התחברות
None
ביעור פירות שביעית
ביעור פירות שביעית
מהו מצות ביעור. ומהיכן למדים מצוה זו, והאם מצוה זו נוהגת גם בדמי שביעית.. וכיצד מבצעים המצווה?
כתוב מחלוקת הרמב״ם הראב״ד ור״ש כיצד מקיימים מצות ביעור? מה המקור לדבריהם? ויישוב דברי הרמב״ם על פי הרדב״ז והכסף משנה?
חיוב ביעור בפירות שביעית
ויקרא פרק כה, ז וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל:
בגמ' פסחים נב: אמר קרא ולבהמתך ולחיה אשר בארצך כל זמן שחיה אוכלת מן השדה - האכל לבהמה שבבית. כלה לחיה אשר בשדה - כלה לבהמתך מן הבית.
מכאן למדו שיש לכלות כלומר לבער את יבול השמיטה הנמצא בבית כאשר מגיע הזמן שאין כמותו לחיה בשדה.
החיוב בביעור הוא לכל דבר שהוא מיוחד למאכל אדם או בהמה או צבעים. דבר שאינו מיוחד למאכל או צבע, לרמב"ם אין לו ביעור ולראב"ד ורוב הראשונים אם חשב עליו לאכילה יש לו ביעור.
בזצן הביעור יכול להשאיר אצלו מזון ג' סעודות הנדרש לצרכו ובשאר צריך לבער.
נחלקו הראשונים כיצד מבערים פירות שביעית:
- רמב"ם (ז, ג): שורף באש או משליך לים המלח ומאבדן.
- תוס' סמ"ג, רמב"ן, ר"ש: כשכלה בשדה מוציא לשוק ומפקיר בפני ג'. ויכול לזכות בהם בעצמו.
- ראב"ד: משיכלו פירות העיר מוסר לבי"ד או מפקיר, ומשיכלו פירות הארץ מבער בשריפה.
הכס"מ הסביר את המחלוקת בגרסא במשנה (ט,ח) שגרסת התוס' וסיעתו ' מי שהיו לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלק מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד ועניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור' ואילו גרסת הרמב"ם בדעת ר' יוסי הפוכה שכן כתב בפירוש המשנה (ה, ג) 'פירות שביעית נאכלים עד זמן מוגבל ויתבאר לקמן, ואחרי אותו הזמן יהיה הנשאר מהן אסור באכילה זולתי לענים לדעת ר' יהודה. ור' יוסי אומר שאחר הביעור אסורים באכילה בין לענים בין לעשירים'. ובמשנה אצלנו כתב שהלכה כר' יוסי.
הרדב"ז הסביר את מחלוקת התנאים באותו מזון שלש סעודות שחולק להם אבל לגבי שאר הפירות שלא חולקו לכו"ע אסור לאכלם לאחר זמן הביעור, ולכן כתב הרמב"ם שחייב לשרפם.
באול"צ כתב לנהוג כרמב"ם שיש לבער בפועל אמנם למעשה נוהגים בזה כרוב הפוסקים שמפקיר בפני ג' ואפילו חבריו ויכול לזכות בהם.
ביעור בדמי שביעית
משנה שביעית ז א: כלל גדול אמרו בשביעית כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעים ואינו מתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית יש לו ביעור ולדמיו ביעור.
כתב הרמב"ם הפרק ז הלכה ז: וכשםשמבעריןאתהפירותכךמבעריןאתהדמים. כיצדהרישמכררמוניםשלשביעיתוהריהואאוכלבדמיהן, וכלוהרמוניםמןהאילנותשבשדהונשאראצלומןהדמיםשמכרבהןחייבלבערן.
זמן ביעור הדמים הוא כזמן ביעור הפירות שעבורם נִתנו הדמים.
ודרך הביעור בדמים כתב הרמב"ם בהלכה ח: כיצדעושה?קונהבהןמאכלותומחלקןמזוןשלשסעודותלכלאחדואחד, אוישליכםליםהמלחאםלאמצאאוכְלִין'.
אך לרוב הראשונים פשוט מפקיר את הפירות ויכול לזכות בהם חזרה.
באר את מחלוקת וטעמי התנאים בענין כובש ג' כבשים בחבית אחת. וכיצד נפסק להלכה.
כובש ג' כבשים
במשנה שביעית ט ה: הכובש שלשה כבשים בחבית אחת
- רבי אליעזר אומר אוכלין על הראשון – כיון ששביעית אוסרת במשהו, מרגע שהראשון בהם הגיע זמן ביעורו כולם נאסרים עמו כיון שנתן בהם טעם.
