התחברות
None
פרטי איסור ספיחין
פרטי איסור ספיחין
הסבר את הפסוק"את ספיח קצירך לא תקצור". ומדוע אסרוהו.
ויקרא פרק כה, כ וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ:
בספרא בהר (פרשהגפרקד, ה) וכי תאמרו עתידים אתם לומר מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתינו, אם אין אנו זורעים מה אנו אוספים? אמר רבי עקיבא מיכן סמכו חכמים על הספחים שיהו אסורים בשביעית. וחכמים אומרים אין ספחים אסורים מדברי תורה אלא מדברי סופרים.
אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר' (ויקרא כה, ה) הסביר רש"י 'אפילו לא זרעתה והיא צמחה מן הזרע שנפל בה בעת הקציר, הוא קרוי ספיח' וכן בספרא (בהרפרשהאתחילתפרקא) ' מיכן סמכו חכמים על הספחים שיהו אסורים בשביעית' ונראה שחכמים כאן הם רבי עקיבא.
הרש"ס (על ירושלמי שביעית, ט, א) כתב שמלשון הספרא משמע שהאיסור קדם לר' עקיבא ולכן הם באו רק לתת בו טעם. הרמב"ן (ויקרא כה, ה) כתב שלדברי חכמים שלא בא הפסוק ללמד על דין ספיחין, הוא מלמד על איסור קצירה בדרך בעלות. 'שלא תעשה אותם בציר לעצמך'. וכ"כ בספר החינוך (מצוה שכח)
בטעם האיסור כתב הרמב"ם (ד, ב) 'ולמה גזרו עליהם מפני עוברי עבירה, שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות וזרעוני גנה בתוך שדהו בסתר, וכשיצמח יאכל מהם ויאמר ספיחים הן, לפיכך אסרו כל הספיחים הצומחים בשביעית' וכתב עליו מהרי"ק שלמד טעם זה ממה שהתירו (ירושלמי כלאים ב, ג. רמב"ם ד, ד) משום ספיחין את אותם המינים והמקומות שאין דרך לזורעם. ובכס"מ כתב שלמד דין זה מר' יהודה (משנה ט, א) שהתיר ספיחי חרדל 'שלא נחשדו עליהם עוברי עבירה' והגם שאין הלכה כמותו בדין החרדל עצמו.
נחלקו ר' שמעון וחכמים בירקות הכלולים באיסור ספיחין, לדעת חכמים כל הספיחין אסורים. ולדעת ר' שמעון יש מעמד מיוחד לספיחי כרוב. ובמשנה (ט, א) מובא בשיטתו שרק הם אסורים אך בגמ' (פסחים נא, ב) גרס שרק הם מותרים וכן משמע דעתו בירושלמי (ט, א). וביחודם של ספיחי הכרוב הסבירו שם בירושלמי 'מפני שדרכם לגדל אמהות' כלומר דרכם היתה להשאיר את גוף הכרוב באדמה ולהסיר ממנו עלים לשימוש שוטף ולא לעקור כולו ולזרוע אותו מחדש.
על דברי הגמ' בפסחים (שם) כל הספיחין אסורין הסביר רש"י 'מזמן הביעור ואילך' כלומר אין פה דין חדש שאוסר אכילת ירק אלא הוא חלק מחובת הביעור במה שיש בו קדושת שביעית. אמנם התקשה בעצמו לפי זה מהו טעמו של ר' שמעון להתיר בכרוב הרי קדושת שביעית קיימת גם באילנות? ותירץ שם אך סיכם 'וגמגום'. וכן בברטנורא פירש כל הספיחין אסורין (ט,א) 'שחזקתן מן השמור' כלומר שהוא בכלל קדושת שביעית ולא איסור חדש של אכילת ירק.
