התחברות
None
הדברת מזיקים
הדברת מזיקים
האם מותר לרסס שדה בשמיטה כדי להמית תולעים.
ראה לעיל שהותרו בשביעית מלאכות לצורך קיום האילן.
לגבי ריסוס מזיקים כתב הרמב"ם א' ה' ע"פ המשנה: ' ולא יעשן תחתיו כדי שימות התולעת, ולא יסוך את הנטיעות בדבר שיש לו זוהמא כדי שלא יאכל אותו העוף כשהוא רך'. ומשמע שיש איסור לעשות פעולות להריגת מזיקים. בגדר איסור זה והשוואתו לריסוס נחלקו הפוסקים.
- פאת השולחן (כ, יא): לא התירו לצורך הפסד פעולות בגוף האילן אלא רק בקרקע. ולכן אומרת המשנה"אין מזהמים את הנטיעות"ממילא ריסוס העץ יהיה אסור.
- הרב קוק (קונ"אי'): מותר לרסס. ומה שהמשנה אסרה היא כשהתולעים מונעות התפתחות נוספת של העץ אבל לא פוגעות בו. או לצורך הפירות שלא התירו אוקומי בפירות. אבל כשפוגעות בעץ מותר. וכן פסק הרב אלישיב במשפטי ארץ לענין ריסוס.
- חזו"א (יז' יט'): זיהום הנטיעות פעמים שנעשה להשבחה ולכן אסרו בגוף העץ, שאר מלאכות לאוקומי מותר בגוף העץ, ואפילו לצורך הפירות.
נמצא שלדעת החזו"א והרב קוק מותר לרסס כדי למנוע נזק לעץ ואסור רק אם הריסוס נועד לסייע בהשבחתו. ואילו לפאת השולחן ריסוס אסור אפילו לקיום כיון שהיא מלאכה על גוף האילן. והחזו"א מתיר פעילות אוקומי בגוף האילן אפילו לצורך הפירות.
מלאכה באבנים בשביעית
האם מותר לבנות גדר בין שדהו לשדה חבירו או בינו לרשות הרבים.
במשנה שביעית ג משנה י: הבונה גדר בינו ובין רשות הרבים מותר להעמיק עד הסלע.
ובירושלמי שביעית פרק ג: לא שנו אלא בינו לבין ר"ה הא בינו לבין חבירו אסור בשביעית.
וכן ברע"ב במשנה: ולא חיישינן דלמא ממלך וזרע ליה, שאין דרך בני אדם לזרוע סמוך לרה"ר. אבל בינו לבין חבירו חיישינן דילמא ממלך וזרע ליה ואסור:
וכתב הרמב"ם בפרק ב הלכה יד: אסורלולבנותגדרבשביעיתביןשדהולשדהחבירו, אבלבונהגדרבינווביןר"ה.
החילוק בין המקומות הוא שבין שדהו לשדה חבירו דרך לזרוע ולכן אסור שמא יחליט לזרוע שם אבל בנו לבין רשות הרבים אין דרך לזרוע שם ומותר. וכתב בדרך אמונה שגם בין חצרות מותר.
האם מותר לפתוח מחצב בשביעית
במשנה שביעית ג ה: לא יפתח אדם מחצב בתחלה לתוך שדהו עד שיהיו בו שלש מורביות שהם שלש על שלש על רום שלש שיעורן עשרים ושבעה אבנים:
ונמצא שאין לפתוח מחצב חדש אלא אם היה כבר קודם שביעית וחצב ממנו עשרים ושבע אבנים בנפח כולל של ג' על ג' על ג' אמות.
הרמב"ם הסביר את האיסור בכך שהוא נראה כמי שבא לתקן את השדה ואילו הר"ש הסביר מפני שנראה כעודר.
וכתב בדרך אמונה שבאופן שכבר חצב כשיעור קודם השביעית יהיה מותר לחצוב גם אם נח לו בתיקון הקרקע, ודעתולזורעהאחרשביעית.כיוןשעיקרולצורךהאבנים התירו במלאכה דרבנן.
האם מותר ליטול בשביעית אבנים מגדר אבנים. והאם יש נפק"מ מה גובה הגדר.