- רבי יהושע אומר אף על האחרון – כלומר שגם לאחר שהראשון נאסר מותר לאכול אפילו ממנו מכח ההיתר שיש לאחרון שנתן בו טעם.
- רבן גמליאל אומר כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית - והלכה כדבריו. – כלומר לא חוששים לטעם שנתן באחרים.
- רבי שמעון אומר כל ירק אחד לביעור אוכלין ברגילה עד שיכלו סגריות מבקעת בית נטופה- כלומר אין בכלל זמן שונה לכל ירק וכל הירקות מותרים כל עוד יש איזשהו ירק בשדה ואפילו לא נכבש עמהם.
הרמב"ם כתב בפרק ז הלכה ו 'הכובש שלשה כבשים בחבית אחת, כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית' ונמצא שפסק כרבן גמליאל. והוסיף ' ואם התחיל בה הרי הכל כמבוער' והסביר בדרך אמונה שכיון שממילא יוכל את כולו בסמוך כדי שלא יפסד ממילא פטור מן הביעור. והוסיף את דברי הרא"ש שגם תבשיל של פירות שביעית א"צ לבער שהתבשיל הרי הוא כמבוער שא"א להשהותו:
פירות של קדושת שביעית שהתבשלו עם מאכל חולין, או יין של ששית שהתערב עם יין של שביעית האם חייבים לבערם בשעת הביעור?, וכיצד מקיימים מצות ביעור.
כתב הרמב"ם בפרק ז הלכה כב: חרובין של שביעית שכבשן ביין ששית או ביין מוצאי שביעית חייב לבער היין, שהרי טעם פירות שביעית בו, זה הכלל פירות שביעית שנתערבו בפירות אחרות מין במינו בכל שהוא ושלא במינו בנותן טעם.
העולה לגבי תבשיל שרק אם הפירות נתנו טעם בתבשיל חייב לבער את כולו ולא די בביעור הפירות עצמם. ולגבי היין כיון שהוא מין במינו אינו בטל כלל ובכל שיעור חייב בביעור.
לגבי צורת קיום מצוות הביעור ראה לעיל מחלוקת ראשונים.
הנוהגים היתר באכילת עלי גפן(כשאין בהם חשש תולעים), האם נוהג בהם קדושת שביעית או מצות ביעור? ואם כן מתי זמן ביעורם?
לגבי קדושת שביעית הדבר תלוי בתכלית הקטיף ואם נעשה לאכילה קדושים בקדושת שביעית כמובר בגמ' בבא קמא דף קא עמוד ב: 'עלי קנים ועלי גפנים שגיבבן בחבא על פני השדה להחביא אותם לימי החורף, לקטן לאכילה - יש בהן משום קדושת שביעית, לעצים - אין בהן משום קדושת שביעית'.
לגבי ביעור יש להם ביעורכמובא במשנה (ט,ו) ... עלי קנים ועלי גפנים עד שישרו מאביהן והמגבב ביבש עד שתרד רביעה שניה. רבי עקיבא אומר בכולן עד שתרד רביעה שניה. וברע"ב וכן בפיהמ"ש לרמב"ם שם כתבו שאין הלכה כר"ע ולכן בלחים ביעורם עד שנושרים מהעצים ורק ביבשים עד שתרד רביעה שניה (שהיא בין י"ז חשון לר"ח כסליו כמובא בפיהמ"ש שם).
פתרונות הלכתיים בשביעית
כתוב את טעמי הפוסקים המתירים והאוסרים את"היתר מכירה"בשביעית
באר את עיקרי הטעמים של גדולי האחרונים המתירים והאוסרים את 'היתר מכירה'?
היתר מכירה מבוסס על שיטת הבית יוסף ברמב"ם שקרקע שנקנתה על ידי נכרי, בזמן שהנכרי מחזיק בה, נפקע קדושת שביעית מהקרקע. וממילא אין בה איסור ספיחין, קדו"ש וחיוב שביתת הארץ.
ולגבי מלאכת ישראל בה, על שיטת ספר התרומה שבזה"ז ששביעית דרבנן, אין איסור מלאכה בקרקע של גוי בשמיטה. וכן משמע ברש"י בסנהדרין כו א' על הכהן החורש 'אמרו לו: יכול לומר: אגיסטון אני בתוכו' שהסביר רש"י בתירוץ ראשון 'שכיר, וקרקע של נכרי הוא' ומוכח שבקרקע נכרי אין איסור עבודה לישראל.