אמנם התוספות (שם 'כל הספיחין')כתבו שמלשון הפסוק ממנו למד ר' עקיבא איסור ספיחין של 'לא נאסוף' משמע שהאיסור הוא כל השנההשביעית ולכן יש איסור כללי באכילת ספיחין. והוסיף התוס' שמחלוקת ר' שמעון וחכמים אינה כדעת חכמים החולקים על ר' עקיבא בעיקר דין ספיחין וסוברים שהוא מדרבנן. כיון שלשיטתם לא היה לחכמים לגזור בכרוב מתוך שאר ירק כיון שהוא עצמו גזירה. וכן הסביר בר"ח שם בגדר איסור הספיחין שלא נאספים כל השביעית וכן כתבו רוב הראשונים(רמב"ם, ראב"ד רמב"ן, סמ"ג. כפי שסיכם בערוה"ש כב, ג-ח)
בפאת השולחן (כב, ב) הסביר בדעת רש"י שכוונתו לירק שגדל בשישית ונלקט בשביעית שאינו אסור אלא לאחר זמן הביעור. ואינו חולק בעיקר דין ספיחין.
היראים (קנח) כתב שהלכה כר"ע ומשמע לדעתו שאיסור ספיחין מהתורה.
אמנם הרמב"ם (ד, ב) כתב 'ומדברי סופרים שיהיו כל הספיחים אסורין באכילה, ולמה גזרו עליהם מפני עוברי עבירה, שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות וזרעוני גנה בתוך שדהו בסתר, וכשיצמח יאכל מהם ויאמר ספיחים הן, לפיכך אסרו כל הספיחים הצומחים בשביעית' ונמצא שפסק כדברי חכמים שאיסור ספיחין מדרבנן. וכן כשיטת חכמים שכל הספיחין אסורים (מהרי"ק כאן) וכשיטת התוס' וסיעתו שהם אסורים כל השנה ולא רק מזמן הביעור. וכן דעת רוב הראשונים.
בשער המלך הסביר שלכאורה כיון שר' שמעון וחכמים נחלקו בדעת ר' עקיבא היה נכון לפסוק כמותם. אמנם הרמב"ם היה מוכרח להעמיד כחכמים שספיחין מדרבנן כיון שיש כמה משניות שבהם מוזכרים גידולים שאינם בכלל איסור ספיחין32 ובטעם הדבר כתב הר"ש שמדובר במה שהחל לצמוח בשישית אמנם לשיטת הרמב"ם כל מה שנלקט בשביעית אסור ולכן היה מוכרח לתרץ אחרת שהגזרה היא מדרבנן ובאלו המקרים אין מקום לגזור כיון שמדובר בירקות שאין דרך לזורעם.
ספיחים שצמחו בשביעית, האם חייב לעקרם מהאדמה או מניחם כמו שהם?
כתב הרמב"ם (ד, יח) ע"פ התוספתא שירקות שהוקשו קודם ראש השנה מותר לקיימם בשביעית ואם היו רכים אסור לקיימן משום ספיחין.
והסביר בכס"מ: 'אם היו רכים אסור לקיימן בשביעית מפני מראית העין כלומר שיאמרו הרואים שנזרעו בשביעית וזהו שכתב רבינו אסור לקיימן משום ספיחים כלומר שאע"פ שהיה ראוי לומר שמותר לקיימן כמו שמותר לקיים הספיחים אסרו לקיימן מפני מראית העין מתוך שהם רכים יבואו לומר שנזרעו בשביעית'.
ודעת החזו"א כפי שהביא בשבט הלוי (ה, קנג) 'דאסור לקיימן משום ספיחין, הנה כלל רבינו שהן אסורין כספיחין וממילא אסור לקיימן, ור"ל כיון דאסמך הרמב"ם איסור קיום של ירקות הרכין שמששית לשביעית אספיחין סתם א"כ הרי זה בא ללמד ונמצא למד דספיחין עצמן אסור לקיימן ומצוה לעקרן'.
