התחברות
None
במה נוהגת קדושת שביעית
במה נוהגת קדושת שביעית
האם נוהג דיני קדושת שביעית ומצות ביעור בקליפי רמונים ואגוזים, שושנים וורדים, קטף הנוטף מהפירות או מהעצים
קליפי רימונים ואגוזים
במשנה מסכת שביעית פרק ז משנה ג: 'קליפי רמון והנץ שלו קליפי אגוזים והגלעינין יש להם שביעית ולדמיהן שביעית'
וכן כתב הרמב"ם (ה, כא) : הקליפין והגרעינין שמותרין בתרומה לזרים אין קדושת שביעית חלה עליהם והרי הן כעצים אא"כ ראויין לצביעה והקור קדושת שביעי' חלה עליו.
ובהלכות תרומות (יא, י) פרט יותר: עוקצי תאנים וגרוגרות והכליסים והחרובין ומיעי אבטיח וקליפי אבטיח ואתרוג ומלפפון אף על פי שאין בהן אוכל וקניבת ירק שמשליכין בעלי בתים הרי אלו אסורים לזרים, אבל קניבת ירק שמקנבים הגננין מותרת לזרים, קליפי פולין ושומשמין אם יש בהן אוכל אסורין אין בהן אוכל מותרין.
ובדרך אמונה (כאן) כתב: מבואר בפי"א מתרומות ה"י דקליפי אבטיח ואתרוג ומלפפון אף על פי שאין בהן אוכל אסורין בתרומה וקליפי פולין ושומשמין אם יש בהן אוכל אסורין ואם לאו מותרין אבל קליפי אגוזים ושקדים ורמונים וכן כל הקליפין שאינן אוכל מותרין
קליפות תפוזים
ראה לעיל שהיסוד לקדושת שביעית בקליפות היא השאלה האם הקליפה עצמה נחשבת אוכל.
ונחלקו הפוסקים מה הדין בקליפות תפוזים:
- משפט כהן, ציץ אליעזר: כיון שהקליפות ראויות לאכילה כשהם מבושלות, ויש שמכינים מהם מרקחת וזה נכלל גם בכוונת הנוטעים יש לנהוג בהם קדושת שביעית. וכ"כ בחוט שני (שביעית רס"א) שמוכח מדברי המג"א (רב, יז) שכתב לברך עליהם בורא פרי העץ.
- משנת יוסף (ג, קז) : יש לנהוג בהם קדושת שביעית כיון שהם ראויות למאכל בהמה. וכן כתב הגרשז"א שיש להחמיר כיון שראויות לבהמה למרות שלא נאכלות להם בפועל בצירוף מה שהם טפלות לפרי עצמו.
- חזו"א (יד, י) : הגם שראויות למאכל בהמה אין צורך לנהוג בהם קדושת שביעית כיון שאין בהמות מצויות בינינו.
ורדים
במשנה מסכת שביעית פרק ז משנה ו: הוורד והכפר והקטף והלוטם יש להם שביעית ולדמיהן שביעית רש"א אין לקטף שביעית מפני שאינו פרי:
וכן כתב הרמב"ם (ז, יב): הוורד והכופר והלוטם יש להן ולדמיהן שביעית.
ונחלקו הראשונים אם יש להם גם ביעור:
- לר"ש (שםIולרא"ש (ז, ו) יש להם ולדמיהם ביעור.
- תוי"ט (ז, ו) : שביעית יש להם אבל לא ביעור כיון שאינם עיקר הפרי.
- רש"ס (זף ו) : בורד שלשה חלקים בעליו יש שביעית וביעור ובפיקה שלו שביעית ולא ביעור.ובעיקרו לא שביעית ולא ביעור.
וכתב החזו"א (ידף ט 'והא') שאין ללמוד מדין ורד לשאר מיני פרחים או בשמים, כיון שלורד יש גם טעם כמו שמוכח במשנה (ז,ז) שהיו כובשים ורד בשמן כדי שיתן בו טעם.
