התחברות
סיכום הלכות חלה ממקורות הגמרא והראשונים ועד הלכה למעשה על סדר השו"ע עם שאלות ותשובות ממבחני הרבנות
הלכות חלה - סימן שכב - סעיף ה
הרב ירון אליה
הלכות חלה - סימן שכב - סעיף ה
כהן קטן טהור אוכל חלה בחו"ל ופוטר מחלה שניה וכן בסמוכים
בבלי בכורות כז. : ואמר שמואל: אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא במי שהטומאה יוצאה עליו מגופו כגון זב וזבה ונדה ובעל קרי אבל לטמא מת שריא, והני מילי - באכילה, אבל בנגיעה - לית לן בה.
בבלי בכורות כז. : אמר רבינא: הילכך דבנגיעה אינו מוזהר, נדה קוצה חלה ואוכל לה כהן קטן ולא גדול מפני שהטומאה יצאה עליו מגופו ואם טבל לקריו הרי הוא כקטן ל"א להכי נקט כהן קטן שלא ראה קרי ולא יצאה טומאה מגופו ובשאלתות דרב אחאי מפרש הכי. ואי ליכא כהן קטן - שקלה לה בריש מסא דכמה דאפשר לאיזדהורי מזדהרא מליגע בה מאחר שקראה לה שם, ושדיא בתנורא, והדר מפרשא חלה אחריתי, כי היכי דלא תשתכח תורת חלה ואוכל לה כהן גדול כהן שהגיע לכלל מצות. ומשמע מרש"י ש'קטן' הוא למטה מי"ג והמג"א בסימן תנז ס"ק ז כתב פחות מט' שנים, כי אז חזקה שלא ראה קרי. וכ"כ במשנ"ב שם ובד"א כאן. רב נחמן ורב עמרם ורמי בר חמא הוו קאזלי בארבא, סליק רב עמרם לאפנויי, אתאי ההיא איתתא עלת קמייהו, אמרה להו: טמא מת מהו שיטבול ואוכל תרומת חוצה לארץ? אמר ליה רב נחמן לרמי בר חמא: וכי הזאה יש לנו? בזמן הזה דכיון דאין עכשיו הזאה בזמן הזה הערב שמש נמי לא בעי אמר ליה רמי בר חמא: לא ליחוש ליה לסבא? אדהכי אתא רב עמרם, אמר להו, הכי אמר רב: וטמא מת טובל ואוכל בתרומת חוצה לארץ ואין צריך הערב שמש: ולית הלכתא כוותיה.
רמב"ם: הסמוכים כחו"ל
תוספות מסכת בכורות דף כז עמוד ב : ולית הלכתא כוותיה - בהא דמצריך טבילה אלא אפילו טבילה לא בעי ולשון הקונ' לא משמע כן שלרש"י משמע שצריך טבילה והערב שמש.
רמב"ם הלכות ביכורים פרק ה הלכה י : לפיכך אם היה שם כהן קטן בחוצה לארץ בין בסוריא בין בשאר ארצות ורצה להפריש חלה אחת מפריש אחד ממ"ח ונאכלת לקטן שעדיין לא ראה קרי או לקטנה שעדיין לא ראתה נדה וא"צ להפריש שנייה.
רא"ש: הסמוכים חמורים
רא"ש מסכת חולין פרק ח סימן ד: וכמו שהקלו בחלת בבל כשיש כהן קטן ולא הצריכו לשורפה ולהפריש אחרת לכהן כמו לעומת לאותן הסמוכין לארץ. כך הקילו בשנייה להתיר גם לזבים ולזבות ולנדות וליולדות דלא מפליג התם בכהן גדול המותר בחלת שנייה בשום טומאה ואף על גב דהחמירו בחלה שנייה של הסמוכין לארץ ישראל לאוסרה לזבים ולזבות שהרי החמירו גם בחלת האור יותר. ועוד שהרי השנייה קבוע בסמוכין להפרישה לעולם וברחוקים אין צריך להפריש כשיש כהן קטן או גדול שטבל לקריו לכך הקלו בה טפי ולא אסרוה אלא לזרים.