אמנם בשבט הלוי שם כתב לחלק אמנם מה שיראה יותר בכוונת הכ"מ שכ' להתיר הקיום בספיחי שביעית ממש. ואסור כאן בירקות הרכים שנזרעו בערב שביעית. די"ל דכיון דאלו שבנ"ד נזרעו ע"י אדם ממש וידוע שנזרעו ע"י אדם כשרואים אותם רכים יאמרו שאדם זרעם בשביעית, משא"כ בספיחים שעלו מאליהם בשביעית דגזרינן רק איסור אכילה. ולפ"ז כל שנזרע בשביעית עצמו בידים, אלא שאין עלה יותר מאיסור ספיחין, חייב לעקור מק"ו.
וכעין זה כתב באור לציון (ה, ז) 'אין צריך לעקור ספיחים שגדלו בשדהו בשביעית אלא אם כן זרע באיסור או במקום שיש חשש מראית עין שזרע באיסור כגון שיש בשדהו ירקות רכים וכבר עבר זמן מתחילת שנת השמיטה בכדי שהיה אפשר לזרוע ירקות אלו ויגיעו לגודל זה'.
ונמצא שבירקות שנזרעו באיסור חייב לעוקרם לכו"ע. ואלו שגדלו מאליהם החזו"א כתב שחייב לעקור ודעת האור לציון שרק אם יש מראית עין של איסור חייב לעקור. ודעת השבט הלוי שכל שעלה מאליו פטור מלעקור.
האם נוהגים דיני קדושת שביעית ואיסור ספיחים בירקות שגדלו בששית ונלקטו בשביעית?
מאימתי מתחיל ומסתיים דין ספיחין?
לגבי סיום דיני ספיחין ראה להלן בשאלה 'עד מתי נוהג איסור ספיחין'.
ככלל השלב הקובע בגידול לענין תחילת דין ספיחין הוא זה הקובע לענין קדושת שביעית. למעט לגבי ירקות שנחלקו בזה הראשונים. ונמצא:
- תבואה וקטנית - (רמב"ם ד, ט) – אם גדלו שליש גידולם בשישית אין בהם איסור ספיחין.
- אורז דוחן פרג ושומשום ופול המצרי(שם יא) אם נגמר פרים בשישית אין בהם איסור ספיחין.
- ירקות:נחלקו הראשונים מתי יש להתיר ירק משום ספיחין.
- ר"ש(ט, א),:התחילו לצאת בשישית -'כל הספיחין מותרין - כשגדלו בששית ונלקטו בשביעית... כשהתחילו לצאת בששית ונגמר רוב גידולן בשביעית דלא מיתסרי משום ספיחים'
- רמב"ן(ויקרא כה, ה) : עיקר גידולם בשישית – 'והספיחין האלו האסורים הם הגדלים בזמן האסור...וכן הירקות כל שצמחו בשביעית, אסורין מן התורה לדברי רבי עקיבא, ולדברי חכמים אסורין מדבריהם .. אבל הירקות שצמחו בששית ונלקטו בשביעית, יש בהן משום קדושת שביעית לכל דיניה להפסד ולקרבנות ולסחורה ולביעור ואף על פי שגדלו לגמרי בששית33.'
- רמב"ם (ד, יב), רש"ס (ט, א): מותרים רק אם נלקטו בשישית – 'הירק בשעת לקיטתו'.
להלכה נחלקו האחרונים כמי לפסוק:
- דעת החזו"א (ט, יז 'ירק') להקל כדעת הר"ש שתחילת הצמיחה היא הקובעת. ומוסרים בשמו (משפטי ארץ טז, 18) שמדובר למעשה בנביטה כלומר שהצמח התחיל לצאת מעל הקרקע.
- במנחת שלמה (מט, נ) העלה לחלק בדעת הר"ש והרמב"ן בין ירק עלים שדי שהחל לגדול בשביעית וכדינם לענין מעשרות (משנה מעשרות א, א34) לבין פירות האדמה שצריכים להגיע לעונת המעשרות כתבואה כיון שלא מסתבר לחלק ביניהם. וסיכם למעשה לסמוך על החזו"א כיון 'שכבר הורה זקן'.
