התחברות
None
הפקר פירות שביעית
הפקר פירות שביעית
מהו מקור הדין לחיוב הפקר בפירות שביעית
בתורה (שמות כג, יא) והשביעית תשמטנה ונטשתה. וכתב על זה הרמב"ם (ספר המצוות, עשה קל"ד) שציונו להפקיר כל מה שהצמיחה האדמה בשנת השמיטה. (אמנם רש"י והרמב"ן הסבירו את הפסוק על איסורי העבודה בשביעית.)
מהו הכמות שמותר לאדם לקצור ולהביא לביתו מפירות שביעית
על הפסוק 'את ענבי נזירך לא תבצור' כתב בספרא (בהר פרשה א תחילת פרק א) אֶת עִנְּבֵי נְזִירֶיךָ לֹא תִּבְצֹר, מן השמור בארץ אין אתה בוצר, אבל אתה בוצר מן המופקר, לא תבצור, לא תבצור כדרך הבוצרים, מיכן אמרו תאינים של שביעית אין קוצים אותה במוקצה, אבל קוצה אתה בחורבה. וכן בירושלמי ח' ו'.
בהסבר השינוי הנדרש כתב הרמב"ם (ד, א) שהכוונה שינוי בכמות הקצירה. שיקצור מעט מעט ויאכל.
ואילו הר"ש (שביעית ח, ו) הסביר שנדרש שינוי בצורת הבצירה כלומר לבצור בכלי שאינו מיוחד לכך.
והגר"א ש"א ו' ב': כתב שאין היתר לקצור בכלי בכלל בפירות שביעית מחוברים אלא רק ביד, ומענף תלוש מותר להוריד הפירות בכלי.
ולהלכה כתבו הפוסקים שישנה בכמות הקצירה ואם אפשר ישנה גם בדרך הקצירה (מאמ"ר ז, א. משפטי ארץ יא, ג)
לענין הכמות המותרת לבעל הבית: במשנה (ה, ז) 'היוצר מוכר חמש כדי שמן וחמשה עשר כדי יין שכן דרכו להביא מן ההפקר' ומכאן למד הרמב"ם (ד, כד) 'ויש לו להביא לתוך ביתו מעט כדרך שמביאין מן ההפקר, חמש כדי שמן חמשה עשר כדי יין'. חיוב זה הוא על הבעלים הוא מהתורה.
אדם אחר הבא לקטוף מההפקר יש גם עליו מגבלה מדרבנן על כמות האיסוף (משפטי ארץ יא, ב). ובאול"צ (דף סב) כתב שמצד הכנסה לביתו אין איסור אלא על הבעלים אך מצד הבצירה חל איסור על כולם. ונראה נפק"מ לשיטתו שאם ימצא כמות גדולה שנקצרה כבר, יהיה מותר להכניס לביתו ללא מגבלת כמות.
ובכל אופן אם לקח יותר מהמגבלה, הפירות מותרים (משנה ורמב"ם שם) והטעם הוא שמן ההפקר הוא זכה (מהרי"ק ד, כד).
במעדני ארץ (תחילת סימן ז) הסתפק האם איסור התורה של לאסוף הכל לתוך ביתו קיים גם באופן שהפקיר את הפירות וזכה הוא מההפקר ונוטה להכריע שדווקא כשנהג כמנהג בעלים ולא הפקיר עובר באיסור תורה.
האם מותר לאדם לקצור את כל שדהו ולהכניסו לביתו לצורך חלוקה לעניים
במכילתא (משפטים, כ, יח) למדו מפסוק זה בהסבר השני 'מפני מה אמרה תורה לא שיאכלו אותה עניים, הרי אני מכניס ומחלקה לעניים, מגיד שפורץ בה פרצות'. כלומר שיש חיוב להפקיר במחובר. וכו כתב הרמב"ם (ד, כד) 'וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית ביטל מצות עשה, וכן אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו'.
עד מתי צריכים השדות להיות מופקרים
כתב ברמב"ם (ז, יח ע"פ משנה ט, ז) שרשאים להכנס לשדה עד רביעה שניה של השנה השמינית שאז כבר דרך לזורעה ויש חשש שיזיקוהו.
