן מלוה וחוב ואין עושין מהן שושבינות ואין משלמין מהן תשלומי' ואין פוסקין מהן צדקה לעניים בבית הכנסת אבל משלמין מהם דבר של גמילות חסד וצריך להודיע.
וכ"כ הרמב"ם בפרק ו הלכה י.: דמי שביעית אין פורעין מהם את החוב, ואין עושין בהן שושבינות, ואין משלמין מהן תגמולין, ואין פוסקין מהן צדקה לעניים בבית הכנסת, אבל משלחין מהן דברים של גמילות חסדים וצריך להודיע
נמצא שכל שהוא חובה לאדם אסור לעשותו מדמי שביעית וכל שנעשה מצד חסד בלבד יכול לעשות בדמי שביעית ולהודיע למקבל שהם דמי שביעית ע"מ שיקפיד בהם.
נמצא שיש צדקה שהיא כחובה ואותה אסור לעשות מדמי שביעית. כגון מה שמחייבים בני הקהילה לארח אורחים כמובא בגמ' והיא אסורה להעשות מדמי שביעית ויש צדקה שנעשית מנדבת רוחו של האדם והיא מותרת.
וכן משלוח המנות הראשון הןא חובה הלכתית ולכן אין לעשותו מדמי שביעית. אבל המרבה במשלוחים רשאי לעשות את המשלוחים הנוספים מדמי שביעית. אמנם אם הוא מחזיר משלוח מנות למי שקיבל ממנו הרי זה כתגמולין שאסור לעשות מדמי שביעית. וכ"כ בשבט הלוי ז קפג.
תשלום לפועלים הוא כחוב ואסור לעשותם מדמי שביעית.
עמוד הקודםעמוד הבא