- אמנם פוסקי ספרד חששו לדעת הרמב"ם, בילקו"י (כג, יד) כתב שהעיקר להקל כר"ש אך המחמיר כרמב"ם תבוא עליו ברכה. ובאור לציון (ה, א) כתב 'בני ספרד אין להם לאכול שום ירק שנלקט לאחר ראש השנה' והוסיף שבמקום שלא אפשר אחרת 'המקל יש לו על מה לסמוך'. ובמאמ"ר (יא, יב)החמיר עוד וכתב 'ירקות שרוב גידולם בשישית, שנלקטו בשביעית - יש להורות כדעת הרמב"ם לאסור משום ספיחין' ובשעת דחק התיר רק כשרוב גידולו נעשה בשישית35.
וכל זה לענין ספיחין אך לענין קדושת שביעית כל שנלקטו בשביעית יש בהם קדושת שביעית.
ספיחין במאכל בהמה והנאה מספיחין
בירושלמי (ט, ה): 'תבן של שביעית מה שיהא אסור משום ספיחים? רבי לוי שאל לרבי בא בר זבדי ושרי. אמר רבי זעירא ואנא דלא סמכית עלי אשתאלת לאילין דבית ברסנא ואמרין נהגין הוינא כנישין תבן מן ערובת שמיטתא וכד מחסרין מייתי מן שורייא (מאלו שגדלים בכותל שאין בהם ספיחין. רש"ס) אמר רבי ירמיה מתני' אמרה שהוא מותר דתני הצבועין והפטמון לוקחין מורסן מ"מ ואינו חושש.
וכן כתב הרמב"ם (ד, ד): וכן התבן של שביעית מותר בכל מקום ולא גזרו עליו. (והעיר הראב"ד שאין ספיחין אבל יש קדושת שביעית).
וכן מסקנת הרש"ס בירושלמי (שם)'ואינו חושש': ואינן חוששין שמא מחיטי ספיחין הוא דכיון דפסולת הוא ואינו מאכל אדם כולי האי לא גזרו ובתבן נמי האי טעמא הוא. ובאמונת יוסף (שם) כתב לחלק בין כל מאכל בהמה שפשוט שאין בו ספיחין לתבן שאפשר שיש בו כיון שהוא פסולת של החיטה.
אמנם הרמב"ם בפרק ה (הלכה יט) כתב: 'אין שורפין תבן וקש של שביעית מפני שהוא ראוי למאכל בהמה'. הרדב"ז סבר שיש קשר בין איסור ספיחין לחיוב קדו"ש וממילא נראה שהרמב"ם סותר את עצמו כשכתב שאין ספיחין בתבן. ולכן חילק שקולת הרמב"ם בספיחין בתבן היא רק בגס שאינה ראויה למאכל בהמה. אבל תבן הראוי לבהמה אסור בספיחין ובקדושת שביעית.
ובשבת הארץ כתב שלתוס' בתענית (ו, ב 'עד מתי') משמע שיש איסור ספיחין בכל תבן וקש. שכן כתב שם התוספות שהמשנה האוסרת להנות מתבן וקש של שביעית עד שתרד רביעה שניה היא כר"ע אבל לחכמים שסוברים שאין איסור ספיחין בזרעים גם אין איסור ספיחים בתבן וקש. נמצא שלדידן שיש לחכמים איסור דרבנן בספיחי זרעים, ממילא תבן וקש יהיו בכלל האיסור.
וכן בחזו"א שביעית (ט, יז) כתב 'ומש"כ מהרש"ס ז"ל שם דכל ירקות שדה אין בהן משום ספיחין תמוה מאד דאין איסור ספיחין תלוי במאכל אדם ואף מאכל בהמה אסורין משום ספיחין כדמשמע בירו' ספ"ה דמעשרות ועי' סי' י' ס"ק י"ב, ולא הותר אלא מינים הזולין שאין רוב בני אדם זורעין'. וכן פסקו בשמו במשפטי ארץ (טז, ב).
נמצא שיש מקום לחשוש לספיחין במאכל בהמה לרדב"ז ולחזו"א. והציץ אליעזר (יב, ס) כתב שלא נמצא סימוכין לאסור אך למעשה יש להמנע מלתלוש עבורם אך לשלוח אותם לרעות בשדה ספיחין יש להתיר.
