התחברות
סיכום הלכות חלה ממקורות הגמרא והראשונים ועד הלכה למעשה על סדר השו"ע עם שאלות ותשובות ממבחני הרבנות
תשובות למבחנים - שאלות ישום
הרב ירון אליה
תשובות למבחנים - שאלות ישום
האם רב הקהילה יכול להפריש חלה עבור כל אחד מבני קהילתו שחלילה ישכח בעתיד מלהפריש חלה, על ידי שייקח בצק טבל שלא הפרישו ממנו חלה ויעשה תנאי בנוסח הזה "אם בשבוע הקרוב יעשה אחד מבני קהילתי בצק, וחלילה ישכח מלהפריש חלה, הרי שחיוב הפרשת חלתו יחול על הבצק שבידי", למרות שקיים חשש שﬠד סוף השבוﬠ הבצק יתייבש ויהיה ראוי רק למאכל כלב. (יש לפרט לפחות שלשה נידונים, עם המקורות)
הפרשה מראש
במשנה חלה ב' ה': 'המפריש חלתו קמח אינה חלה' ובגמ' קידושין ס"ב ב' מובא לענין הפרשת תרומה מפירות תלושין על המחובר שאסור אלא כאשר אומר שהתרומה תחול לכשיתלשו. לר' יוחנן הסיבה כיון שבידו לתלוש ולראב"י אפילו כשהפירות אינם בשלים מותר, כיון שאדם יכול להקדיש גם דבר שלא בא לעולם.
בספר יראים הביא דין זה לענין חלה שמותר להפרישה מראש אם מתנה שתחול ההפרשה כשתעשה עיסה. וכן פסק בשו"ע סימן שכ"ז סעיף א. ואם כן בנוסח ההפרשה המוצע חסר את ההבהרה שתחול החלה רק בזמן הלישה של בני הקהילה.
שליחות כשאין בידו ללוש
הב"י הביא את דברי הסמ"ג שכתב שטעם היראים הוא כר' אליעזר בן יעקב. אמנם בספר התרומה הביא הלכה זו וכתב הטעם כר' יוחנן שההיתר הוא דוקא כשביד האשה לעשות עיסה מן הקמח. וכן בפת"ש ובערוה"ש כתבו שדעת הרבה ראשונים לפסוק כר' יוחנן, וממילא רק כשבידו ללוש יכול להפריש מראש. ובנידון דידן שאין ביד הרב ללוש את הבצק של הקהילה לא תועיל הפרשה מראש לשיטה זו.
הפרשה שלא מן המוקף
בגמ' בכורות כ"ז א': תרומת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש. וזהו אחד הקוּלות של חלת חו"ל שאפשר לכתחילה להפריש שלא מן המוקף.
וכתב הסמ"ק והובא בב"י וברמ"א בסימן שכ"ג א': 'ודוקא לעיסה שנתחייב עם חלה זו יכול לפטור שלא מן המוקף, אבל עיסה שנילושה בפני עצמה, אין מפרישין חלה מעיסה אחרת שלא מן המוקף'
ובחלת ארץ ישראל חומרה נוספת שאינה ניטלת שלא מן המוקף לכתחילה כלל.
אמנם בדיעבד גם הפרשה שלא מן המוקף מועילה ולכן כתב הברכ"י שאפילו אם אכל חלק מהעיסה טוב שיפריש.
ומספרים על הגרשז"א שהיה עושה הפרשה כל ערב שבת על הבצקים שכבר נילושו ולא הופרש מהם. ומה שלכתחילה לא מפרישים אלא מן המוקף אמר 'ניחא ליה לחבר דלעביד הוא איסורא קלילא' והוא מדברי הגמ' בבבלי עירובין לב: כדעת רבי שחבר תורם שלא מן המוקף כדי להציל ע"ה מאיסור.
הפרשה שלא ברשות
במשנה תרומות א' א': 'חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה החרש והשוטה והקטן והתורם את שאינו שלו והעכו"ם'
וכתב הסמ"ק שצריך ליטול רשות מהבעלים קודם הפרשה. וכ"כ בשו"ע שכ"ח סעיף ג' 'אין מפרישין חלה בלא רשות בעל העיסה' אמנם בסימן של"א סעיף ל' כתב השו"ע שכל האיסור הוא כשמפריש משל חבירו אבל כשמפריש משל עצמו על של חבירו מותר. וכן ניראה להתיר בנידו"ד כיון שמפריש משל עצמו.
