הלכות חלה - סימן שכד - סעיף ט
עיסת אורז ומיעוט חיטים החיוב ע"פ הטעם
משנה חלה ג משנה ז: העושה עיסה מן החטים ומן האורז לאו מין דגן הוא, וכל שאינו מין דגן פטור מן החלה, ואין אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואף על גב דאין בדגן כשיעור חלה ויוצא בה אדם ידי חובתו בפסח ואם אין בה טעם דגן אינה חייבת בחלה ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח:
רמב"ם הלכות ביכורים פרק ו הלכה יא : המערב קמח חטין וקמח אורז ועשה מהן עיסה אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואם לאו פטורה, אפי' היה השאור חטים לתוך עיסת אורז, אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואם לאו פטורה.
מחלוקת ראשונים במינים אחרים
רשב"א ורמב"ן: בשאר מינים צריך גם רוב וגם טעם דגן.
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת חלה פרק א הלכה א פני משה: אין לך מגרר עם כולן אלא חיטים ושעורים בלבד וה"ה לשאר מחמשת המינין אלא דנקט בלישניה להני קמייתא וה"ה לאינך וכלומר שמגררין לשאר המינין עמהם שאם עשה עיסה מא' מהן עם א' משאר המינים וניכר בהעיסה טעם של זה שהוא מחמשת המינין שתהא חייבת בחלה ויהא אדם יוצא בה בפסח. רבי הילא בשם ר"ש בן לקיש לא שנינו אלא העושה עיסה מן החיטים ומן האורז ואינו נגרר אלא עם החיטין בלבד. אינו נגרר האורז אלא עם החטין בלבד ולא עם השעורין וכן אינו נגרר משאר המינין אלא האורז בלבד.
פסקי חלה לרשב"א שער א אות יט': ומיהו משמע שלא אמרו אלא עושה עיסה מאורז וחטים לפי שהאורז נגרר אחר החיטים [בלבד] אבל שאר המינין אין נגררין אחר החטים. וכדאמר ר' אילא בשם ריש לקיש בפרק קמא דמכלתין דחלה (הל' א') ולפי דברי ר' אילא דתמן אף מה שאמרו כאן פתר לה בשאר מינין פירושו בשאר מינין כגון אורז עם שאר המינין וכן חטים עם שאר המינין חוץ מאורז עד שיהא בה טעם דגן ורובה דגן.
רמב"ן הלכות חלה דף לב א: שמעינן השתא ממתניתין ומגמרא דאתמר עלה, דכל שעושה עיסה אפילו מן האורז עם החטים לעולם אינו נגרר אלא בשיש בה דגן כשיעור כרשב"ג, וכי יש בה כשיעור אף על גב דרובא אורז גורר, ואף על פי שאין בדגן אפילו כזית בכדי אכילת פרס, כיון דאיכא טעמא לא בטיל, ולא עוד אלא שגורר, ואילו שאר כל המינין עם החטים או אפילו אורז עם שאר ארבעת המינין אינו כן, אלא ודאי אם עשה עיסה ויש בה כשיעור מחמשת המינין ועירב בה אחד מכל שאר המינין אזלינן בתר רובא, ואי רובא וטעמא דגן חייבת, ואי לית בה רוב דגן לאו לחם הוא ופטורה, וכן הלכתא.
טור: טעם דגן מחייב בכל המינים.
טור יורה דעה הלכות חלה סימן שכד: העושה עיסה מאורז ומהדגן אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה.
טור אורח חיים הלכות פסח סימן תנג: ואם עירב אורז עם אחד מאלו המינים ועשה מהן עיסה אם יש בה טעם דגן יוצאין בה וחייבת בחלה אף על פי שרובה אורז.
האם מהתורה חיוב בטעם צריך שיעור כזית כדי אכילת פרס
ערוך השולחן יורה דעה סימן שכד : והקשה הרמב"ן בהלכות חלה שלו הא קיי"ל דדוקא בכדי אכילת פרס כשיש כזית הוי דאורייתא אבל כשאין כזית בכדי אכילת פרס הוי לאו דאורייתא אלא דרבנן וכאן מבואר דמן התורה הוא שהרי קתני אדם יוצא בה י"ח מצה ע"ש ולא ניחא ליה להרמב"ן לומר דכאן מיירי שיש כזית בכדי אכילת פרס מדלא הזכיר הש"ס זה. או אפשר דס"ל כהרמב"ם ברפט"ו מהלכות מאכלות אסורות שאין חיוב מן התורה רק כשאכל כל הפרס ע"ש וממילא למדנו דלשיטת ר"ת דטעם כעיקר דאורייתא בטעם בעלמא ולא בעינן כזית בכדי אכילת פרס וכן הוא שיטת הרא"ש כמו שבארנו בסי' צ"ח אתי שפיר המשנה כפשוטה. וראה בסעיף הבא דעת הראב"ד והרשב"א הסוברים שצריך שיעור חלה.
ריכוז השיטות בטעם כעיקר מהתורה לערוה"ש:
ר"ת, רא"ש – טעם עצמו דאורייתא.
ר"ן – ודווקא אם נמחה ממשות האיסור בתוך ההיתר.
רמב"ן – ובתנאי שיש גם שיעור מינימום של כזית כדי אכילת פרס (כלומר כשישית מהתערובת היא איסור).
רמב"ם – ובתנאי שאוכל בפועל את כל הפרס וממילא גם כזית איסור.
סעיף ט: העושה עיסה מהחטים ומהאורז, אם יש בה טעם דגן, חייבת בחלה אף על פי שרובה אורז; ואם לאו, פטורה. כי האורז נגרר אחר החיטים. אך בשאר מיני דגן עם אורז או בחיטה עם מין אחר שאינו אורז חייב רק אם רובה וטעמה דגן. רשב"א. רמב"ן. אבל מהטור משמע להדיא דה"ה לכל ה' מיני דגן וכן משמע באשר"י דתלה הטעם דכיון דטעם כעיקר דאורייתא. ש"ך יז'.
עמוד הקודםעמוד הבא