מותר ליטול אבנים מגדר באופן שמשאיר את הטפח הסמוך לקרקע.
כמו כן מותר ליטול אפילו עד הקרקע
- אם גבוהה י' טפחים וגם אבניה גדולות משאוי שניים ויש לפחות עשרה (הלכה ז)
- אם לא אכפת לו מתיקון הקרקע או שהתחיל קודם שביעית (הלכה ח).
האם ובאלו דרכים מותר לסקל אבנים משדהו בשביעית? פרט.
האם מותר ללקט עצים, אבנים, עשבים, משדהו או משדה חברו בשביעית?
לגבי אבנים
במשנה שביעית ב משנה ג 'מסקלין עד ראש השנה' והיא אחת ממלאכות הקרקע שנאסרו מדרבנן בשביעית כיון שהיא חלק מהכנת הקרקע לזריעה.
אמנם כשמסקל אבנים שלא בדרך המגיעה לקרקע ואין כוונתו לתיקונה, מותר: כמשנה ג ז: 'המסקל את שדהו נוטל את העליונות ומניח את הנוגעות בארץ'. וברמב"ם (ב, י) הוסיף שמדובר שצריך את האבנים 'המסקל שדהו בשביעית מפני שהוא צריך לאבנים נוטל את העליונות ומניח את הנוגעות בארץ' ומכאן כתב החזו"א (יט א) שאפילו שמשאיר התחתונות לא הותר אלא כשאינו מתכוין להכשרת הקרקע.
כמו כן התירו סיקול באופן שאין למסקל תועלת בסיקול זה כמובא ברמב"ם א טו שמותר ללקט אבנים משדה חבירו שלא בדרך שמכיר לו טובה.
וכן התירו כשניכר ממעשיו שהדבר אינו לצורך תיקון הקרקע אלא לצורך אחר:
- אבנים רעועות מותר ליטול אם היו שתיים וכל אחת משאוי שתיים (הלכה ט).
- לרמב"ם כאשר בונה גדר על פני הגיא ולוקח מהאבנים הסמוכות לו. ולראב"ד רק כשנוטל משדה חבירו סמוך לרה"ר (הלכה יא).
- אבני כתף שהם גדולות וניכר שמיועדות לבנין נוטל מכל מקום (הלכה יב).
לגבי עשבים
מובא במשנה (ד, ב) ' שדה שנתקוצה תזרע במוצאי שביעית שנטייבה או שנדיירה לא תזרע במוצאי שביעית'
בגדר איסור 'נטייבה' כתבו התוספות מסכת מועד קטן דף יג עמוד א: נטייבה או נדיירה - פי' בקונטרס היינו מלאכה שבקרקע מדרבנן אבל נטלו קוצים אין זו עבודת קרקע ובגיטין (ד' מד: ושם) פירש בקונטרס דבקווצה מלאכה דרבנן וצ"ל דאיירי בקוצים תלושים. דמחוברים כל דהו הוי דאורייתא (בשבת. או בשביעית לסוברים שתולדות דרבנן. חזו"א יט, א).
נמצא שבקוצין תלושין יש איסור דרבנן באסיפתם והוא הדין בעשבים וכד'.
בשדה חבירו
ממשיך התוס' שם דאמרינן בשבת (ד' קג.) התולש עולשין והמזרד זרדין אם ליפות את הקרקע כל שהוא. ואף על פי שאין מכוין ליפות דקאמר התם דפטור גבי שבת כגון בארעא דחבריה אבל גבי שביעית לא בעינן מלאכת מחשבת. ונמצא לדעת התוס' שגם בקרקע חבירו אסור.
אמנם ראה להלן בפרק על כוונה במלאכות שביעית שיסוד זה נתון במחלוקת ולרבים מהפוסקים גם שביעית תלויה במלאכת מחשבת וממילא מותרת בקרקע חבירו בתנאים מסויימים וכן פסקו בקרן אורה, מקדש דוד, חזו"א. עין שם.
מלאכות נוספות
א. באר את המושגים בדברי המשנה: א.מזבלין, ב.מעדרין, ג.מיבלין, ד.מפרקין, ה.מאבקין, ו.מעשנין, ז.מקרסמין, ח.מזרדין, ט.מפסלין, י.מזהמין את הנטיעות יא.וכורכין אותם יב.וקוטמין אותם יג.ועושים להם בתים.
