התחברות
None
המלאכות האסורות מהתורה ומדרבנן
המלאכות האסורות מהתורה ומדרבנן
מהם המלאכות האסורות מהתורה בשביעית ומה דין התולדות שלהם?*
כתוב בתורה ' ויקראפרקכה ד: 'וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר: אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ'.
ולמדו חז"ל שארבע מלאכות אלו אסורים מהתורה.
במשנה (מועדקטןאא): משקין בית השלחין במועד ובשביעית בין ממעיין שיצא בתחלה בין ממעיין שלא יצא בתחלה.
שואלת הגמ' במועד קטן (ב, ב): מדוע הותרה השקיה הרי זריעה וחרישה נאסרו בשביעית והיא תולדה שלהם? מתרץ אביי שהיתר ההשקיה מדובר בשביעית בזה"ז שהיא דרבנן כרבי ולכן הותרה השקיה. ומשמע שעיקר מלאכת ההשקיה לשיטתו היא דאוריתא. אבל רבא אמר שדווקא על זמירה ובצירה חייבים מהתורה למרות שהן תולדות כיון שפורטו בפסוק. אבל על כל שאר התולדות החיוב מדרבנן.
וכן שם (ג, א) בהסבר מאן דאמר שלא לוקים על חרישה כתבה הגמ' אותו תירוץ 'אתולדות אחרינא לא מחייב'.
וכן פסק הרמב"ם להלכה (א, ג). וזמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה, ולמה פרטן הכתוב לומר לך על שתי תולדות אלו בלבד הוא חייב ועל שאר התולדות שבעבודת הארץ עם שאר האבות שלא נתפרשו בענין זה אינו לוקה עליהן, אבל מכין אותו מכת מרדות.
ובהמשך (הלכה ד) 'כיצד החופר או החורש לצורך הקרקע או המסקל או המזבל וכיוצא בהן משאר עבודת הארץ, וכן המבריך או המרכיב או הנוטע וכיוצא בהן מעבודת האילנות מכין אותו מכת מרדות מדבריהן.'
אמנם בערוה"ש (יט, ג) הסביר שאין הכוונה שאיסורם מדרבנן אלא שרק אין בהם חיוב מלקות מהתורה. אך בשו"ת ר' בצלאל אשכנזי (סימן לח) כתב כפשט הגמ' שיש לחלק בן שבת לנזיקין ושביעית שבהם רק מה שנכתב בפירוש בפסוק דינו כאב.
וכן נוקטים להלכה ששאר תולדות דרבנן (מאמ"ר ג, ה. שביעית להלכה ולמעשה ב, ה)
האם חרישה אסורה בשביעית מהתורה או מדרבנן
בגמ' מועד קטן (ג, א)נחלקו ר' יוחנן ור' אליעזר בדין חרישה בשביעית. אחד מהם אומר שלוקה כיון שיש בתורה כלל (=שבת שבתון תהיה לארץ) ופרט (שדך לא תזרע וכרמך לא תבצור) וכלל (שנת שבתון תהיה לארץ) וממילא מרבים בו כל כל דבר שדומה לפרט ובכלל זה חרישה שדומה לזריעה וזמירה. ויש מי שסובר שאינו לוקה שהעובדה שהתורה פרטה דווקא שתי תולדות זמירה ובצירה משמע שדווקא עליהם לוקים.
וכן נחלקו הראשונם בפסיקת ההלכה:
רש"י (ר"ה ב,א 'לשמיטין וליובלות') כתב משנכנס תשרי אסורים לחרוש ולזרוע מן התורה. וכן דעת הר"ש (ב, ב)
הרמב"ם לכאורה סותר את עצמו שבתחילת הלכות שמיטה כתב שמצות עשה לשבות מעבודת הארץ שנאמר 'בחריש ובקציר תשבות' ומשמע שסובר שהוא מהתורה. ומהר"י קורקוס נתן סברא בזה שאם אסרו בזה אפילו בתוספת שביעית ודאי היא מהתורה.
אמנם בהלכה ד' שפירט את המלאכות מדרבנן כתב 'החורש לצורך הקרקע... מכים אותו מכת מרדות מדבריהם'.