קטף היוצא מהפרות ומהעצים
ראה במשנה לעיל מחלוקת תנא קמא ור' שמעון בדין הקטף היוצא מהעץ.
- ופסק ברמב"ם (שם) כר' שמעון: 'הקטף והוא שרף היוצא מהאילנות מן העלים ומהעיקרים אין לו שביעית, והיוצא מן הפגים יש לו ולדמיו שביעית'.
- והר"ש (ז, ו) פסק כתנא קמא שיש בקטף היוצא מהעץ קדושת שביעית.
האם נוהג קדושת שביעית (סחורה וביעור) במאכל בהמה? במאכל אדם הנאכל על ידי הדחק? בצנובר? בעצים?
מאכל בהמה
מאכל בהמה יש בו קדושת שביעית. כמובא במשנה (ז, א) וברמב"ם (ז, יג) : 'כלל גדול אמרו בשביעית כל שהוא מאכל אדם או מאכל בהמה או ממין הצובעין ... יש לו ולדמיו שביעית..., כגון עלי הלוף השוטה ועלי הדנדנה והעולשין מאוכל אדם, וכגון החוחים והדרדרין מאוכל הבהמה, וכגון אסטס וקוצה ממין הצובעין'.
ואם ראוי לבהמה אבל לא מיועד לה כתב החזו"א (יד, י 'וכל זה') 'אבל קליפין שאינן ראוין לאדם אם אינן עומדין לבהמה מותר להשליכן ואם מיוחדין לבהמה אסור לאבדן אבל מותר להניחן עד שירקבו וגם בזה יש להסתפק אי אזלינן בתר מנהג המקום או כפי תשמיש הנאות ואין לנו תלמוד בכל הקליפין ... וברמב"ם פ"ה מהלכות כלאים הי"ח כתב 'עד שיקיים דבר שכמוהו מקיימין רוב העם באותו מקום' משמע שמשתנה לפי המקום והזמן'.
אמנם בשבט הלוי (שו"ת שבט הלוי חלק ב סימן קצט) כתב להחמיר בקליפות תפוזים אף שאינן מיועדות לבהמה כיון שראויות לה.
מאכל אדם הנאכל ע"י הדחק
המשנה (ז, א) פרטה הצמחים שיש בהם קדושת שביעית מצד שהן מאכל אדם וכתבה 'עלה הלוף השוטה ועלה הדנדנה העולשין והכרישין והרגילה ונץ החלב' וכתב על זה הר"ש (והכרישין) ' רגילה ונץ החלב כולם מאכל אדם ע"י הדחק דסתם חציר לבהמה'.
וכן כתב בשבת הארץ (ז, יג, ג) 'ונראין הדברים שאין צורך לענין מאכל אדם ומאכל בהמה ומין הצובעים שיהיה דוקא מיוחד לכך אלא כל שהוא ראוי למאכל אדם אפילו על ידי הדחק דינו כמאכל אדם והוא הדין כשהוא ראוי למאכל בהמה או לצביעה על ידי הדחק הרי הוא כמאכל בהמה וכמין הצובעים לענין דין קדושת שביעית'.
ונמצא שתי חומרות לשיטתו אחת שגם הראוי יש בו קדושה ואפילו לא עומד לכך ועוד שאפילו ראוי ע"י הדחק יש בו קדושה.
אמנם העירו שם (בשבת הארץ עם תוספת שבת) 'ויש מי שאומר שספיחי איסטיס אין בהם קדושת שביעית ונראה שלדעתו אכילה שעל ידי הדחק איננה אכילה' ובהערה: רשב"א (ב"ק קא ע"ב ד"ה ה"ג ראב"ד) וכדעת רבנן שאין קדושת שביעית בספיחי איסטיס כיון שאין בהם אכילה.