ב. האם המלאכות הנ"ל מותרות בשנת השמיטה!
במשנה שביעית (ב, ב) 'א.מזבלין ב.ומעדרין במקשאות ובמדלעות עד ראש השנה וכן בבית השלחין ג.מיבלין ד.מפרקין ה.מאבקין ו.מעשנין עד ראש השנה'
ובהמשך שם (משנה ג) 'מסקלין עד ראש השנה ז.מקרסמין ח.מזרדין ט.מפסלין עד ראש השנה רבי יהושע אומר כזירודה וכפיסולה של חמישית כך של ששית רבי שמעון אומר כל זמן שאני רשאי בעבודת האילן רשאי אני בפיסולו'
ובהמשך (משנה ד) 'י.מזהמין את הנטיעות יא.וכורכין אותן יב.וקוטמין אותן ועושין להם בתים ומשקין אותן עד ראש השנה רבי אלעזר בר צדוק אומר אף משקה הוא את הנוף בשביעית אבל לא את העיקר'.
וכל מלאכות אלו מותרות עד ראש השנה בלבד ואסורות בשמיטה ואיסורם בשמיטה הוא מדרבנן. ורע"ב (מעדרין) כתב יסוד לגבי המלאכות שהותרו בתוספת שביעית שהם כל מלאכות דרבנן וכן מלאכות מהתורה הנדרשות לצורך פירות שישית.
פירוש הרמב"ם | פירוש הר"ש | הערות | |
|---|---|---|---|
א.מזבלין | מזבלין את הגנותכדי שתדושן האדמה | מכניס להן זבל | |
ב.מעדרין | חופרין בעיקרי האילנות | חפירה כלי ברזל שחופר בידי אדם | ההבדל מחרישה שהיא דאוריתא לעידור שהוא דרבנן: לרמב"ם (ע"פ מקדש דוד. וכן רש"י ורא"ש) חרישה היאבכל השטח ולא רק בעיקרים ולר"ש שנעשית ע"י שוורים ולא ביד. |
ג.מיבלין | שיסיר מן האילנות קשרי יבלותיהן. | כשחותכין היבלת ענבים יבשים שבאילן: | יבלת היא תפיחה הנוצרת בזמורת הגפן בה מצטברים מזיקין ומחלות (שבת הארץ בשם פליקס) |
ד.מפרקין | מסיר העלים מן האילנות | שמשירין העלין להקל מן האילן | וברמב"ם (א,ה) פירוק הבדים והעלים היבשים. וברש"י (מו"ק ג, א) הסרת אבנים מעיקרי האילן. |
ה.מאבקין | מפזרין עליהן אבק וזה מועיל לקצת אילנות | שרשים המגולין מכסין אותן באבק: | ברמב"ם (שם) כתב שמאבק את צמרתו |
ו.מעשנין | לעשן תחתיהן באיזה עישון כדי שימותו התולעים האוכלים את האילן והנתלים בו | מעלין העשן תחתיו כדי שיפלו התולעים או שימותו | נחלקו הראשונים האם מטרת העישון היא להציל את האילן (סמ"ג, ר"ש, חינוך) או את הפירות (רש"ש, תוס' אנשי שם.וראה שבת הארץ א, ה) |
ז.מקרסמין | כורתין השבלים ביד ומשאירין התבן, | היינו זימור אלא שלשון קירסום באילן וזימור בכרם מלשון זמורות שמחתך ענפים של גפן | הר"ן (מועד קטן ג, ב) כתב שהוא הורדת הענפים היבשים מן האילן. נראה בדעת הרמב"ם שרק בירק ותבואה הזמירה היא דרבנן (העמק שאלה ויקרא קיב, א) ובדעת הר"ש בכל האילנות חוץ מגפן. |
ח.מזרדין | כריתת הזרדין המתפשטין מן האילנות | כשיש לאילן ענפים לחים יותר מדאי חותך מקצת ומניח מקצת וזהו זירוד | |
ט.מפסלין | כריתת הענפים היבשים והנפסדים, נגזר מן פסולת | שנוטל הפסולת ויש אומרים מלשון פסל לך שנוטל כל הענפים כדי שתתעבה קורת האילן | |