המנהג גם אצל הספרדים להפריש בחו"ל אחת ואינו כדין
שו"ת רדב"ז חלק ג סימן תכב (תתסד) : תשובה מנהג אבותינו להפריש אחת לאוּר דאע"ג דקיי"ל דחלת חוצה לארץ אוכל אותה כהן קטן שלא יצאה עליו טומאה מגופו או קטנה שלא ראתה נדה או כהן גדול שטבל לקריו או לזיבתו וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ' ה' מ"מ אין הכהנים נזהרין כלל בזמן הזה לטבול ואין מדקדקין אם הוא בעל קרי או זב לפיכך לתת אותה לכהן שהוא גדול אי אפשר שכולם טמאים הם. ולתת אותה לכהן קטן או קטנה צריך לעמוד עליו בשעת אכילתה שלא יותיר ממנה וישליך אותה ויבואו לידי תקלה שהרי היא אסורה לזרים ומזה הטעם אין להניחה עד שיזדמן להם כהן קטן ויעמוד עליו דחיישינן שמא בין כך ובין כך יבואו לידי תקלה וע"כ נהגו שלא להפריש אלא חלת האור לבד. ואי משום שמא תשתכח תורת חלה הרי הנשים זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר ולא ראינו שנשתכחה תורת חלה מהן ומנהג אבותינו תורה היא. את זה כתבתי לקיים המנהג אבל מן הדין צריך להפריש שתים אחת לכהן טהור ואחת לאור לצאת ידי המחלוקת וצריך לדקדק שלא יבא בה לידי תקלה.
סעיף ה: חלת חוצה לארץ, אף על פי שהיא טמאה, הואיל ועיקר חיובה מדבריהם, אינה אסורה באכילה אלא על כהן שטומאה יוצאה עליו מגופו, והם בעלי קריים וזבים וזבות ונדות ויולדות.
אבל שאר הטמאים במגע הטומאות, אפילו טמאי מת לרש"י בכורות כז משמע רק לאחר טבילה והערב שמש ולתוס' וגר"א אפילו לא טבלו, מותרים לאכלה.
לפיכך, בין בסוריא כרמב"ם ולא כרא"ש שמחמיר בסמוכים שאין נאכלים לקטן ומפרישים שניה. בין בחוצה לארץ, אם רצה להפריש חלה אחת, מפריש אחד ממ"ח ונאכלת לקטן שעדיין לא ראה קרי, או לקטנה שעדיין לא ראתה נדה, ואינו צריך להפריש שנייה.
וכן אם היה שם כהן גדול שטבל משכבת זרעו או מזיבתו גם בסוריא. כרמב"ם ולא כרא"ש שמחמיר בסמוכים בטומאת גוף, אף על פי שלא העריב שמשו .רמב"ם. ( וי"א שצריך הערב שמש) (הר"ן פ' אלו עוברין ודעת הראב"ד שגם הערב שמש לא מועיל כיון שיצאה טומאה מגופו), הרי זה מותר לאכול חלה הראשונה, ואינו צריך להפריש שניה בחוצה לארץ.
הגה: וי"א כיון שאין חלה נאכלת בזמן הזה בארץ ישראל, גם בשאר מקומות אין צריכין להפריש רק חלה אחת, ולשרפה (טור בשם י"א ושאר פוסקים). וכן המנהג פשוט בכל מדינות אלו וכן מנהג הספרדים. תשובות הרדב"ז ג' תתס"ד. אך מהדין צריך להפריש בחו"ל שתיים. שם. גרמ"א. , שאין מפרישין רק חלה אחת בלא שיעור, ושורפין אותה כמו שהיו עושין כשמפרישין שתי חלות, שחלת האור לא היה לה שיעור. ומשמע שלא נותנים לכהן קטן כלל וזאת משום חשש שיתפורר ותצא תקלה ומשום שאין חזקה לכהנים11. ש"ך ט' וט"ז בשם רש"ל.
ומ"מ למרות ש'מפרישין ללא שיעור' נוהגין ליטול כזית (מהרי"ל) ולמנהג הספרדים כלשהו. ברכ"י כאן.
והאוכל חלה, אפילו בחוצה לארץ, מברך תחלה על המין שרוצה לאכול, ואח"כ מברך: אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לאכול תרומה (כל בו והוא מל' הרמב"ם סוף הלכות תרומה) ומשמע שלרמ"א אפשר לתת לכהן לאכול בזמן הזה ולא כרש"ל. ערוה"ש כא..
וי"א כששורפין החלה עושין לה היסק בפני עצמה, דישראל אסור ליהנות ממנה (מהרי"ק וכן הוא בתוספות פ' כל שעה). ונוהגין להשליכה לתנור קודם שאופין הפת. כיון שהיא דרבנן לא חוששים לריחא ולא כמהרי"ק. איסור והיתר הארוך שער לט סימן כד. ובשעת צורך עוטפה בשקית וזורקה לאשפה. מנחת יצחק ד יג12.