לגבי הנאה מספיחין: על דברי הרמב"ם (ד, ב) 'ומדברי סופרים שיהיו כל הספיחים אסורין באכילה' כתב בשער המלך שבהנאה הספיחין מותרים והוכיח ממקור הלימוד של רבי עקיבא מהפסוק 'וכי תאמרו מה נאכל' וכן הוכיח במקדש דוד (סימן כח) ממה שכתב הרמב"ם (ד, ה) לגבי ספיחין שיצאו למוצאי שביעית שבהמה רועה בהם כדרכה. ומוכח שאין ספיחים אסורים בהנאה36 וכן מהמשנה (ז, א) שהתירה שימוש בספיחי סטיס וקוצה לצביעה קודם זמן הביעור. אמנם הביא גם את התוס' שהובא לעיל בשבת הארץ לאסור מאכל בהמה והוכיח שלשיטתו אסורים בהנאה.
אמנם בשו"ת נשמת חיים (קיד) הביא את דברי הרמב"ם לגבי ספיחין שיצאו למוצאי שביעית ולמד מהם דוקא שיש לאסור שכן מדובר בשנה השמינית ומוכח שספיחין בשביעית עצמה אסורים בהנאה ומכאן למד שיש איסור ספיחין בורדים ושושנים שעומדים להנאת ריח.
ובחזו"א (יג, טז) כתב 'אין ספיחין איסורי הנאה, אלא אסרו אכילתן ושאר תשמישין'37
ובשו"ת משנת יוסף (ב, לג 'וא"כ') הסביר בדעתו ' כמו שבמיני מאכל אסרו את אכילתן, כן במיני בשמים אסרו להריח מהן, ובפרחים שיש בהן איסור ספיחין אסור להנות מיופים, שזו ההשתמשות שלהן, והיא כאכילה דידהו.'
אמנם דרך אמונה (ביאור הלכה ד, ב 'שיהיו כל') חילק בין הנאה רגילה להנאה של כילוי וכתב: 'אך יתכן שלא אסרו חז"ל אלא הנאה של כילוי דומיא דטבל ותרומה כגון להאכיל לבהמה או לזרוע או לצבוע או לעשות ממנו בגד שכ"ז מכלה אותו אבל הנאה שאינה של כילוי כגון לשבת על הספיחין או להשעין בהן הדלת או לסתום בו נקב וכה"ג שאין מכלה אותו (ובאופן שדרך הנאתו בכך עי' תוספתא דאהלות פי"ג ה"ד) אפשר דמותר ואפשר דלכן כ' רבנו אסור באכילה. וכתב שם בציון הלכה כד: ועי' בבה"ל שצידדנו דהנאה של כילוי אסורה: (כלומר אסר
להלכה סיכם הגרשז"א (מנחת שלמה א, נא 'י"א ספיחי'): בדין ספיחין אם גזרו בהם חכמים גם איסור הנאה מצינו לכאורה כמה סתירות בדבר, ולכן נראה לענ"ד לומר דבהני דקיימי לאכילה לא אסרו אלא באכילה ולא בהנאה.
ובמשפטי ארץ (טז, ג)כתב'הספיחים אסורים באכילה בין לאדם ובין לבהמה, אסורים בזריעה, אסור להריח צמחים העומדים להרחה וכל כיוצא בהם'.
אמנם באור לציון (ב, יב) כתב שאין בפרחים איסור ספיחין כלל38 והסביר בהערה שאין איסור ספיחין אלא איסור אכילה בלבד. ובהמשך (ה, ג) כתב 'כל הירקות האסורים באכילה משום ספיחין מותרים בהנאה ולכן מותר להריחם'. ובהערה הביא את דברי החזו"א ודחאם אך כתב המחמיר תע"ב. ובמאמ"ר (יא, ח) כתב בפשיטות 'ספיחין מותרים בהנאה' (כדברי שער המלך) וכ"כ בילקו"י (כג, ט) 'פרחים בין אם נטעו אותם לשם ריח ובין אם נטעו אותם לשם נוי בעלמא אין נוהג בהם דין ספיחין' ובהמשך(הלכה י) כתב להתיר להריח נענע של שביעית אפילו לסוברים שיש בה איסור ספיחין.
