התחברות
None
השקאה בשביעית
השקאה בשביעית
השקאה ב'בית השלחין' בשביעית
הגמ' במועד קטן (ב, ב) דנה בהיתר להשקות בית השלחין במועד ובשביעית: ' תנן: משקין בית השלחין במועד ובשביעית. בשלמא מועד משום טירחא הוא, ובמקום פסידא שרו רבנן. אלא שביעית, בין למאן דאמר משום זורע, ובין למאן דאמר משום חורש - זריעה וחרישה בשביעית מי שרי?'
אביי שם סובר בטעם ההיתר 'ששביעית בזמן הזה דרבנן' ומשמע בשיטתו שגדר האיסור עצמו הוא מהתורה למרות שהן תולדות. ולדברי רבא שם טעם ההיתר הוא שכל תולדות המלאכות הם דרבנן בשביעית ולא כמו בשבת, ובמקום הפסד לא גזרו חכמים.
הרמב"ם (א, י) פסק כרבא שתולדות ובכללם השקיה מדרבנן 'ומפני מה התירו כל אלה, שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה, והואיל ואיסור הדברים האלו וכיוצא בהם מדבריהם לא גזרו על אלו שאין אסור מן התורה אלא אותן שני אבות ושתי תולדות שלהם כמו שביארנו'.
השקיה בהפסד מועט: המבי"ט (שו"ת ב, סד) כתב 'כל מה שמותר להשקות במועד מותר להשקות בשביעית' ואין לחלק בין הפסד מועט למרובה והיתר השקיה הוא מיוחד בזה שמותר גם למי שסובר ששביעית בזה"ז מהתורה9. ונמצא לשיטתו שיש גדר מיוחד בהיתר השקיה שהוא רחב יותר מגדרי אוקומי הרגילים.
וכן פסק באור לציון (שביעית א, יג) להתיר השקיה בשביעית אפילו בכמישה קלה ואינה כשאר מלאכות דרבנן שהותרו רק במקום חשש הפסד העץ.
ומדימוי זה של שביעית לחול המועד הקלו הפוסקים שאם מתחיל להשקות בהיתר אין צריך לדקדק בכמות ההשקיה ( אול"צ שם, שש"כ ב, סז, הערה סג, חוט שני עמ' קכג)ויש מי שהחמיר בזה (הרב אלישיב משפטי ארץ ד, 10)
בגדר 'בית השלחין' כתב המאירי (מועד קטן ב, א) שהוא מקום שאין שמי גשמים מספיקים לו. וכ"כ החזו"א (טז, ד) ש 'כל שנפסד במניעת ההשקאה'. ומשמע אפילו אם מקבל גם מי גשמים רק אינם מספיקין לצרכיו מותר להשקותו.
האם היתר השקאה קיים גם בבית הבעל
המאירי (מועד קטן ב, א) כתב בפירוש שהיתר השקאה לא נאמר בבית הבעל שהוא מקום שמי הגשמים מספיקים לו. וכן הרמב"ם (א, ח) כשהביא היתר הרבצה בשביעית כתב 'בשביל האילנות שלא יפסדו' וכתב בדעתו בתוי"ט שאין להשקות בית הבעל בשביעית.
אמנם ברטנורא על המשנה (מועד קטן א, א) משקין בית השלחין במועד ובשביעית כתב: 'ובשביעית שרי להשקות בין שדה בית השלחין בין שדה בית הבעל. ו'בית השלחין' משום מועד בלבד נקט לה'. וכן התוספות (מועד קטן ו, ב 'מרביצין') הביא סתירה לכאורה בדעת רש"י בדין זה (שאינה בנוסח שלנו) והסיק שגם השקאה גמורה מותרת בבית הבעל10
להלכה כתב בערוה"ש (יט, יד) שהעיקר לדינא כרמב"ם שלא הותר השקאה בבית הבעל. וכ"כ החזו"א (טז, יג) והוסיף שהרבצה שהיא לזרוק עליה רסיסי מים11 מותרת גם בבית הבעל.
האם היתר השקאה קיים גם בעצים
הגמרא בראש השנה (יד, א) מסבירה את החילוק בין פרי העץ לירק לעניין הזמן הקובע לסוג המעשר, שפרי העץ גדל על 'רוב מים' כלומר שהם גדלים ממי גשמים (רש"י שם) ולכן מתעשר על השנה שעברה שמגשמיה נעשה גידולו. נמצא לפי זה שהשקאה של אילנות פחות מוכרחת לקיום העץ ולכן לכאורה אין דינם כבית השלחין להתיר ההשקיה.
