התחברות
None
מלאכות לאוקומי ולאברויי
מלאכות לאוקומי ולאברויי
מהו החילוק בין אברויי אילנא לאוקומי אילנא ובאילו מלאכות הוא קיים?*
הגמ' במועד קטן (ג, א) מביאה לגבי קשקוש בשביעית חילוק בתכלית העשיה:'אמר רב עוקבא בר חמא: תרי קשקושי הוו; חד - אברויי אילני, וחד - סתומי פילי. אברויי אילן - אסור, סתומי פילי – שרי' נמצא שקשקוש מותר כשרצונו לקיים את העץ ואסור כשמתכוין להשביחו.
וכן בגמ' ע"ז (נ,ב ) שואלת מדוע זיהום (שהוא זיבול. לרש"י על מכה באילן. ולר"ח 'להאכיל זוהמא את האילן שלא ימות') הותר בשביעית וגיזום נאסר? ועונה הגמ' 'מי דמי? זיהום אוקומי אילנא ושרי, גיזום אברויי אילנא ואסור!' ובהמשך הגמ' מחלקת גם בזיהום עצמו שפעמים שהוא לאוקומי ומותר ופעמים שהוא לאברויי (להשביח) ואסור.
ונמצא שיש פה יסוד חדש במלאכות אלו שהותרו כל שהם לצורך קיום האילן.
מניעת קלקול קל - בגדר ההיתרשל אוקמי כתב רש"י (ע"ז שם 'אוקומי') - שלא יתקלקל מכמות שהוא אבל אינו משביחו. ובמקום אחר (סוכה מד ב 'סתומי פילי') 'ואוקומי אילנא הוא שלא ימות, ואינו עושה להשביחו אלא לקיימן'
ובספר השמיטה (עמ' כב הערה 1א) הכריעשאפילו לא ימות אלא רק יתקלקל הוא בכלל היתר לאוקומי כפי שמשמע מרש"י בעבודה זרה, כי הוא בכלל 'דבר האבד' שהותר. ונמצא שהעיקר הוא שלא יעשה להשביח.
האם מלאכות דאוריתא הותרו לאוקומי
בספר מקדש דוד (שביעית מח) הסתפק להקל גם במלאכות מהתורה לאוקומי ובתנאי שאין בהם כל השבחה, ואילו במלאכות דרבנן מותרות אפילו אם יש בהם גם השבחה כמו השקיה שמגדלת את האילן שבה הגמ' הזכירה דין אוקומי.
אמנם בשבת הארץ (א, כ) למד מלשון הרמב"ם (א, י) שכתב'והואיל ואיסור הדברים האלו וכיוצא בהם מדבריהם לא גזרו על אלו' שלרמב"ם כלל מלאכות אוקומי הותרו רק בדרבנן.
ובספר השמיטה (ע"מ כב הערב ב) הבין מדברי ר"ח בע"ז שסובר שגם מלאכות דאוריתא הותרו לאוקומי ופסק להתיר כמותו. ובמנחת שלמה (א, נא ח) כתב שאמנם אין ראיה מדברי ר"ח ומכל מקום נראה להקל בזה כיון שהרי דעת אביי שתולדות אסורות מהתורה ועדיין לא חולק בדין אוקומי.
הגמ' בבא בתרא (פ, ב) דנה לגבי קציצת בתולת שקמה בשביעית שעניין ההשבחה תלוי בגובה הקציצה ולגבי תחומי הגובה לגביהם יש ספק השבחה כותבת הגמ' 'גבי שביעית עבדינן מידי דודאי קשי ליה' ולכאורה משמע שיש צורך שהמלאכה תהיה קשה לאילן בשביל להתיר. אמנם בתוס' (שם 'לא מקשי קשי) מסביר שהעיקר שלא יועיל לאילן אבל אין הכרח שיהיה קשה לו שכך נלמד מדין אוקומי בע"ז. ובמקדש דוד (שם) תהה מדוע התוס' מקשר את דין קציצת בתולה שקמה לדין אוקומי הרי לא צפוי נזק לשקמה אם לא יקצוץ? ומכאן הוא לומד שגדר 'אוקומי' לא קשור לפסידא אלא כל פעולה שאין בה השבחה היא מותרת מצד שאינה נחשבת מלאכה כלל בשביעית. וממילא הוא הדין למלאכות מהתורה.