כדי ליישב בין הדברים כתב שם מהרי"ק: 'שני מיני חרישות הם החורש לצורך האילנות כדי שיגדלו זו היא החרישה שאסורה מן התורה. אבל החרישה שאינה לצורך האילנות אלא לצורך הקרקע פי' שלא יפסד ויתקלקל הקרקע אינה אסורה מן התורה והרי היא כחופר בעלמא או מסקל שאינם אסורות מן התורה'.
כעין זה כתב בשו"ת הרדב"ז (לשונות ה, קצו) והוסיף עוד סוג חרישה שהיא מהתורה שהיא לחפות את הזרעים.
הפרי חדש (מים חיים על הרמב"ם א, א) תירץ שאכן איסור חרישה לרמב"ם מהתורה, אלא שאין בה חיוב מלקות אלא מדבריהם.
בגדר חרישה והחילוק בינה לעידור וקשקוש שהם ודאי דרבנן כתבו בקטיף שביעית (עמ' 39) : שפליחה עמוקה המטייבת את הקרקע או מכינה אותה לזריעה היא חרישה גמורה מהתורה. בעיבודי קרקע שטחיים לדעת החזו"א אינה חרישה גמורה (שם הערה 3) ולדעת הגר"מ אליהו (שם) כל חרישה המטייבת את הקרע דינה כחרישה גמורה. אמנם בספרו (ח, ה) כתב שחרישה שטחית לסילוק עשביה אסורה מדרבנן. ומקורו מתוספתא שביעית (ב, יא) אין מלקטים עשבים.
בנוסף אסרו איסוף עצים ואבנים מהקרקע כיון שנראה שמכין את הקרקע לזריעה (רמב"ם א, טז) , אמנם אם בהמתו נמצאת שם היא מוכיחה כוונתו וכן אם כירתו שם (שם יז) ואם אוסף אבנים למטרה המותרת, כל אבן שיכול לפשוט את ידו וליטלה, מותר (שם ב, יא).
האם איסור נטיעה הוא מן התורה, ממתי מתחיל האיסור לזרוע או לנטוע (בזמן המקדש ובזמן הזה) ומדוע?
איסור זריעה ונטיעה
כאמור לעיל בגמ' (מועד קטן ב, ב) למדו שכל שאר התולדות שלא נכללו בפסור נאסרו בשביעית מדרבנן ולכאורה בכלל זה נטיעה.
אמנם בגמ' בגיטין (נג, ב) מקשים על רבי מאיר שמחייב עקירה לנוטע בשוגג בשביעית ופוטר מעקריה בשבת. ומקשה הגמ' 'מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא, מאי שנא שבת ומאי שנא שביעית?' ומשמע שמבינה הגמ' שנטיעה בשביעית היא איסור תורה כמו בשבת.
להלכה נחלקו הראשונים לגבי נטיעה:
- דעת הר"ש(א, א) שנטיעה אסורה מהתורה והדבר הוא ק"ו מזמירה שעניינה הצמחת האילן וחייבת מהתורה.
- אמנם הרמב"ם(א, ד) כתב: 'המבריך או המרכיב או הנוטע וכיוצא בהן מעבודת האילנות מכין אותו מכת מרדות מדבריהן'.
והסביר הכס"מ שכך משמע בירושלמי (ד, ד) 'רשב"ג אומר נוטעין אילן סרק בשביעית' ומכך שלדעת רשב"ג הנטיעה מותרת לגמרי, משמע שגם לאוסרים אינו אלא מדרבנן.
ובר"י קורקוס הסביר בפשיטות 'כיון שהוצרך הכתוב לפרט זריעה וזמירה ובצירה וקצירה נראה שאין לך אלא מה שנתפרש בכתוב. א"כ נוטעַ דלא אתפרש לא ילפינן ליה' והוא ההיתר הכללי לכל שאר התולדות שאין איסורם אלא רק מדרבנן. כדברי הגמ' במועד קטן.
אמנם בחזו"א (יז, כ) כתב שכיון שזימור מהתורה ק"ו שנטיעה היא מהתורה אלא שמלימוד זה אי אפשר לתת מלקות כיון שאין עונשין מן הדין ולכן כתב הרמב"ם שמכת המרדות היא מדבריהם.
אך במהריט"ץ (שו"ת קעו) הסבירשיש לחלק, שזימור הוא דבר שנהנה ממנו בשנת השמיטה ולכן איסורו מהתורה, אבל נטיעה יהנה ממנה רק בעתיד ולכן איסורו מדרבנן.