צנובר
במשנה (ז, ו) : 'הוורד והכפר והקטף והלוטם יש להם שביעית ולדמיהן שביעית רש"א אין לקטף שביעית מפני שאינו פרי:'
וברמב"ם שם ולוטם, "שאה בלוט"ויש אומרים"אלצנובר".
ובספר שבות יצחק (שביעית עמ' לב) כתב 'בעבר כשהיו קצת טבעונים אוכלים את פריו (צנובר) שמעתי מהגרי"ש אלישיב זצ"ל דאין צריך לחשוש שיש קדושת שביעית כפירותיו כיון שהם מועטים ובטלה דעתייהו. אמנם היום נעשה דרך הרבה בני אדם לאכול את פריו בתיבול מאכלים. ויש לדון אם כדי להחשיבו בסתמא למאכל ולא כעץ בעלמא צריך שיהא רוב הפרי לאכילה ואין די בהרבה בני אדם שעושים כך. וכמו שמצינו בעצים דכיון שרובן להסקה אין בהם קדושת שביעית אע"פ שראויים לבישול ולהתחמם בהם שהנאתו וביעורו שוה.
ולמעשה היום הצנובר שמשווק בארץ ישראל מיובא מחו"ל.
עצים
בגמ' סוכה (דף מ עמוד א): עצים אין בהן משום קדושת שביעית, דתניא עלי קנים ועלי גפנים שגבבן לחובה על פני השדה, לקטן לאכילה - יש בהן משום קדושת שביעית, לקטן לעצים - אין בהן משום קדושת שביעית!... והאיכא עצים דמשחן (רש"י: עץ שמן, שהעץ עצמו מדליקין בו להאיר כמו באבוקות) דהנאתן וביעורן שוה! - אמר רבא: סתם עצים ולהסקה הן עומדין (הלכך, לא נחתא בהו קדושת שביעית מעיקרא ואפילו לקטן להאיר).
ובהמשך מביאה הגמ' מחלוקת תנאים לגבי עצי הסקה כיון שהנאתן אחר ביעורם אם יש בהם קדושת שביעית שלחכמים אינם קדושים ולר' יוסי קדושים.
וברמב"ם (ז, יד) כתב 'וכל שאינו מיוחד לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה ואינו ממין הצובעים, הואיל ואינו לעצים יש לו ולדמיו שביעית' ומשמע שפסק כחכמים שכל שהוא לעצים אין בו שביעית.
כיצד ינהג מי שהתערב לו פירות שביעית בפירות של ששית או יין של שביעית בשל ששית לענין קדושהוביעור:
לענין קדושה מובא במשנה שביעית פרק ז משנה ז: 'ורד חדש שכבשו בשמן ישן ילקט את הוורד. וישן בחדש חייב בביעור. חרובין חדשים שכבשן ביין ישן וישנים בחדש חייבין בביעור.
זה הכלל כל שהוא בנותן טעם חייב לבער מין בשאינו מינו. ומין במינו כל שהוא. שביעית אוסרת כל שהוא במינה ושלא במינה בנותן טעם:
וכן פסק הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות פרק טו הלכה ח: 'פירות שביעית אף על פי שאם נתערבו במינן בכל שהוא ושלא במינן בנותן טעם אינן בכלל איסורי תורה שאין אותה התערובת אסורה, אלא חייב לאכול כל התערובת בקדושת שביעית כמו שיתבאר במקומו'.
אמנם הר"ש (שם) הסביר שדברי המשנה במינו הנם דווקא לאחר הביעור שנעשה אסור לאכילה אבל בנתערב קודם זמן הביעור עד שיהיה בו בנותן טעם (כלומר בשישים. שבאינו מינו היה נותן טעם)
ולענין ביעור ראה להלן דעות הפוסקים בדין 'הכובש שלשה כבשים בחבית אחת'.
עמוד הקודםעמוד הבא