קלקול הבצק
אם אבדה העיסה קצת מטריותה מעיקר הדין אין תורמים מן הרע על היפה אבל בימינו שהעיסה הולכת לשריפה אין צורך להקפיד בזה ולכן מה שהעיסה מתקלקלת קצת אין בזה בעיה. אמנם הפרשה צריכה להיות 'מלחם הארץ' ועיסה שכבר לא ראויה לאכילה כלל כבר אין לה דין לחם ומכאן שלא שייך להפריש ממנה חלה וכמו מה שהביא הפת"ש בענין לחם שהתליע במילבין שמן הדין היה צריך להיות פטור. ולכן כאן שחלוּת ההפרשה היא רק בזמן שבני הקהילה ילושו נראה שאין ההפרשה תועיל. וכעין זה כתב השו"ע סימן שכ"ז סעיף א': 'וצריך ליזהר שלא לשרוף החלה עד אחר כל העריכה' ומשמע שצריך שהעיסה תהיה ראויה לפנינו בזמן חלות ההפרשה.
האם יתכן ונחייב אדם להפריש חלה רק משום מראית העין שלא יאמרו ﬠליו שהוא אוכל בלא הפרשת חלה? הוכח!
מצאנו מספר מקומות שחיוב חלה הוא מגזירה משום מראית עין:
- עיסת כלבים שעשאה בצורת לחם
במשנה חלה ח' א' מובא שעיסת כלבים אינה חייבת בחלה אלא כאשר גם הרועים אוכלים ממנה.
אמנם בירושלמי חלה א' ה' מובא שאפילו כשאין אוכלין ממנה, אם עשויה כעבין מתחייבת. וכתבו הראשונים שהסיבה היא שאם מראיתה כמראה לחם חייבת משום מראית עין. וכן פסק בשו"ע ס"ס ש"ל.
- לחם מתולע
הפת"ש בסימן שכ"ח ס"ק א' כתב בשם תשובת פרי תבואה שלחם שהתליע במילבין 'מן הדין פטורה מחלה כיון שאינה ראויה לאכילת ישראל אך יש לחייבו מדרבנן משום מראית עין'
כמו כן מצינו מציאות אחרת שמשום מראית עין נותנים לעיסת חולין גדרי קדושת חלה כמובא במשנה חלה ב' ה' : 'המפריש חלתו קמח אינה חלה... ואסורה לזרים' וכתב על זה הרא"ש 'והא דאסורה לזרים משום מראית העין כיון שראו אותה בא ליד כהן ואתו למימר ראינו זר אוכל חלות'.
מצות הפרשת חלה, האם היא בשביל להפקיע איסור טבל או בשביל ליתנה לכהן. ומאי נפק"מ.
נראה ששני הצדדים קיימים בחלה גם הפקעה של איסור טבל וגם נתינה לכהן.
וכן מוכח מנוב"י לענין שיעור הפרשה הובא בפת"ש שכ"ב א' שהפרשה בשיעור כלשהו מועילה להוציא העיסה מחשש טבל ושיעור אחד מכ"ד הוא שיעור כדי נתינה לכהן.
ונפק"מ בין הדברים יהיה בספק, שנתינה לכהן היא ענין ממוני ובספק יש להקל בו אבל הוצאה מטבל תהיה מחוייבת גם מספק. כדוגמת גר שהתגייר ויש לו עיסה שמסופק בזמן חיובה חייב להפריש כמובא בגמ' חולין קל"ד א'. וביסוד החיוב אמרה הגמ' 'ספק איסורא לחומרא, ספק ממונא לקולא' והסביר רש"י שם שהחלה היא 'ספק איסורא שיש בה עון מיתה הלכך לא סמכינן אחזקה אבל מתנות אין בהן קדושה אלא דין ממון והמוציא מחבירו עליו הראיה'. וכ"פ השו"ע סימן ש"ל סעיף ד'
האם שאור (שמרים) שהתערב בעיסה (בצק) בטל ברוב, ודינם כדין העיסה לענין חדש ולענין חלה?
במשנה חלה ג משנה ח: 'הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן לתוך עיסה שהורמה חלתה אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון ואם לאו מוציא חלה אחת על הכל'
הר"ש הסביר בהיתר להפריש מיניה וביה 'ואין זה כמפריש מן החיוב על הפטור דאורייתא שאין השאור בטל בעיסה עיקר דאורייתא' וכן כתב השו"ע ואם לאו (שאין לו קמח או עיסה נוספת), מפריש אחד ממ"ח בכל העיסה לפי שנעשית כולה טבל.
נמצא שלענין חלה לא רק שאין השאור בטל בעיסה אלא הוא הופך את כל העיסה לטבל.
אמנם לגבי עיסת חיוב שנתערבה בעיסת פטור כתב הרש"ל כאן: דוקא שאור אינה בטלה בעיסה אבל עיסה כל זמן שאין לה שיעור חלה לא טובלת.
הש"ך כתב שה"ה בעיסה והסביר בערוך השולחן שכוונתו שה"ה שאפשר להפריש מיניה וביה. ומשמע שלהפריש מעיסה חייבת ממש לא ניתן כרש"ל אלא אם היה בעיסה שנתחייבה שיעור חלה.
עמוד הקודם