י.מזהמין את הנטיעות | שדרך לסוך את הנטיעות בדבר שריחו מזוהם כגון החלתית וה"סכבינג"כדי שיריחם הרחש האוכל את הנטיעה ויתרחק ממנה | כשיש מכה לאילן ונשרה קצת קליפתו מדביקין שם זבל וקושרין שלא ימות | |
יא.וכורכין אותם | מקבצים ענפיהם וקושרים אותם כדי שיגבהו ביושר ולא יתפשטו על הארץ | מפני הצנה והחמה | |
יב.וקוטמין אותם | שיגזוז את ראשי הענפים אם היה צריך לכך, או ישים אפר על אילנות שדרכן בכך | פירש בערוך אפר תרגומו קטמא ויש מפרשים שוברים הראשים כמו נקטם ראשו | |
יג.ועושים להם בתים. | שעושין להן סככות כדי לשמרם מן הגשם בזמן שמזיקן או מן השמש | גדר אמה גובה סביבותיהם וממלאין אות' עפר ומיהו בירושלמי משמע בית ממש לצל |
הרוצה לזבל את שדהו בשמיטה, האם מותר לו להכניס את צאנו לשדה שיטילו שם את גלליהם, ועל ידי כן תזדבל שדהו!
במשנה מסכת שביעית (פרק ג משנה ד): 'המדייר את שדהו עושה סהר לבית סאתים עוקר שלש רוחות ומניח את האמצעית נמצא מדייר בית ארבעה סאין רשב"ג אומר בית שמנת סאין היתה כל שדהו בית ארבעת סאין משייר ממנה מקצת מפני מראית העין ומוציא מן הסהר ונותן לתוך שדהו כדרך המזבלין'
וכתב הרמב"ם (ב, ד. עם הסבר מתוך דרך אמונה) והעושה דיר בתוך שדהו(בשביעית ואףעלגבדניחאלי' בזיבולההוא,כיוןשעיקרולהעמדתהצאןמותרודוקאאםאיןלומקוםנוחכזה, אבל) לא יעשהו יתר על בית סאתים ויכניס הצאן לתוכו (אלא אם עושה רצפה כבסעיף הקודם שניכר שאין כוונתו לזיבול) וכשיזבלו את כל הדיר מניח דופן אחד מדפני הדיר ועושה דיר אחר בצדו (במקום הדיר הראשון)נמצא מזבל בתוך שדהו בית ארבעת סאין.
נמצא שהרמב"ם פסק כת"ק במשנה שמותר לעשות דיר בית סאתיים ולהזיז אותו פעם אחת לבסמוך באופן שסה"כ יזבל על ידי הצאן ארבעה סאים. ומבין הרמב"ם שאפילו כשמתכוין לזיבול מותר.
אמנם הראב"ד כתב שכל ההיתר הוא שאין כוונתו לדייר שדהו וכן כתבו הרא"ש והגר"א. ומביא את הצאן לשם רק כדי לחלוב ולגזוז כיון שאין לו מקום אחר.
האם מותר לעקור בשביעית עצי פרי? באר ג׳ נידונים הלכתיים במקרה זה
יש לדון בזה בנושאים הבאים:
האם יש איסור עקירה בשביעית?
למעשה לא קיים בשמיטה איסור עקירה מצד עצמו כמו כן לא קיים בשמיטה איסור להפוך עציץ נקוב לאינו נקוב. וכל איסורי השמיטה באים מצד פעולות שמטיבות עם גידול הצמח. ויש פעמים שאפילו חייבו את האדם לעקור כששתל שלא כדין.
אמנם לנידונים הבאים יש לחוש:
חשש להפסד פירות שביעית אם יש כבר פירות על העצים.
במשנה מסכת שביעית פרק ד משנה י: מאימתי אין קוצצין האילן בשביעית ב"ש אומרים כל האילן משיוציא ב"ה אומרים החרובין משישלשלו והגפנים משיגרעו והזיתים משינצו ושאר כל אילן משיוציא וכל האילן כיון שבא לעונת המעשרות מותר לקוצצו כמה יהא בזית ולא יקוצנו רובע רבן שמעון בן גמליאל אומר הכל לפי הזית: וברמב"ם (ה, יח) כתב כבית הלל.
