בירושלמי תרומות א, ג למדו שפירות הפקר פטורים מתרומות ומעשרות, שכן למדו מהפסוק 'וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ' דווקא מפירות שאין לו בהם חלק ונחלה חייבים להפריש תרומות ומעשרות, אבל מפירות הפקר, כיוון שיש לו בהם חלק ונחלה, אין מפרישים תרומות ומעשרות.

הפירות שנת השמיטה מופקרים לכל שכן נלמד מהפסוק בשמות כג יא ו'ְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ':

וכ"כ ברמב"ם בפרק ד הלכה כד: מצות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית שנאמר והשביעית תשמטנה ונטשתה, וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית ביטל מצות עשה, וכן אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו, אלא יפקיר הכל ויד הכל שוין בכ"מ שנאמר ואכלו אביוני עמך.

ממילא לא שייך תרו"מ בפירות שביעית וכן כתב השו"ע בסימן שלא סעיף י"ט: 'שנת השמיטה כולה הפקר ואין בה לא תרומה ולא מעשרות כלל.'

ראה לעיל מחלוקת בית יוסף והמבי"ט בענין זה

ככלל יבול חו"ל פטור מתרו"מ ומעשרות. אמנם יש מקומות שחייבו מסיבות שונות כמובא בשו"ע שלא סעיף א: ונביאים התקינו שיהיו נוהגים אפילו בארץ שנער, מפני שהיא סמוכה לארץ ישראל ורוב ישראל הולכים ושבים שם. וחכמים הראשונים התקינו שיהיו נוהגים אף בארץ מצרים ובארץ עמון ומואב, מפני שהם סביבות לארץ ישראל. סוריא, הקונה בה שדה חייבת בתרומות ומעשרות מדברי סופרים.

לגבי ההפרשה בשמיטה כתב השו"ע שם סעיף יט: ובחוצה לארץ שאין בה שמטת קרקע, מפרישין בשנת השמטה בארץ מצרים ובעמון ומואב מעשר ראשון ומעשר עני. ובארץ שנער, מפרישין בה מעשר שני, כמו ברוב השנים.

והסיבה שמפרישים בארצות הסמוכות מעשר עני הוא כדי לסייע לעניי ארץ ישראל.

ראה להלן המחלוקת על היתר מכירה.

ובהנחה שהמכירה תופסת דינם כפירות נכרי וראה לעיל מחלוקת הב"י והמבי"ט בפירות נכרי שלב"י חייבים במעשרות ולמבי"ט פטורים.

כשהפקיר פשוט שהפירות פטורים ממעשר כדין כל הפקר.

כשאדם לא הפקיר ניתן לדון האם יש 'אפקעתא דמלכא' בפירות ויהיו מופקרות משמים:

שו"ת מבי"ט חלקאסימןיא כתב פשוט שהם מופקרים ופטורים ממעשר: 'דאטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקירה בשנת השמיטה יתחייב במעשר הא רחמנ' אפקרי' לארעי'.

שו"ת אבקת רוכל סימן כד נתן מקום לאפשרות שאיינה מופקרת: 'דאיכא למימר בהא (ישראל שלא הפקיר) אין הכי נמי שהיא חייבת אף על גב דרחמנא אפקירה כיון דאיהו לא אפקרי' ואפי' אם תמצי לומר דפטורה איכא למימר שאני התם דרחמנא אפקרי' מה שאין כן בשל גוי כו'.

גם במנחת חינוך מצוהפ"ד התחבט בזה: ואני מסופק אי המצוה אקרקפתא דגברא הוא דרחמנא ציוהו להפקיר פירותיו בשביעית ומחויב לקיים להפקיר ואם מפקיר ה"ז הפקר אבל אם אינו מפקיר אינו מופקר ונהי דעובר על עשה מ"מ אינו הפקר רק עובר על גזירת השי"ת א"כ אין אחר רשאי ליטלו והרי הוא גזל ביד אחרים כ"ז שלא הפקיר. ומבואר בכ"מ ור"מ פ"ו מהמ"ע דשביעית פטור מן מעשר כיון דהוא הפקר והפקר פטור מן המעשר א"כ כ"ז שלא הפקיר כיון דל"ה הפקר חייב לעשר. או דלמא הפקר זה א"צ הבעלים להפקיר רק הוא אפקעתא דמלכא שהוא ממילא הפקר רק אם נעל כרמו עובר על עשה זו והרי הוא גוזל הרבים אבל ממילא הוי הפקר אם כן פטור ממעשר בכ"ע.

נמצא שניתן לתלות את מחלוקת הב"י והמבי"ט בשאלה זו.

כתב הרמב"ם בפרק ד הלכה ל: עיירות ארץ ישראל הסמוכות לסְפָר מושיבים עליהם נאמן כדי שלא יפוצו עכו"ם ויבוזו פירות שביעית.

וכעין זה כתבו הפוסקים שאם בעל השדה חושש לגניבת כלים הנמצאים בשדה, רשאי לנעול את החצר, ויתלה שלט בפתח השדה שהפירות הם הפקר, והרוצה לקחת פירות יבוא בשעה פלונית, או יקח המפתח מבעל הבית. ילקו"י שביעית.