כעין זה כתב בחוט שני (עמ' ק) שמשמע מלשון רש"י בע"ז שעבודה שגורמת רק שלא יתקלקל ואינו משביחו אינה בגדר עבודת קרקע כלל, וממילא לפי זה הוא הדין בדאוריתא שמותר לאוקומי6. אמנם למעשה כתב לא תתכן מלאכה דאוריתא לאוקומי כיון שכל המלאכות מהתורה עניינן הצמחה וכגון זמירה, ואם תעשה באופן שלא תהיה פעולת הצמחה אלא רק לקיום האילן ממילא כבר יצאה מגדר דאוריתא.
הרמב"ם (א,ה) אסר זיהום בשביעית, ואפילו 'כדי שלא יאכל אותו העוף'. ויש לעיין בטעם האיסור שהרי אכילת העוף את הנטיעות היא הפסד שמניעתו צריך להיות מותר בגדר 'אוקומי'.
ואכן בספר מים חיים תמה על הרמב"ם והעלה להתיר.
אמנם בלחם משנה הסביר שהרמב"ם סובר כירושלמי שטעם הסתירה בין המקורות המובאים בגמ' ע"ז (ג,ב) לגבי זיהום אינו מהחילוק של אוקומי ואברויי אלא הוא מחלוקת תנאים, והרמב"ם פסק כחכמים שסוברים שזיהום נאסר בכל אופן. והטעם שלא פסק כבבלי הוא שלשון הגמ' מסופק שם שכתבה 'ודלמא כדרב עוקבא בר חמא'.
ובמעשה רוקח(שם) חילק בין נזק שנמצא לפנינו כגון שנחתך האילן שמותר לזהם לבין חשש נזק כגון עופות שעדיין לא באו שנאסר.
בפאת השולחן (כ, יא) כתב שלרמב"ם אוקומי שנעשה בגוף האילן עצמו הוא בכלל עבודת האילן שנאסרה, ולא הותר אוקומי אלא בכגון השקיה או קשקוש שאינם בגוף האילן7. ובמנחת שלמה (א, נא ח) חילק שדווקא עבודה שדרך תמיד לעשותה כגון זיבול נחשבת עבודת שדה וכרם שנאסרה אפילו לאוקומי אבל עבודה שנעשית רק בדרך מקרה שייך בה לאוקומי.
ובספר השמיטה (עמ' כג, 36) חילק בין נזק טבעי כגון קוצים, תולעים שמש וכן עופות וכו' שלא הותר להם זיהום כיון שזו מציאות שכל אילן מתמודד אתה ואם נטפל בנטיעות צעירות טיפול מיוחד נמצא שבא 'לאשבוחי משאר אילנות וצמחים' והוא לאברויי. לבין נזק שאינו טבעי כגון שבירת ענף שהותר עבורה זיהום שהוא בגדר אוקומי.
האם הותרו מלאכה לאוקומי של הפירות כשאין חשש לעצים
בתוספתא (א, ו) 'ומכוונין את הנטיעות עד ראש השנה' ובירושלמי (ב,ב) 'מכוונין לה מצדדין' ובהמשך הגמ' מסביר שהכוונה 'נוטל את הקבוצין (=קוצים. פני משה) עמה' והסביר בפאת השולחן (כ, ד) שפירושו 'אין מכוונין לקוץ הקוצים היוצאים מן האילן שלא יפסיד הפירות' ומזה הוכיח בשבת הארץ (א, ה)שעבודה שהיא לצורך הפירות לעולם אסורה אפילו למתירים לעשות מלאכות אוקומי בגוף האילן והטעם הוא שהתורה הפקירה פירות אלו ולא שייך לעשות עבודות לצורך הפסדם.