ונמצא שיש איסור הפסד בפירות משעה שמתחיל צאת הפרי (ובחרובים, זיתים וגפנים זמנים מיוחדים) ועד עונת המעשרות שאז ראוי לאכילה על ידי הדחק.
ובמנחת שלמה (נא, יד) הסתפק האם היום שכבר לא מקובל כלל לקטוף אלא כשהבשילו וראויים לאכילה לגמרי, ימשך האיסור עד לזמן זה.
תועלת לצמח סמוך
אם על ידי העקירה יועיל לצמח סמוך שיצמח טוב יותר העקירה הופכת לפעולת הצמחה ולכן יש לאסור אם יש צמח סמוך שנהנה מכך.
מראית עין של מכין קרקע לזריעה
אם בעקירה יראה כמי שמכין את הקרקע לזריעה חדשה יש לאסור אלא אם ניכר שעושה כן לצורך דבר המותר כגון הכשרת קרקע לבנין ובאופן שחומרי הבנין במקום וניכר שכוונתו לבנות.
יש להעיר שבעקירת עץ הנותן פירות עשוי להיות איסור נוסף של 'לא תשחית את עצה' שאינו קשור לדיני שביעית.
לרגל השנה החדשה שהיא גם שנת שמיטה, התקשר ראש העיר לרב העיר לאחל לו שנה טובה ומבורכת. במהלך השיחה שאל ראש העיר את הרב: האם יהיה מותר לעובדי העירייה לעבוד בשמיטה בגינות הנוי ברחבי העיר?, האם יהיה מותר לסלול כבישים חדשים? כיצד יפסוק לו רב העיר
עבודה בגינות הנוי יעשו ע"פ כללי המלאכות שפורטו לעיל.
סלילת כבישים מותרת. ואם לצורך סלילת הכבישים יש צורך לעקור צמחים או ליישר קרקע, יש לעשות זאת באופן שיהיה ניכר בזמן עבודות הקרקע שנעשה לצורך סלילת כביש ולא לצורך זריעה. ניתן לעשות על ידי שילוט מתאים או על ידי הבאת החומרים הנדרשים לסלילה לאתר קודם עבודות הקרקע.
וכ"כ במשפטי ארץ (ו, י) ושם בהערה (9) הטעים בשם האגלי טל (חורש אות טובהערה טז) שאותה פעולה שבשדה חייב משום חורש, בבית יהיה חייב משום בונה. והסביר שכל קרקע מיועדת או לזריעה או לדירה והראיה שקרקע שהיתה מיועדת לדירה וזרע בה נעקר ממנה דין דירה לענין עירובין. וממילא עבודות קרקע שנעשים לדירה או להילוך בני אדם יתחייב עליו בשבת משום בונה אמנם בשמיטה אין בזה איסור.
קבוצת אנשים קנו קרקע חקלאית עם עצים ואבנים במרכז הארץ, לאחר השתדלויות שונות עם הגורמים המתאימים, הממשלה הפשירה את הקרקע מקרקע חקלאית לקרקע בניה. ונפשם בשאלתם, האם מותר להם בשמיטה לעקור את העצים והאבנים כדי להתחיל בחפירות לצורך הבניה. פרט!
לענין עקירה ראה לעיל 'האם מותר לעקור בשביעית'.
לענין חפירות לצורך בנין ראה שאלה קודמת בענין כבישים חדשים.
מלאכת נכרי
האם קיים איסור עבודה על הקרקע של ישראל גם כשנעשה על ידי גוי?*
הגמ' בעבודה זרה משווה בין דין מכירת פרה לנכרי בשבת לדין מכירת שדה ניר בשביעית ושואל שם בתוס' רי"ד שלכאורה היה אפשר לחלק שהרי יש חיוב שביתת בהמתו בשבת משא"כ בשדהו בשביעית, וכותב שיש לומר שגם בשביעית יש חיוב שביתת שדהו שנלמד מ'שבת שבתון תהיה לארץ'.