החזו"א חולק בשתי הנקודות, אחת שלשיטתו יש לחשוש למבי"ט שיש קדושת שביעית בקרקע של גוי ושנית לשיטתו אפילו לב"י הדיון רק לגבי קדושת שביעית אבל לגבי מלאכה לכו"ע אסור ואפילו בקרקע של נכרי. ובדין ארנונה לרוב הראשונים מדובר היה בפיקוח נפש.
בנוסף למחלוקת ביסודות המכירה יש טענות בדרך המכירה:
טעם האוסרים | טעם המתירים |
|---|---|
יש איסור לא תחונם במכירה לנכרי וכשנעשה דרך שליחות אפשר שלא חלה המכירה מדין שאין שליח לדבר עבירה | כיון שהוא לטובת ביסוס הישוב היהודי בארץ פשוט שאין כאן איסור לא תחונם (ישועות מלכו) אין איסור ל"ת במכירה מוגבלת לזמן (משפט כהן, הר צבי) אין איסור ל"ת בערבי שאינו עובד ע"ז (הרב יצחק אלחנן) למעשה מוכרים רק שיעור יניקה בקרקע ואין פה משום ל"ת אין פה בעיה של שליחות כיון שהמכירה נעשית ישירות ע"י המִנהל שהוא הבעלים בקרקע. ממילא בכל אופן יש חלות למכירה. |
אין באמת תוקף משפטי למכירה שאינה רשומה בטאבו | התוקף ההלכתי אינו תלוי בתוקף המשפטי החוק בישראל הותאם לתת חלות משפטית להיתר מכירה גם ללא רישום בטאבו |
אין למוכר גמירות דעת | יש גמירות דעת שלא לעבור עבירה ודי בזה (משפט כהן) אין חסרון גמירות דעת עומד במקום שאדם מתחייב חוזית והמכירה חלה. |
אסור לישראל לעבוד בקרקע של גוי מלאכות דאוריתא כגון זריעה (חזו"א, משפט כהן) | בזה"ז ששביעית דרבנן מותר בשעת צורך גם לישראל לעשות מלאכות מהתורה בקרקע נכרי (אבני נזר, גרע"י) |
אם ישראל עובד בקרקע של גוי יש לחשוש לאיסור ספיחין בפירות (כס"מ, חזו"א, גרשז"א) | כיום ששביעית דרבנן יש לסמוך על המתירים שאין ספיחין בקרקע של גוי כשעבד בהם ישראל. במציאות היום שממילא נעשים המלאכות ע"י תאילנדים כל השנים, לאחר המכירה זו מלאכת גוי בשדה גוי. |
חווה דעתך, מי שאינו סומך על ההיתר מכירה, האם מותר לו לקנות או לאכול פירות או ירקות או להנות מפרחים של היתר מכירה ומדוע
יש לחלק בדין זה בין דין הפירות לדין הירקות.
בירקות יש בשמיטה איסור ספיחין ולכן לטוענים שאין המכירה חלה ממילא מדובר בקרקע ישראל ויש בה איסור ספיחין.
לגבי איסור ספיחין בפרחים ראה לעיל בפרק 'צמחים שהותרו בספיחין' מחלוקת הפוסקים בזה שיש הסוברים שאין איסור הנאה בספיחין רק אכילה. ויש מחמירים בפרחים שיש בהם ריח.
אמנם בפירות אין איסור ספיחין ויש רק נידון של שמור ונעבד. וראה לעיל שמצד האכילה מותר לרוב הפוסקים. אמנם אם משלם עליהם לכאורה יש בזה איסור מסייע ואסור. ובכל אופן למעשה בהיתר מכירה לעניין מסייע יש להקל שהרי עושים על דעת גדולים ולא שייך מסייע.
מהו אוצר ב"ד. ומה המקור לכך. והאם עדיף לקנות פירות של אוצר ב"ד או של היתר מכירה. והאם נוהג בפירות אלו מצות ביעור. והאם נוהג בהם קדושת שביעית.
יסודות אוצר בית דין
מהדין אסור לנהוג בפירות שביעית כמנהג בעלים. ולכן אסור לקצור את הפירות אלא בשינוי (לרמב"ם בכמות הפירות ולראשונים אחרים בדרך הקצירה) וכן אסור לעבד אותם כדרכם כלומר לדרוך ענבים בגת ולעשות דבילות במוקצה.
בנוסף קיים איסור סחורה בפירות שביעית. מגבלות אלו מונעות אפשרות למכור את הפירות אופן מסחרי.