החזו"א הסביר שיש לחלק בין שנה שביעית שבה גם הקרקע עצמה מופקרת לצורך לקיחת הפירות לבין השנה השמינית שיכול להשאיר להם דרך אחת שבה יגיעו לפירות.
ובדרך אמונה (ביאור הלכה ז, יח) כתב שחילוק זה הוא כבר מתחילת השנה השמינית ועוד שאז גם רשאי לאסוף את הפירות ולהוציא להם. ובחוות בנימין (ג, קא תרמ"ב) הוסיף שבשמינית אפילו אין לו חיוב להוציא להן הפירות ואפילו אם הם נפסדים.
האם הפקר הפירות מתיר אותם לנכרי או לבהמה
הרמב"ם(ד, ל) כתב ע"פ התוספתא 'עיירות ארץ ישראל הסמוכות לספר מושיבים עליהם נאמן כדי שלא יפוצו עכו"ם ויבוזו פירות שביעית.' באבני נזר (יו"ד תמה) הביא בשם הטורי אבן ששביעית הינה הפקר רק לישראל ולא לנכרים. וכתב בדרך אמונה (ביאור הלכה ד, ל) שיש לחלק בין בהמה לנכרי שבאים לקחת מפירות שביעית כיון שהאיסור לתת לבהמה מאכל אדם הוא רק מדין הפסד וממילא שייך רק כשמפסיד בידיים ואין חיוב למנעה אבל האיסור לתת לנכרי הוא מדין קדושת הפירות שהוא לא שייך בהם שנאמר (תורת כהנים ויקרא כה) לכם לאכלה ולא לאחרים ולכן יש למנוע מהגוי לאכלם.
כיצד יש לנהוג בעצים שבחצרות הבתים לגבי הפקר פירות שביעית
כתב בדרך אמונה(ביאור הלכה ז, יד) אפשר דמותר גם לכתחילה לסגור החצירות, כדי שהחיות והבהמות לא יפסידו מה שבחצר. והחילוק בין שדה לבית הוא שהיא עומדת לתשתיש ורק בדרך מקרה גם נטע בה. ובהמשך (ביאור הלכה ז, יח) כתב 'יכול לנעול הדלת, ולכתוב פתקא שכל מי שרוצה ליטול יכול לקבל המפתח בבית, ואף על גב שגורם לו טורח יתירא. מיהו, לא התיר זה אלא במקום הצורך'.
פירות מועטים בגינה שיש בגינה הביתית כשיעור שהוא מותר לזכות בהם במחובר ולשומרם לעצמו כתב במעדני ארץ (ה, ו) מסתבר יותר לומר בשיעור מועט כזה ליכא כלל חובת הפקר.
האם מותר לקחת פירות בשביעית מעצים שלא הופקרו על ידי בעליהם
נחלקו הב"י והמבי"ט האם הפקר הפירות נעשה משמים או שתלוי במעשה האדם. ונפק"מ לדין זה הוא לגבי אדם שלא הפקיר האם מותר לקחת פירותיו והאם הפירות חייבים בתרו"מ וכן ביבולי נכרים.
המבי"ט (שו"ת א, יא) כתב ' דאטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקירה בשנת השמיטה, יתחייב במעשר? הא רחמנא אפקריה לארעיה לעניים ולעשירים' ובנו מהרי"ט (א, מג) הביא ראיות לדבריו מגמ' בנדרים (מב, ב) שם הגמ' דנה בחילוק בין ההיתר לאכול לפירות הנוטים לאיסור לכאורה להכנס לשדה ולאכול ועונה 'ארעא נמי רחמנא אפקרא' ועוד שבבבא מציעא (לט, א) כתוב 'שביעיתאפקעתא דמלכא היא'.
ובפאת השולחן דחה את ראייתו של מהרי"ט שבגרסאות שלנו לא כתוב כלל המילה 'רחמנא' וגם ראייתו השניה אינה ראיה שרש"י שם מפרש 'מצות המלך' ומשמע שתלוי ברצון האדם כדברי הב"י.
