התחברות
None
ספיחין שיצאו לשמינית
ספיחין שיצאו לשמינית
מה דינם של ספיחים שיצאו משביעית לשמינית
עד מתי נוהג איסור ספיחים בשנה השמינית?
לגבי תבואה וקטניות, אם הביאו שליש בשביעית נאסרים באכילה (רמב"ם ד, יג) והסביר בכס"מ (שם ע"פ גמ' ר"ה יב, ב) 'מדכתיב במועד שנת השמטה לומר לך כל תבואה שהביאה שליש לפני ר"ה אתה נוהג בה מנהג שביעית בשמינית. ושליש היינו עונת המעשרות'.
לגבי שאר ירק כתוב במשנה שביעית ו, ד: מאימתי מותר אדם ליקח ירק במוצאי שביעית משיעשה כיוצא בו. עשה הבכיר הותר האפיל. רבי התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד:
נחלקו הראשונים להלכה בירק שביעית שיצא לשמינית:
- ר"ש (טא): אם התחיל צמיחתו בשביעית יש בו גם ספיחין במוצ"ש. ואם נגמר גידולו בשביעית יש בו קדושת שביעית.
- ראב"ד: אין מקור להתיר ספיחי שביעית במוצ"ש. אלא אולי כשירבה החדש שההיתר מעלה את האיסור.
- רע"ב שם: אם כבר עשה כיוצ"ב בשמינית אין בו איסור ספיחין. וכתבו בשם הגר"א שבירק הוא מספר ימים.
- רמב"ם הביא זמנים שונים
- בפיהמ"ש שביעית ו ד: כתב שמותרים מיד כרבי במשנה.
- בפרק ד הלכה ו כתב: ועד מתי אסורין ספיחי שביעית במוצאי שביעית מר"ה ועד חנוכה. ומחנוכה ואילך הן מותרין. (הכוונה כשנלקטו בשמינית, אבל אם כבר נלקט בשביעית אסור לעולם)
- בהלכה ז' כתב 'בצלים שיצאו משביעית למוצאי שביעית אם עשו כיוצא בהן מותרין ואם לאו אסורין, וכן שאר הפירות אין לוקחים אותם במוצאי שביעית אלא משיעשו כיוצא בהן מפירות מוצאי שביעית עשה הבכיר הותר האפיל. ומותר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד.
נמצא שהרמב"ם השתמש בשלשה זמנים: לירק כתב 'מיד' לבצל כתב 'לכשיעשה כיוצ"ב' ובאופן כללי כתב 'עד חנוכה'. וצריך לחדד מה הותר מיד ומה הותר כבצל לכשיעשה כיוצ"ב.
ובענין זה נחלקו הפוסקים:
- ציץ אליעזר (חי"בסי' סא), כרם ציון (פרקיאסעי' ט): כל ירק שגידולו איטי כבצל נאסר עד שיעשה. וירק עלים שגידולו מהיר מותר מיד.
- רש"ס (פ"טה"אד"העוד): ירקות שמתקיימים ואין זרעם כלה אסורים עד שיעשה.
- פאה"ש (סי' כבס"קט): רק בצלים ופירות האילן אסורים עד שיעשו, וכל הירקות מותרים מיד. (לענין לקחת מכל אדם)
וכתב החזו"א (י, יז) שההיתר אפילו אם נלקט בשמינית קודם זמן ההיתר, שאם הגיע זמן ההיתר בתלוש מותרים באכילה.
למעשה סכמו בקטיף שביעית (עמ' 388) ובמשפטי ארץ (טז, ט) שגידולים שזמן גידולם קצר מתירים מהזמן בו הם מצויים בשוק מגידולי שנה שמינית. וגידולים שזמן גידולם ארוך מתירים בחנוכה.
אמנם ראה בקטיף שביעית (עמ' 385 בטבלאות) לגבי יבול שדרך לשמור בקירור וממשיך להיות מצוי בשמינית כגון בטטה, בצל, גזר, דלעת, דלורית, שום ותפוחי אדמה ממשיך בהם איסור ספיחין עד למאוחר יותר (בדלעת אפילו עד סיון).
ויש מחמירים באיסור ספיחין עד שרוב הירק יהיה של שנה שמינית כראב"ד.
הזורע ספיחי שביעית בשמינית, האם ירקות אלו מותרים באכילה ומדוע?
דין הגידולים
במשנה מסכת תרומות פרק ט משנה ד: גדולי תרומה תרומה וגדולי גדולין חולין אבל הטבל ומעשר ראשון וספיחי שביעית ותרומת חוצה לארץ והמדומע והבכורים גדוליהן חולין.
וכן כתב הרמב"ם (ד, ו): 'והזורע ספיחי שביעית אחר שביעית הגידולין מותרין'.
והסביר הרדב"ז: הטעם דקי"ל כל שזה וזה גורם מותר והרי הספיחין של איסור וקרקע של היתר גורמין הגידולים ואפי' באיסורי ע"ז שהם מן התורה אמרי' הכי כ"ש באיסורי ספיחין שהם מדרבנן.
ולגבי קדושת שביעית כתב באור שמח: פירוש דאף קדושת שביעית אין בהם, ומותר לסחור בהן, ויעוין פי"א מתרומות (הכ"ב) בהשגות, אולי כוון לזה. וכן לשון המשנה (תרומות פ"ט מ"ד) ספיחי שביעית גידוליהן חולין, היינו דאין בהן קדושת שביעית, ורבינו קצר בלשונו.
דין הספיח עצמו שנזרע
כתב הרמב"ם בהלכה כ"ב: בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו העלו גידוליו את עיקרו והותר הכל הואיל ושביעית אסורה ע"י קרקע כך נטילתה ע"י קרקע.
נמצא שלרמב"ם בספיחין מקלים שגידולי ההיתר מעלין את האיסור ושדין זה שונה מכלאים, ערלה וטבל שבהם אין גידולי היתר מעלים את האיסור. כיון שכאן הקרקע אסרתם והיא מתירה אותם.
וכן כתב הרא"ש והסביר את ההיתר שכלאים נאסרו ממעשי בני האדם משא"כ ספיחין.
אמנם הראב"ד והמאירי כתבו שיש בשתילה בעיה של ביטול איסור לכתחילה ולכן רק אם ניכר במעשהו שאין לו כוונה לגדל אותם כגון שכיפף את העלים (כיסה כולו בעפר – חזו"א) מותרים גידולוי הספיחין.
אמנם בדרך אמונה הסביר בדין זה בכוונת הרמב"ם שבזרעים שאינם כלים אפילו הגידולים אסורים עד שירבה ההיתר ולא כפי שמשמע בלשון הרמב"ם שהדיון הוא על הבצל עצמו וגידוליו הם בכל אופן היתר כאמור בהלכה ו.