התחברות
סיכום הלכות חלה ממקורות הגמרא והראשונים ועד הלכה למעשה על סדר השו"ע עם שאלות ותשובות ממבחני הרבנות
תשובות למבחנים - עיסה רכה ועיסה לבישול
הרב ירון אליה
תשובות למבחנים - עיסה רכה ועיסה לבישול
האם חייבים להפריש חלה מעיסה שבלילתה עבה או רכה ובישלה או אפאה. והאם יש נפק"מ אם לאחר הגלגול נמלך בו?
עיסה שבלליתה עבה
בגמ' פסחים לז ב': תנו רבנן: הסופגנין, והדובשנין, ואיסקריטין, וחלת המסרת, והמדומע - פטורים מן החלה. לדעת ר"ל שורש הפטור הם כיון שנעשו באלפס באופן שמחמם אותו לאחר הדבקת הפת ולר' יוחנן האלפס דינו כתנור שחייב בחלה.
התוס' שם הביאו בשם ר"ת שמחלוקת האמוראים באילפס היא רק בבלילה רכה 'אבל בלילתו עבה כולי עלמא מודו דחייב בחלה אפי' על ידי משקה' נמצא שלדעת ר"ת בלילה עבה לעולם חייבת בחלה כיון שהחיוב הוא בזמן הגלגול ולא נפטרת במה שאח"כ מתכוין לבשל אותה. וכן נראה דעת הראש כר"ת שעל דברי המשנה הסביר 'כגון שבלילתה עבה ואח"כ מטגנים אותה בשמן או מבשלה במים'. (וכ"כ הטור שהרא"ש כר"ת אך הב"י כתב שלא נתבררה דעתו)
אבל הר"ש במשנה שם הסביר את דברי המשנה 'תחלתה עיסה וסופה סופגנים חייבין' במציאות של 'פעמים שאדם לש עיסה ונמלך ועושה אותה סופגנין' ולכן כשלא נמלך אלא עשה מלכתחילה לסופגנין יהיה פטור. והוסיף שם לגבי בישול במשקין של עיסה עבה 'ומיהו נראה דעיסה גמורה נמי פטור'. ועל הסברה שמתחייבת משעת גלגול הביא ראיה לדחות מלחם העשוי בחמה שלמרות שהוא עיסה עבה אינו מתחייב משעת גלגול כיון שסופן להעשות בחמה. ומה שלכאורה נמצא סתירה לדבריו בלחם העשוי לכותח שמתחייב מראש, העמיד במציאות שלקחה האשה קצת ואפתה בתנור ורק אז קיים חשש שתיקח משאר העיסה ולכן מתחייבת על כולה. נמצא שלדעת הר"ש עיסה עבה המיועדת לעשיה בנוזלים פטורה מחלה אלא אם לקחו מעט ממנה ואפו שמתחייבת כולה. וכן כתבו הרשב"א והרמב"ן וכן הבין הב"י בדעת הרמב"ם שהביא חיוב חלה במעשה חמה רק בנמלך.
השו"ע בסימן שכ"ט סעיף ג' פסק כר"ש 'עיסה שבלילתה עבה, וגלגלה על דעת לבשלה או לטגנה או לעשותה סופגנין או ליבשה בחמה, ועשה כן, פטורה' ובהמשך כתב שאם גלגלה ללחם ונמלך לבשל או להפך שגלגלה לסופגנין ונמלך לעשות לחם חייבת בחלה.
עיסה שבלילתה רכה
בגמ' ברכות לז ב' מובאים דברי אביי ש'טריתא' פטורה מן החלה. מסביר רש"י שהיא עיסה מימית ששופכים על כירה כשהיא נסקת. ואילו לגבי ברכת 'כובא דארעא' שהיא עיסה ששופכים לתוך תבנית, דעת רב יוסף שאינה לחם אך מובא מעשה רב בשם מר זוטרא שקבע עליה סעודה וברך המוציא וברכת המזון. בתחילת הגמ' מובאים דברי ר' יוחנן שטרוקנין (שהם כובא דארעא) פטורים מחלה אך הרא"ש הרשב"א והגר"א גורסים בלשונו חייבים.
הרא"ש בפסקים כתב לגבי טרוקנין שהיא 'בלילה רכה ששופכין בגומא שבכירה' שחייבת בחלה ולגבי טריתא שהיא 'רכה הרבה ומתפשטת' שפטורה מחלה.
אמנם המאירי כתב שעיסה מימית לעולם פטורה מחלה ומה שעיסה רכה מתחייבת בגומא זה רק כשהיא בעצמה ברת גיבול קצת.