המבי"ט (שו"ת בף סד) הביא את דבריו וכתב שנראה שכל האיסור כאשר משכיר את שדהו לשביעית בלבד אבל כאשר נעשה בהבלעה של זמן היתר ושל שביעית אין לאסור בזה ונראה שסברתו בזה שכמו שהגמ' תלתה להיתר במוכר פרה בשביעית שכוונתו לשחוט אותה כך כל מקום שיש עדיין מקום לתלות כגון כאן שיעבוד אותה בשנות ההיתר מותר. וכתב על זה בשבת הארץ (א, א) שענין ההבלעה לשיטה זו אינו חיוב אלא מעלה בעלמא והרחקה מן הכיעור.
ובשבט הלוי (ב קצח) הסביר את קולת ההבלעה לנכרי כהסבר שנתן בתוס' שם שגדר האיסור בהשכרת שדה בשביעית אינו מדין ושבתה הארץ אלא מדין לפני עיור וזה בישראל בלבד ובנכרי איסור זה לא שייך.
ובמנחת חינוך (קיב) כתב לדמות שביתת הארץ בשביעית לשביתת הבהמה בשבת, וממילא כל שהאדמה השייכת ליהודי נעבדת בשביעית, עובר בעשה של 'ושבתה הארץ' .
כוונה ושינוי במלאכות בשביעית*
האם הותרה מלאכה בשביעית כשמתכוין לפעולה מותרת (פסיק רישא)
בגמ' סנהדרין (כו א) מסופר על חכמים שהלכו לעבר את השנה וראו אדם זומר, ולימדו עליו החכמים זכות שיכול לומר 'לעקל בית הבד אני צריך' ומשמע שפעולה שנעשית לתכלית המותרת אין לאסור אפילו שבמהותה החיצונית היא פעולה אסורה.
שואל התוס' ('לעקל') והרי בפועל הוא משביח את הכרם אפילו שאין כוונתו לכך?! ומכריע שמדובר שעשה באופן שקשה לאילן. ונמצא לשיטתו שבמקום שיש השבחה לא די בכוונה מותרת אלא צריך שינוי בעשיה שיהיה קשה לאילן.
אבל בשו"ת מהרי"ט הקשה על התוספות מדברי המשנה (ד, ו) שהתירה לזנב בגפנים ולשיטת ר"ע עושה כדרכו במגל (וכתב שם הרמב"ם שאינו מתכוין לזמר ומשמע שדי בכך12. וכן פסק הרמב"ם א, כ) ומוכח שכיון שכוונתו מותרת אין לאסור ואפילו שיועיל לצמח, כל שהוא בענין שמוכח שאין כוונתו לגידול העצים. נמצא שכשכוונתו מותרת, די שאין מראית עין להתיר הפעולה ואין צורך שיהיה קשה לאילן.
המשנה (ד,ב) כותבת ששדה שהסירו ממנה הקוצים בשביעית אין קונסין אותו מלזרוע במוצאי שביעית משא"כ אם נחרשה או זובלה.
בתוס' (מועד קטן יג, א) העיר על עצם האיסור בהסרת הקוצים שלכאורה היה מקום להתיר כיון שאינו מתכוין למלאכה של יפוי הקרקע כפי שפטור בשבת בקרקע חבירו? וענה שיש לחלק בין מלאכות שבת לשביעית. שבשבת דווקא שמתכוין ליפות את הקרקע עובר כיון שמלאכת מחשבת אסרה התורה, משא"כ בשביעית שעובר בכל אופן.
בקרן אורה (שם) העיר מדברי הרמב"םשמוכח שיש חילוק בכוונת העושה, שכתב (ב,ח) בענין איסורפירוק גדר אבנים עד הקרקע שהוא דווקא כשמתכוין לתקן שדהו.
וכן באגלי טל (חורש) מוכיח שיש דין מלאכת מחשבת בשביעית שכן המשנה בשביעית (ד, ד) מחלקת בין עקירת עצים בשדהו שחוששים לתיקון השדה ואסור, לשדה חבירו שמותר. ומשמע שהטעם שם כיון שאין כוונתו לתיקון השדה.