במשנה בשביעית (ב, ד) מובא שמשקין את הנטיעות רק עד ראש השנה ומשמע שבשביעית לא משקין נטיעות ואילו במשנה במועד קטן (א, ג) ר' אליעזר בן יעקב מתיר למשוך מים מאילן לאילן בשביעית ולחכמים מותר להשקות את כולה (כלומר גם את המרווחים בין העצים) ובירושלמי העמידו את מחלוקתם בכשיש עשר נטיעות לבית סאה. וכן פסק הרמב"ם (א, ח) שאם יש עשרה אילנות לבית סאה מותר להשקות כולה (כחכמים במשנה. כס"מ). והסביר בדעתו במשנה ראשונה (על המשנה ב, ד) שמשיכת מים היא השקאה מועטת והיא בכלל מה שמרביצין אף בשביעית והשקאה ממש אסורה באילנות בשביעית כמשנה (ב, ד).
ובמקדש דוד (סימן נ) כתב שההיתר למשוך מאילן לאילן הוא דווקא משיכת מי הגשמים שירדו עליהם והאיסור להשקות מראש השנה הוא כשמשקה ממעיין.
אמנם ברדב"ז על הרמב"ם שם (א, ח) כתב 'והא דתנא מושכין ולא תנא משקין אורחא דמילתא קתני דבעינן זה רגילין להשקות האילנות' וממילא משמע שגם הם בכלל ההיתר.
מאיזה סיבה נאסר להשקות או לזבל בשנת השמיטה, ומהי המלאכה החמורה מבין שניהם? נמק!
השקיה וזיבול
ראה בפרק המלאכות שהשקיה וזיבול כיון ששניהם תולדות הן אסורות להלכה מדרבנן.
אמנם מצינו חילוק ביניהם, שלגבי השקיה מצאנו היתרים (רמב"ם א, ח): 'משקין בית השלחין בשביעית והיא שדה הזריעה וצריך להשקותה שצמאה ביותר... ומפני מה התירו כל אלה, שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה, והואיל ואיסור הדברים האלו וכיוצא בהם מדבריהם לא גזרו על אלו, שאין אסור מן התורה אלא אותן שני אבות ושתי תולדות שלהם כמו שביארנו.
וראה עוד לעיל בדעת המבי"ט שהשקיה קלה משאר מלאכות שמותרות אפילו בנזק מועט. ושבאחרונים חלקו בין תחילת ההשקיה לשיעור ההשקיה, והעלו שבשיעור ההשקיה יש יותר להקל ולכן נכון לרווח את ההשקיות לזמן שהעצים ודאי יצטרכו ואז להגדיל את שיעורה ע"פ צורך העצים.
אמנם זיבול הקרקע נעשה כולו לצורך גידול האילן ולא קיומו והוא תולדה של חורש ולכן לא מצינו בו היתרים כשנעשה לתכלית טיוב הקרקע, ולכן לגבי זיבול כתב הרמב"ם שביעית א ד: כיצד?. .. המסקל או המזבל וכיוצא בהן משאר עבודת הארץ...מכין אותו מכת מרדות מדבריהן'.
נמצא לסיכום שמלאכת ההשקיה קלה בתרתי ממזבל באחת שהיא נעשית לאוקומי והמזבל לאברויי ובשניה שגם ביחס למלאכות לאוקומי השקיה קלה יותר להרבה פוסקים מהדימוי למועד.
- ↩
שכן מוכח מדברי רבא שלא תירץ כאביי. וכן יש לומר שהיתר זה גם לסוברים שתולדות אסורות מהתורה כדברי אביי.
- ↩
במשנה (ב, י) דעת ר' שמעון שמרביצין בעפר לבן. ברש"י על הגמ' משמע שאינה השקאה ממש אלא מועטת לצורך יציאת הירקות ומסקנת התוס' שהיא השקאה ממש והלשון 'הרבצה' היא השקאה בבית הבעל.
- ↩
הרמב"ם על המשנה (ב, י) 'מרביצין בעפר לבן' הסביר 'מזלפין' ובתוי"ט שם הסביר בדעתו שהכוונה 'מזין רסיסי מים וכו' כלומר השקאה מועטת דומיא דמושכין מאילן לאילן דבמ"ק פ"ק משנה ג'.