השו"ע בסימן שכט סעיף ה' פסק כרא"ש: 'טריתא דהיינו עיסה שבלילתה רכה ושופכין אותה על הכירה ומתפשט עליה ונאפית, פטורה מחלה'. וזה הדין לדוגמא בקרפ צרפתי. אמנם כששופכים את התערובת לגומא כתב שם 'חשוב לחם וחייב'. ונראה להסביר שבגומא כיון שהתוצאה עבה יש לה מראה לחם ולכן מתחייבת. וממילא בעיסה בחושה ששופכים לתבניות לאפיה מתחייבים בחלה כשיש בה שיעור.
האחרונים דנו מהו הגבול שהופך עיסה לרכה מספיק כדי להפטר מחלה. הילקו"י סיכם שיש שכתבו שהוא תלוי בתוצאה שהיא עבה מ- 8 מ"מ ויש שכתבו שתלויה בזמן האפיה ורק אם האפיה נמשכת מספר דקות מתחייב בחלה ולא כבלינצ'ס שמוכן תוך כ- 30 שניות.
לגבי זמן ההפרשה כתב בתוס' בכורות כ"ז א' בדיבור המתחיל 'בריש מסא': 'ולפי שיש דברים שאין מתחייבין בחלה עד לאחר אפייה כגון סופגנין ודובשנין וכדאמר (לעניין ברכה בגוזל סאה חיטין. ב"ק צד.) טחנה לשה ואפאה והפריש ממנה חלה' ומוכח שבבלילה רכה מתחייבים לאחר האפיה ומכאן כתב בשבט הלוי 'דגלגול עיסה שהוא לדידן שעת חיוב הוא רק שעת חיוב, אבל יסוד החיוב ותנאי דין חלה שצריך להיות לחם הארץ ותורת לחם מקבל רק בנדון זה משעת אפי'' ונמצא שזמן החיוב בעיסה רכה בגומא הוא לאחר אפייתה שיש עליה תורת לחם. וכ"כ בדרך אמונה והוסיף שאם הפריש קודם אפיה יפריש שוב לאחר אפיה ללא ברכה.
מאפייה המייצרת עוגות בחושות, (עוגת טורט), ותהליך הייצור הוא כדלהלן, מערבלים בתוך מיקסר בלילה נוזלית במשקל עשרה קילוגרם, שמרכיביה הם: קמח, קמח אורז, אבקת קקאו, הקצפה של ביצים, מיץ תפוזים, ושמן סויה. ולאחר מכן יוצקים את הבלילה הנוזלית בתוך תבניות קטנות כאשר משקל כל תבנית הוא כחמש מאות גרם, ומכניסים לאפיה.
האם העוגה חייבת בחלה?
בלילה רכה
ראה בשאלה קודמת שבלילה רכה שנשפכת לתוך תבניות (טרוקנין, כובר דארעא) מתחייבת בחלה.
אמנם בעוגה העשויה לפרפרת דעת ערוה"ש שאינה מתחייבת בחלה כיון שרק מה שנעשה לשביעה הוא בגדר לחם וזו הבנתו בסופגנין שפטורים מחלה. אמנם במנחת שלמה דחה דבריו וכתב שחייבים להפריש חלה בברכה כמו שניתן לקבוע עליהם סעודה ומתחייבים בברכת המזון. ודין סופגנין שפטורים למסקנת הגמ' בדעת ר' יוחנן הוא שעשאם בחמה ולא בתנור. ממילא כל שבתנור מתחייב.
נילושה במי פירות
הנוזלים בעיסה זו מי ביצים ומיץ תפוזים שאינם משבעה משקים ולכן יש לדון בדין עיסה שנילושה במי פירות.
המשנה כתבה עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה.
אך בגמ' הובאה מחלוקת בדין חיבור לטומאה במי פירות ועוד דנו שם האמוראים האם ניתן ללמוד מדין טומאה לדין חיוב בחלה.
הרא"ש כתב שהעושה עסה מאחד מז' משקים מתחייב בחלה.
אך הרמב"ם כתב שהעושה עסה מיין, שמן או דבש מתחייבת בחלה. הטור, הב"י וערוה"ש הבינו בדעתו שלאו דווקא שמן ודבש אלא כוונתו כל מי פירות מתחייבים וכן פסק בשו"ע שמי פירות מחייבים בחלה.
אמנם הש"ך חשש לדעת הרא"ש וכתב להפריש ללא ברכה.