במקדש דוד (סימן סט) הוכיח היתר עבודה לכוונה המותרת מלשון הרמב"ם (ד, א) שאיסור קצירה תלוי בתכלית שכתב 'אם קצר כדרך הקוצרין או שקצר לעבודת הארץ' ונמצא שאם אינו מתכוין לעבודת הארץ מותר כשאינו בדרך הקוצרים. ולשיטת התוס' שאין דין 'מלאכת מחשבת' בשביעיתצריך לומר שבקצירה באופן זה אין מלאכה כלל. אחרת לא היה מותר לקצור בשביעית גם לאכילה.
ובחזו"א (יט. יד, טו) הוכיח מלשון הגמ' בסנהדרין 'הלב יודע אם לעקל או לעקלקלות' שמוכח שהשינוי הוא בעיקר בכוונת הלב ועדיין לא חוששים למראית עין. ודי שזומר בדרך שאינה המיטבית לעץ ואפילו אם עדיין יש בה השבחה מותר כשאינו מתכוין13, וזו גם כוונת התוס' שכתב שזומר בדרך שקשה לאילן והוסיף שאם הוא הדיוט ואינו יודע דקדוק הזמירה, מותר לקצוץ. שרוב מעשה ההדיוט שלא בדקדוק. ובמשפטי ארץ (ד, 26) סכמו בדעתו ששביעית קלה משבת וכל שאינו מתכוין לעבודת הארץ אינו אסור מהתורה וחכמים אסרו רק במקום שיש מראית עין של כוונת איסור וכל שלא ניכר כך לא אסרו14.
בילקו"י (עמ' רצ"ג) כתב 'ומרן אאמו"ר זיע"א אמר לי שלדעתו פסיק רישיה אף דניחא ליה בשביעית יש להקל דשביעית מדרבנן15 ויש לסמוך ע"ד תרומת הדשן שהיקל בפ"ר דניחא ליה בדרבנן, ומה שמרן פליג עליה היינו דוקא בשבת. ובצירוף סברת האומרים דליכא איסור פסיק רישיה בשביעית מהתורה'.
שטיפת רצפה והובלת המים לגינה: ומכאן העלה בילקו"י להתיר ניקוז מי שטיפה אפילו לגינתו ואפילו אין בהם חומרי ניקוי והם מועילים וכן הורה הרב קרליץ (משפטי ארץ ד, לו) ובלבד שלא אכפת לו מהתועלת. והוסיף בילקו"י שגם לביטול מצוות עשה של שביתת הארץ אין לחשוש כיון שהיא גרמא וביטול עשה קיים רק במעשה אדם. אמנם הרב אלישיב הקל רק כשיש במים חומרי ניקוי המעלים קצף באופן שניכר שלא מתכוין להשקיה (משפטי ארץ שם).
האם שינוי בדרך העשיה מתיר מלאכה בשביעית
בתוס' (מועד קטן ד,ב 'מפני שמכשיר') מביא טעם היתר חכמים לעשות אמת מים ולא לחשוש שמכשיר בזה את צדדיה לזריעה כיון שעושה זאת ע"י שינוי. ודין שינוי הוא חלק ממלאכת מחשבת ומוכח שקיים בשביעית.
וכן במקדש שביעית (סימן נא) כתב שמדברי הרמב"ם (א, כא) שהתיר קציצת בתולת שקמה כשצריך לעצה וחותך שלא כדרכו מוכח ששינוי מותר.
ובמשפט כהן (ענייני א"י סז) התיר לסומכים על היתר מכירה רק מלאכות דרבנן ע"י ישראל, ולגבי זמירה כתב שיש להקל אם עושה אותה בשינוי כגון אם דרך לחתוך הזמורה ישר יחתוך באלכסון.
אמנם בדרך אמונה (א, יא) הביא בשם הרב אלישיב שיש לחלק בין מצב שיש שינוי גם בתוצאה שניתן להקל בו וזה טעם התוס' בהיתר עשיית אמת המים. ואילו כשיש שינוי בפעולה בלבד והתוצאה היא זהה יש להחמיר בה בשביעית.