וכן דעת ערוה"ש (יט, יג) שכתב 'דהשקאת המים העיקר הוא שהקרקע לא תתקלקל ולא מפני הפירות ... וכוונת השקפתו הוי רק שהקרקע לא תיחרב וכן העצים לא יתקלקלו'
אמנם יש להעיר שבחסדי דוד בשם ר"ש סירילאו (על התוספתא שם) פירש 'מכוונין' שנוטעים כלונסאות בסמוך לנטיעה צעירה על מנת שתגדל ישר או קושרים לשם כך את ראשי הענפים. ולפי פירוש זה אין כאן ענין לפירות. וכן בירושלמי שם בהמשך הגמ' פירש בפני משה 'שנוטל את הקבוצים והקוצים שעולין באילן כדי לכוונו' וגם מפירוש זה אין נפקא מיניה לענין הפירות.
ובספר השמיטה (עמ' כד, 5) למד להתיר אוקומי פיריה מלשון הגמ' בעבודה זרה (נ, ב) 'הכא אוקומי אילנא ושרי התם פיטומי פירא ואסור' ולמד שדווקא פיטומי פירא אסר אבל אוקומי לפירא מותר.
אמנם יש להעיר שראייה זו תלויה במחלוקת הראשונים בפירוש המשנה (ב, ה) 'סכין את הפגים ומנקבים אותם עד ראש השנה' שלפירוש הרמב"ם שם מדובר 'שאינן מתבשלין עד שסכין קיסם ונוקבין בו קצה כל גרגר מהם' ומוכח שלמרות שלא יבשילו ויפסידו את הפירות לא הותרו בשביעית. אמנם לפירוש הר"ש שם סכין אותן 'כדי שימהרו להתבשל' וממילא אין מכאן סתירה למתירים כיון שהפירות יבשילו בלאו הכי, ולכן אסרו רק למהר בישולם וכן נראה מרש"י (ע"ז שם 'את הפגין')שהסביר סכין אותן בשמן כשהן חונטין כדי שיהו שמינות. (אמנם במשפט כהן עט כתב הרב שנראה מרש"י כשיטתו)
וכן דעת החזו"א (ט"ז, ד) שלמד מדימוי דיני השמיטה והמועד שהיתר השקיה הוא מצד הפסד יבול הארץ. והגם שהרמב"ם (א, י) כתב בטעם ההיתר 'שאם לא ישקה תעשה הארץ מליחה וימות כל עץ שבה' משמע שדווקא לאוקומי של הארץ והעץ מתירים מלאכה, העמיד את דבריו שכוונתו 'ימות בשנה זו ולא יבשיל פירותיו' (חזון איש כ"א, יד) וכן כתב בשות מהרי"ל דיסקין (קונ"א רנ"א) שהגם שאין הפירות שייכים לבעלים ומצד זה היה נראה לאסור שהרי אינו מפסיד דבר. בכל אופן כיון ששייכים לכלל ישראל יש להתיר אוקמי בפירות.
אוקומי בפירות שטרם צמחו: הרב ישראלי (בצומת התורה והמדינה חלק ט-י שמו) כתב שגם למתירים אוקומי בפירות שזהו דווקא לפירות שבאו כבר לעולם אך לא לאלו שעתידים לבוא כיון שלגבי פירות הללו אינו אלא הרוחה (וכן הכריע במאמ"ר שביעית ג, ח). אמנם בספר 'שביעית להלכה ולמעשה' (הרב ריכנברג פרק ג הלכה 9) כתב 'ונראה שלא רק כדי למנוע נזק מפירות קיימים הותרו המלאכות אלא אפי' כדי שהאילנות יעשו פירות שהרי כתב החזו"א שם בטעם ההיתר על הפסד פירות משום שעץ בלי פירות חשוב כעץ מת לשנה זו וחזינן שהתיר אפי' כדי לגרום שיעשה פירות ולא רק כדי למנוע קלקול מפירות קיימים'.8
לכאורה ניתן לתלות מחלוקת זו במחלוקת תנאים, שהגמ' בירושלמי מקשה על שיטת רבי שמעון שמצד אחד במשנה (ב, י) אסר לכסח עלי שיבולת בשביל להצמיחה ואילו במשנה ב' (שם) התיר ליטול את העלה מן האשכול בשביעית, ומתרצת שכאן שהתיר הוא כמציל מן הדליקה. והסביר הר"ש (ב, ב) שר"ש אסר לצורך השבחה של השיבולת שהוא אברויי אבל התיר למניעת הפסד של האשכול שזהו אוקומי. ונמצא שלר"ש יש אוקומי בפירות. אמנם לפי זה לת"ק (שם ב') אין אוקומי בפירות שהרי לא התירו ליטול את העלה בשביעית.