האם מותר ללקט גידולי ספיחין שלא לצורך אכילה
בירושלמי (ט, א) מסופר על ר' שמעון שראה אדם מלקט ספיחין והעיר לו שהגם שהוא מתיר בזה חבריו אוסרים. וכ"כ הרמב"ם (ד, ג) 'הירקות שדרך רוב האדם לזורעם בגנות, ומיני תבואה וקטניות כל הצומח מהן אסור מדבריהם, והמלקטן מכין אותו מכת מרדות'
והבין הרדב"ז (שם) שהיא חדא גזירה ואינה גזירה על איסור האכילה.
ובמעדני ארץ (ג, ח,ט) הסביר שיש בשמיטה איסור קצירה ובצירה אלא שהותר לצורך אכילה שנאמר 'לאכלה' וממילא בספיחין שאין היתר אכילה חוזר איסור הקצירה ועומד.
אמנם החזו"א (ט, א) העמיד את דברי הרמב"ם לחייב מלקות דווקא כשאכלם ולא על עצם הלקיטה.
- ↩
במשנה ט, א) הפיגם והירבוזין השוטים והחלגלוגית כוסבר שבהרים והכרפס שבנהרות והגרגר של אפר פטורין מן המעשרות ונלקחין מכל אדם בשביעית. ובמשנה (ח, ד) מסבירה מהו הנוסח שיש לומר לפועל ללקוט ירק ע"מ שלא יתפס בדמי שביעית. ובמשנה (ז, ג) התירו ללקוט ירקות ובנו מוכר על ידו.
- ↩
לכאורה אפשר שאין הרמב"ן חולק על הר"ש אלא כתב זאת לענין קדו"ש בלבד. אמנם בפאת השולחן (כב, ג) כתב בדעת הרמב"ן גם לענין ספיחין 'שבשלו לגמרי בשישית'. וכן הסביר שם בדעת רש"י.
- ↩
כל שתחלתו אוכל וסופו אוכל אף על פי שהוא שומרו להוסיף אוכל חייב קטן וגדול וכל שאין תחלתו אוכל אבל סופו אוכל אינו חייב עד שיעשה אוכל:
- ↩
והוסיף 'מ"מ במקום צורך שלא להזדקק לסחורה ערבית - יש להקל שאם רוב גידולו היה בשישית אזי אין בו גזירת ספיחין' ונמצא שאפילו בשעת דחק לא סמך להקל כחזו"א בנביטה אלא ברוב גידולו כפי שמשמע ברמב"ן.
- ↩
אמנם יש לעיין שאולי שנה שמינית קלה יותר וכן כתב בשו"ת נשמת חיים (קיד) והוכיח מכאן שסתם ספיחין אסורים בהנאה. אולם בפאת השלחן (סימן כב סעיפים ג, ה) הביא דעות ראשונים שגם בשביעית עצמה בהמה רועה כדרכה.
- ↩
ולמד זו מהגמ' בבא מציעא (קיח, א) שהשומר בשמיטה על ספיחין לצורך העומר יכול לזכות בהם שיהיו שלו. והסיק שאמנם אסרו אכילתם ושאר תשמישין אבל לזכות בהם לצורך העומר שהוא היתר מותר. ונראה שכוונתו שצמח העומד לאכילה נאסר באכילה שזהו תשמישו וכן העומד לאכילת בהמה אבל הנאה אחרת כגון לקרבן העומר מותר. וכן כתב בדרך אמונה (ביאור הלכה ד, ב) שהנאה שהיא 'לא דרך הנאתו' מותרת.(ולכן נאמר שורד העומד לריח נאסר בו ההרחה אבל לא נאסר בו שימוש אחר כגון לגרד עם ענפיו בגב)
- ↩
אולם לדבי קדושת שביעית בעומדים לריח חשש למחמירים.