ובחוט שני (עמ פד שער הציון קצו) כתב שכשכוונתו לזמור לא יועיל שינוי להפוך מלאכה דאוריתא לדרבנן ורק כשכוונתו לפעולה המותרת (כגון שזומר על מנת שהענף לא יפריע לעוברים) יועיל שינוי למרות שבפועל זומר, ונמצא שצריך שני תנאים להקל כוונה מותרת ושינוי 16.
האם מותרת מלאכה בשביעית כשנעשית בגרמא
במשנה (ג, ד) 'המדייר שדהו עושה סער לבית סאתיים' ובמשנה (ד, ב) שדה שנדיירה בשביעית לא תזרע במוצאי שביעית. ובירושלמי (ג, ג) הקשו שהמשניות סותרות ותרצו 'מתניתין ברוצה להעמיד צאן בתוך שדהו' והביא באור לציון (עמ' ל בהערות) הסבר הראשונים לחילוק זה של הירושלמי: 'הר"ש והרע"ב ביארו שהותר לדייר רק אם אח"כ אוסף את הזבל ועושה ממנו אשפתות ואינו מעמידו אלא העמדה בעלמא אבל אם מניח את הזבל כמות שהוא כדי לזבל את השדה אסור. וכן פירש הראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם בפרק ב' מהלכות שמיטה ויובל הלכה ד'. ע"ש אולם הרמב"ם שם לא חילק אם עושה אשפתות או לא וביאר במשנה ראשונה בפרק ג' משנה ד' שהרמב"ם מחלק בין מזבל השדה בידים לבין מעמיד בהמותיו שאם מזבל בידים אסור ואם מעמיד בהמותיו צאנו מוכיח עליו שאינו מתכוון לזבל אלא לתת מקום לצאן וכן פירש הגר"א בשנות אליהו שם'.
וסיכם האול"צ: והנה לפי שיטות אלו מבואר שאסור לעשות עבודה בשביעית כשהוא מתכוין לכך אף שאינו עושה אותה אלא דרך גרמא וכמו מדייר על ידי בהמה שאין זה זיבול אלא דרך גרמא וכשהוא מתכוין לכך אסור.
ונמצא שגרמא מותרת בשביעית כשאינו מתכוין למלאכה ואסורה כשמתכוין לה.17
- ↩
בדרך אמונה שם כתב שמדובר שצריך לעצים וכמו שכתב שם הרמב"ם בהלכה יח. אמנם בכל הראשונים שם כתבו שכוונתו לחזק את האילן לדוגמא ברא"ש 'חותכין זנבות הגפנים כדי שיעלה הגזע ויגביר' ונמצא שענין הזימור האסור מהתורה הוא יותר מסתם חיזוק האילן אלא שכיון שזומר בקצוות והוא לא דרך הזמירה הרגילה אינו בכלל האיסור. וצל"ע.
- ↩
והסתפק אם היתר זה הוא גם כשניחא לו בהשבחה.
- ↩
ומסברא זו מתירים לרוצים לנכש קוצים על מנת לפרוס דשא סינטטי באופן שמביא את הדשא תחילה וניכר שאין כוונתו להכשיר את הקרקע לזריעה. וכן יש מתירים בגיזום גדר חיה שאינו צריך לעידוד הגידול בה. וכן מותר לסקל אבנים לשימוש אם מקפיד להשאיר התחתונות. וכן להרים לכלוך מהגינה למטרת ניקיון כיון שמקובל לעשות כך שלא לצורך זריעה.
- ↩
וזה כשיטתו במספר מקומות להתייחס גם למלאכות דאוריתא בזה"ז כספק דרבנן כדוגמא בתוך בית. אבל דעת החזו"א והגר"מ אליהו (ב, ד) ועוד שכיון שמלאכה עיקרא דאוריתא אין להקל בזה.
- ↩
ואפשר שאינו חולק על הראי"ה, ומה שהתיר שם הראי"ה הוא בצירוף דעת ספר התרומה שמותרת עבודת ישראל בשדה נכרי.
- ↩
ואפשר שיש להוסיף גם את התנאי שניכר שאינו מתכוין למלאכה כדברי החזו"א שכן כתב המשנה ראשונה 'צאנו מוכיח עליו' ומשמע שצריך גם העדר כוונה וגם העדר מראית עין. ולפי החזו"א באופן זה גם לא צריך גרמא.