האם הותרו מלאכות לאוקומי של צורת השיחים
במנחת שלמה (א, נא,ח) הסתפק בפרחי נוי שעיקר המטרה הוא הנוי והיופי שאפשר שגיזום שלהם לצורך שמירת צורתם נחשב כאוקומי אילני ומותר. ובילקו"י (ט, ב) פסק להקל בגיזום גדר חיה כל שהיא מלאה ואין הגיזום נדרש לצורך גידולה ובמאמ"ר (ו,ה) התיר רק אם ישנה בגיזום באופן שיהיה פחות מהרגיל. ובספר 'שביעית הלכה למעשה' הביא בשם הרב אלישיב והרב קרליץ לאסור גיזום גדר חיה כיון שבכל אופן יש בכך תועלת בהצמחתה וניחא לבעלים בצמיחה זו. אבל אם יהיה נזק מתמשך שישפיע גם על השנה השמינית יהיה מותר לגזום. וכ"כ בספר משפטי ארץ (ד, א).
האם מותר להתפלל לאברויי עץ בשביעית
בירושלמי(ד, ד) ' אין תולין תוכין בתאנה' והסביר ברידב"ז שם 'דזהו לחש וסגולה שיתעבד האילן פירות ואסור הוא בשביעית' והקשו בגמ' שהרי התירו לטעון אבנים בעץ שמשיר פירותיו. עונה הגמ' שיש לחלק שהטעינה היא לשמירת הפירות הקיימים משא"כ הלחש הוא לעשות פירות לכתחילה שאסור. והסביר החזו"א שלמרות שהוא סגולה בלבד אסרו זאת חכמים שמא יבוא לידי עבודה. ובדרך אמונה (א,ז) הסביר את החילוק משבת שבה הותר ללחוש לעקרב ולא חוששים לצידה, כיון שבשבת קיים רק איסור מלאכה ואילו בשביעית יש גם חיוב שביתת הארץ.
- ↩
כלומר אינו מצד פסידה שהותרה רק מכח שלא גזרו חכמים במקום הפסד, אלא אינה בגדרי המלאכה בשביעית.
- ↩
יש להעיר שלפחות לגבי מלאכת זיבול משמע מרש"י (ע"ז נ,ב 'ומזהמין') הפוך, שזיבול בקרקע אסור כיון שהוא 'עבודה שבשדה ובכרם' וזיהום בעצים מותר.
- ↩
ויש להבין שהגמ' בירושלמי (ד, ד) חילקה בין האיסור לתלות תוכין להיתר לטעון אילן באבנים ותרצה 'תמן דלא יתן פירותיו והכא דיעבוד לכתחילה' והסביר הפני משה 'כלומר שלא ינשרו ממנו וכה"ג מותר בשביעית דלא הוי אלא לנטורי בעלמא ברם הכא דיעביד בתחלה. שהוא גורם שיתחזק האילן ויעשה פירות בתחלה וכל אברויי אילנא אסור בשביעית' וכן הסביר החזו"א עצמו (יט, כ) 'ודוקא סוקרו בסיקרא וטוענו באבנים מותר שלא ישיר אבל שיעבוד לא'. ומוכח שלא הותר אוקומי לתת פירות שטרם יצאו רק לקיים פירות קיימים.