מלאכת הזומר
האם מותר לזמר ענפי אילן המפריעים לחוטי חשמל או לעוברים ושבים.
בתורה: וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר: אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ.
נמצא שלמרות שמלאכת הזמירה היא תולדה ובשביעית שאר תולדות נאסרו מדרבנן בלבד, לגבי הזמירה היא אסורה מהתורה.
דעת החזו"א (יז, כ. כא, טו) שאיסור זמירה מהתורה קיים רק בגפן שהזמירה בה דורשת מומחיות מיוחדת וגיזום שאר עצים נקרא 'זירוד' שהותר בערב שביעית ואם זירוד היה מהתורה כיצד התירו אותו בתוספת שביעית? אמנם בתוי"ט כתב שהזמירה אסורה בכל האילנות מהתורה וכ"כ בערוה"ש (שמיטה יט, ב) והסביר שהתורה ציינה כרם רק כיון שרוב נטיעת הארץ כרמים (כמו שבנזיקין כתבה 'כי יבער איש שדה או כרם' ופשוט שהוא לאו דוקא).
בקטיף שביעית סיכמו בשם הרב קוק שהאיסור קיים גם בצמחים אחרים ובתנאי שהגיזום גורם להצמחת ענפי פרי חדשים. י"א שדווקא כשיוצאים מהענף הנגזם וי"א דווקא באותה שנה (מהריט"ץ ברמב"ם. וכ"פ הרב קרליץ).
ממילא נמצא שגיזום עצי סרק הוא מדרבנן, לרב קוק כיון שאינו מוציא ענפי פרי ולחזו"א כיון שאינו גפן.
בזמירה קיימת משמעות מיוחדת לכוונת הזומר שכן מצינו בסנהדרין כו א שריש לקיש הלך עם מספר חכמים 'חזייהלההואגבראדהוהכסחבכרמי, אמרלהן: כהןוזמר?אמרלו: יכוללומרלעקלביתהבדאניצריך. אמרלהם: הלביודעאםלעקלאםלעקלקלות'.
ובתוס' הקשה 'מ"ממהבכךמ"מהוהמשביחהכרם?!'ועונה:'וי"לדעבידליהבאותועניןדודאיקשהליה'
ומוכח שאם באמת היה צריך לענף ואינו לצורך צימוח הוא מותר, אמנם ההיתר הוא באופן שיהיה ניכר שאינו לצורך צימוח.
ולכן מותר לגזום ענפי עץ המפריעים לחוטי חשמל או לעוברים ושבים באופן שניכר שאינו נועד להשבחת העץ כגון שיהיה גיזום שיש בו זיזים ואינו חלק.
האם מותר לגזום גדר חיה.
ראה לעיל שגיזום באילנות סרק הוא מדרבנן.
הגרשז"א במנחת שלמה נא ח כתב שבפרחי נוי אם גוזם אותם על מנת לשמור על צורתם נחשב כאוקמי אילנא ושרי. אך נשאר בצ"ע.
למעשה גדר חיה חשוב לגזום קודם השמיטה על מנת שתקבל את צורתה ותהיה מלאה, ככל שזה נעשה קודם השמיטה והגיזום בשמיטה לא יועיל למילוי שלה אלא רק לשמר את צורתה יש מקלים. אמנם יש שכתבו שהיתר זה הוא רק אם המנעות מגיזום תגרום נזק לשיח ששוב לא ניתן יהיה לתקן אותו בשנה הבאה.
האם מותר לכסח דשא.
בדשא כמו בגדר חיה התנאי הבסיסי לדיון הוא שהדשא מלא ואין הגיזום נדרש לצורך הצמחתו וגידולו.
צד נוסף להקל בדשא הוא שנראה לנצי"ב בדעת הרמב"ם שזמירה בירקות היא מלאכת 'הקרסום' שכל עיקרה הוא מדרבנן והיא קלה יותר מגיזום בעצים. אמנם יש חולקים וכן נראה דעת הראי"ה קוק.
למעשה בכיסוח דשא למטרת שימור הגובה בלבד כשלא נדרש הדבר לצימוח נטה הרב שטרנבוך להתיר. אך הרב טיקצינסקי אסר וכ"כ באול"צ שביעית.
עמוד הקודםעמוד הבא