וכן משמע מהרמב"ם שהדבר תלוי במעשה האדם שכתב (ד, כד) 'מצות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית' (ברוך שאמר קידושין נב)
וכתב מרן הב"י (אבקת רוכל כ"ד)על דברי המבי"ט 'איכא למימר בהא (שלא הפקירה ישראל), אין הכי נמי שהיא חייבת (בתרו"מ) , אף על גב דרחמנא אפקירה, כיון דאיהו לא אפקריה. ואפילו אם תמצי לומר דפטורה, איכא למימר: שאני התם דרחמנא אפקריה, מה שאין כן בשל גוי'.
בהסבר דעת מרן כתב בשבת הארץ (מבוא אות יא) שהשדה לא מופקרת דווקא כשעשה פעולה המוכיחה על רצונו לשמר כגון שגדר את השדה אולם בסתם היא מופקרת. ואילו בדברי הברוך שאמר (על קידושין שם) משמע שבסתם אינה מופקרת, אלא אם הבעלים הפקירה בפועל.
למעשה מנהג ישראל כב"י שאין אפקעתא דמלכא ולכן כל שלא הפקיר מפרישים תרומות ומעשרות (ללא ברכה) ואין לקחת פירות משדה שלא הפקירו מחשש גזל. ועוד שבית דינו של הב"י בצפת החרימו מי שנוהג אחרת. והחזו"א (כ, ז 'ומיהו אכתי') פסק כמבי"ט וכן נוהגים בבני ברק.
האם חיוב הפקר הוא מצוות עשה שהזמן גרמא לעניין חיוב נשים
במנחת חינוך(מצוה פד) כתב שמצות הפקר בשביעית, אינה מצות עשה שהזמן גרמא כיון שקדושת הפירות אינה תלויה בזמן והם קדושים לעולם. ועוד שזו מצוה שאין בה מעשה כיון שאסור לנעול כרמו. וכן ניתן להוכיח מגמ' קידושין (נ, ב) שאדם קידש נשים מפירות שביעית של הנשים שלקח משדות הנשים.
האם מותר לגמול טובה לבעלים על הנאה מפירות שביעית שהפקיר
במשנה בעדויות (ה, א. וכן בשביעית ד, ב) נחלקו בית שמאי ובית הלל האם מותר להכיר טובה על פירות שביעית. דעת בית שמאי שאוכלים בטובה ושלא בטובה. ודעת בית הלל שאין אוכלים אלא בטובה46. והסביר הראב"ד על המשנה שזו תקנת חכמים לשאר שנים 'כדי שלא יהא אדם רגיל לכנס בשדה חבירו ובגנתו ובפרדסו שלא מדעתו'.
בגדר הטובה כתב הר"ן (על הריף ע"ז כד, א) שלראב"ד מדובר בטובת דברים בלבד מחשש איסור סחורה אבל הר"ן עצמו פירש שמדובר בטובת הנאה קטנה ואין פה חשש סחורה כיון שאין זה כעין מקח. במשנה למלך (עבודה זרה ז, יז) הסביר שבכל אופן חיוב הטובה הוא מצד הלוקח אבל המפקיר חייב להפקיר ללא כל תנאי.
בשבת הארץ (ו, טז) הסביר את דברי הראב"ד שכוונתו ליטול רשות מבעל הבית (שהרי חשש שהכנס בשאר שנים שלא מדעתו) להכנס לשדה ולאכול מהפירות כדי שלא יורגל להכנס בשאר שנים ללא רשות. אמנם בעה"ב חייב להסכים.
הרמב"ם (ו, טז) כתב 'אוכלין פירות שביעית בטובה ושלא בטובה, בטובה כיצד שיתן לו פירות שביעית כמו שעשה עמו טובה שנתן לו, או שיכניסו לגינתו לאכול כמי שעשה לו טובה' והסביר בדרך אמונה 'שמותר לו להחזיק טובה לבעלים בדברים כאילו עשה לו טובה אף על גב שלא עשה לו שום טובה שהרי התורה הפקירתו'. (ונראה שזה טובה בדברים כיון שממילא חייב להכניסו לשדהו בשביעית ויש פה אמירה בעלמא) וסיכם שנראה שכן דעת החזו"א כראב"ד שהתיר טובה בדברים.
- ↩
וכך גרסתנו וברטנורא כתב 'אין אוכלים בטובה'