אבל שאר הטמאים במגע הטומאות, אפילו טמאי מת לרש"י בכורות כז משמע רק לאחר טבילה והערב שמש ולתוס' וגר"א אפילו לא טבלו, מותרים לאכלה.
לפיכך, בין בסוריא כרמב"ם ולא כרא"ש שמחמיר בסמוכים שאין נאכלים לקטן ומפרישים שניה. בין בחוצה לארץ, אם רצה להפריש חלה אחת, מפריש אחד ממ"ח ונאכלת לקטן שעדיין לא ראה קרי, או לקטנה שעדיין לא ראתה נדה, ואינו צריך להפריש שנייה.
וכן אם היה שם כהן גדול שטבל משכבת זרעו או מזיבתו גם בסוריא. כרמב"ם ולא כרא"ש שמחמיר בסמוכים בטומאת גוף, אף על פי שלא העריב שמשו .רמב"ם. ( וי"א שצריך הערב שמש) (הר"ן פ' אלו עוברין ודעת הראב"ד שגם הערב שמש לא מועיל כיון שיצאה טומאה מגופו), הרי זה מותר לאכול חלה הראשונה, ואינו צריך להפריש שניה בחוצה לארץ.
הגה: וי"א כיון שאין חלה נאכלת בזמן הזה בארץ ישראל, גם בשאר מקומות אין צריכין להפריש רק חלה אחת, ולשרפה (טור בשם י"א ושאר פוסקים). וכן המנהג פשוט בכל מדינות אלו וכן מנהג הספרדים. תשובות הרדב"ז ג' תתס"ד. אך מהדין צריך להפריש בחו"ל שתיים. שם. גרמ"א. , שאין מפרישין רק חלה אחת בלא שיעור, ושורפין אותה כמו שהיו עושין כשמפרישין שתי חלות, שחלת האור לא היה לה שיעור. ומשמע שלא נותנים לכהן קטן כלל וזאת משום חשש שיתפורר ותצא תקלה ומשום שאין חזקה לכהנים11. ש"ך ט' וט"ז בשם רש"ל.
ומ"מ למרות ש'מפרישין ללא שיעור' נוהגין ליטול כזית (מהרי"ל) ולמנהג הספרדים כלשהו. ברכ"י כאן.
והאוכל חלה, אפילו בחוצה לארץ, מברך תחלה על המין שרוצה לאכול, ואח"כ מברך: אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לאכול תרומה (כל בו והוא מל' הרמב"ם סוף הלכות תרומה) ומשמע שלרמ"א אפשר לתת לכהן לאכול בזמן הזה ולא כרש"ל. ערוה"ש כא..
וי"א כששורפין החלה עושין לה היסק בפני עצמה, דישראל אסור ליהנות ממנה (מהרי"ק וכן הוא בתוספות פ' כל שעה). ונוהגין להשליכה לתנור קודם שאופין הפת. כיון שהיא דרבנן לא חוששים לריחא ולא כמהרי"ק. איסור והיתר הארוך שער לט סימן כד. ובשעת צורך עוטפה בשקית וזורקה לאשפה. מנחת יצחק ד יג12.
- ↩
הפת"ש מביא כאן מחלוקת באחרונים בתוקף הכהנים של ימינו לענין שבויה לכהן
- ↩
וראה שם שהביא מחלוקת ראשונים אם יש מצווה בשריפה. ולכתחילה העלה שמצווה לשרוף אך חילק בשם החזו"א שבמקום שהתרומה לא נטמאה ודאי יש 'איסור מפורש בש"ס ופוסקים אין מספר לשורפה' וממילא מוכרח לעוטפה ולהשליכה לאשפה. ועוד כתב שאפשר שבהפרשה של פחות מכזית אין מצווה לשורפה. וכן כתב ביבי"א י' יו"ד מ"ה. ולגבי שריפה בתנור של ימינו כתבו באחרונים להמנע משום חשש בליעת תרומה בתנור ולכן השורפים ישרפו על כיריים וכן כתב בדרך אמונה כאן ובשש"כ ב' פרק מ"ב הערה נ"ב. ולכן אם שרפו החלה בתנור ללא שעטפוה בנייר כסף נכון להסיק קודם שמשתמשים בה לחולין.