אמנם מצינו בתוספתא שבית דין היו ממנים שליחים לשדות שלכאורה היו מבצעים פעולות אלו שהוגדרו כאיסור:
תוספתא שביעית ח א: בראשונה היו שלוחי בית דין יושבין על פתחי עיירות כל מי שמביא פירות בתוך ידו נוטלין אותן ממנו ונותן לו מהן מזון שלש סעודו' והשאר מכניסין אותו לאוצר שבעיר הגיע זמן תאנים שלוחי בית דין שוכרין פועלין עודרין אותן ועושין אותן דבילה וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר הגיע זמן ענבים שלוחי בית דין שוכרין פועלין בוצרין אותן ודורכין אותן בגת וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר הגיע זמן זתים שלוחי בית דין שוכרין פועלין ומוסקין אותן ועוטנין אותן בית הבד וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר ומחלקין מהן ערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו. הגיע שעת הביעור עניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים דברי ר' יהודה ר' יוסי אומ' אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור ר' שמעון אומ' עשירים אוכלין מן האוצר אחר הביעור.
לאור הפער בין איסורי השביעית הידועים לבין האמור בתוספתא כתב הרש"ס שמדובר בפירות שישית ולשיטתו אין היתר לבית דין בעיסוק בפירות שביעית.
הרמב"ם – השמיט את התוספתא וכתב עליו הרדב"ז שהוא סובר שאינה להלכה.
אמנם הרמב"ן כתב שמדובר בפירות שביעית ויש כאן תקנה מדבריהם להתיר מלאכות אלו כשנעשים ע"י בית דין. החזו"א הסביר בשיטתו שכל איסור המלאכה בפירות הוא מצד שבכך מראים בעלות ולכן שייכים רק בבעל השדה ולא שייכים כשנעשים ע"י הציבור דרך בית הדין. ולכן לחזו"א אפשר שהרמב"ם מסכים עם הרמב"ן.
נמצא שאיסור המלאכה בפירות הותר מכח בית הדין ואיסור המסחר הותר באופן שמדובר ב'חלוקת פירות' ולא מכירתם והסכום שנגבה אמור לייצג את עלות העבודה כלומר דמי שכירות הפועלים שהיה לבית הדין.
אוצר בית דין התחדש ע"י הרב קוק במקור דוקא כפתרון משלים לפירות שנמכרו בהיתר מכירה כדי להניח את דעת המחמירים ולא כפתרון שעומד מכח עצמו, וזאת מחשש לראשונים החולקים על תוקפו. מכח היתר ההמכירה התיר הרב גם שלא לדקדק בשכר הטרחה של השלוחים ולהבליע בו הוצאות נוספות שהיו לבעלים מעבר לטיפול בקטיף ובמשלוח.
למעשה 'שליחי בית הדין' הם הבעלים עצמם שמקבלים מינוי מבית הדין קודם שנת השמיטה.
ביעור - לרמב"ן אין מצוות ביעור שייכת בפירות של בית הדין כיון שהם כמבוערים. אמנם במנחת שלמה כתב שכל זה כשהם ברשות בית הדין אמנם כשאדם פרטי קיבל מבית הדין קודם זמן הביעור חייב בביעור ולא גרע מאדם שזכה מן ההפקר שחייב.
קדושת שביעית – פירות אוצר בית דין הם פירות שביעית לכל דבר ויש בהם קדושת שביעית.
אוצר בית דין מול היתר מכירה
חסרונות אוצר בית דין:
- אינו כדעת הרש"ס ואפשר שגם לא לדעת הרמב"ם ויש חשש למלאכה בפירות.
- כאשר לא נעשה עם היתר מכירה חייב המחיר לשקף רק את עלות החלוקה. המצב היום לפעמים שונה ויש חשש של מסחר בפירות שביעית.
- באוצר בי"ד עושים בד"כ מלאכה לאוקומי בפירות כדעת החזו"א והרבה אוסרים בזה.
חסרונות היתר מכירה הובאו לעיל.
ולמעשה הפתרון השלם הוא לשלב ביניהם ובזה לתת מענה מירבי.
באוצר בית דין שנעשה ללא היתר מכירה אם מחירי הפירות גבוהים כתב הגרע"י שעדיף היתר מכירה. ובהיתר מכירה שהמלאכות נעשות ע"י נכרי נראה שההיתר מרווח יותר.
בירק קיימת בעיה נוספת באוצר בית דין כיון שלדעת הרמב"ם כל שנלקט בשביעית אסור משום ספיחין ואמנם המנהג הרווח לפסוק כר"ש שכל שגדל קצת בשישית אינו אסור משום ספיחין אך באול"צ והגרמ"א כתבו שהעיקר שיש לחשוש לרמב"ם. ממילא בירק הפתרון של אוצר בית דין מרווח פחות.
שמיטת כספים
וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה':
עמוד הקודםעמוד הבא