עוד יש לחשוש בנילושה במי פירות שאינה מקבלת טומאה ולכן כתב הסמ"ק שאין ללוש עיסה כזו לכתחילה כיון שלא יהיה פתרון לחלה שכן לשורפה אי אפשר שהיא טהורה ולאוכלה אי אפשר שאין לנו טהרה וכ"כ השו"ע בסעיף י' וכתה הרמ"א שאם לש יתן אותה לכהן קטן. ונראה שפתרון זה הוא בחו"ל שם הותר לכהן שלא יצאה טומאה מגופו לאכל חלה.
מאיזה כמות של קמח העיסה הזאת מתחייבת בחלה, והאם היחס של כמות הקמת מול קמח האורז לא משנה את דינה?
במשנה חלה ג' ז': העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה.
האם צריך רוב דגן?: בירושלמי חלה ג' א' נחלקו האמוראים האם צריך שתהיה רובה דגן שלדעת ר' הילה צריך שתהיה רובה דגן. אך לדעת רב הונא די בטעם דגן וכן פסקו הרמב"ם והראב"ד וכ"פ בשו"ע סימן שכ"ד סעיף ט' 'העושה עיסה מהחטים ומהאורז, אם יש בה טעם דגן, חייבת בחלה אף על פי שרובה אורז; ואם לאו, פטורה'. אמנם בדעת הרא"ש כתבו האחרונים שצריך שיהיה שיעור כזית בכדי אכילת פרס.
האם צריך שיעור דגן?: ועוד בירושלמי שם נחלקו רשב"ג וחכמים האם צריך גם שיהיה שיעור דגן בתערובת לדעת רשב"ג צריכים ומשמע שם בגמרא שהלכה כמותו וכן פסקו הראב"ד הרמב"ן והרשב"א. אמנם הרמב"ם פסק שלמרות שאין בדגן כשיעור חלה מתחייבת וכ"פ השו"ע סימן שכ"ד סעיף י' 'נתן שאור מעיסת חטים לתוך עיסת אורז, אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה' והוא כרמב"ם שאין צריך שיעור דגן.
נמצא שלשו"ע תערובת של אורז וחיטים שיש בה טעם דגן מתחייבת בחלה אפילו אם אין בה שיעור דגן ואפילו שרק מיעוטו דגן, ממילא בנידון דידן עיסה זו נשארת בחיובה אפילו שהאורז יהיה הרוב ובלבד שעדיין יש לתערובת טעם דגן. וצריך כמובן שבצירוף החיטים והאורז יהיה שיעור חלה.
תערובת חייב ופטור שאינו אורז וחיטים: עוד שם בירושלמי נחלקו האמוראים מה יהיה הדין בשאר מינים עם דגן. לדעת ת"ק כל מין עם כל מין דגן מתחייב כבר בטעם דגן. ולדעת ר' הילא בשם ריש לקיש זהו דין יחודי לתערובת של אורז וחיטים מצד תכונתו של האורז להגרר אחר החיטים. הטור כתב דין זה בתערובת של אורז ודגן וכתב הש"ך שלדעת הטור והגה"א הוא הדין לכל שאר מינים שאינם אורז ופסקו כת"ק והוא מצד שטעם כעיקר מהתורה וממילא לא תלוי בדמיון האורז לחיטים. והסביר בערוה"ש שלשיטתם מה שהירושלמי הזכיר ענין הגרירה באורז הוא רק לענין פסח שמשנה טבעו ומחמיץ אבל לענין חלה שאר מינים כאורז וחיטים. אבל הרשב"א והרמב"ן פסקו כר' אילה שדווקא בחיבור של אורז וחיטים די בטעם דגן כי יש דמיון בין האורז לחיטים שנגרר אחריו אבל בתערובת אחרת של חייב וּפָטוּר צריך גם רוב דגן וגם טעם דגן. השו"ע כתב אורז וחיטים ולא הזכיר תערובת שאר מינים.
באיזה שלב מפרישים את הפרשת החלה?
הפרשת חלה מבלילה רכה נעשית לאחר האפיה והסביר בשבט הלוי שהיסוד והתנאי לחיוב הוא שיהיה לחם. ובבלילה רכה, רק לאחר אפיה נעשה לחם. וזה ע"פ התוס' בבכורת שיש דברים שמפרישים רק לאחר אפיה כסופגנין עיין לעיל בתשובה.
האם קיימת אפשרות להפריש לאחר האפייה מאחר ומשקל כל תבנית הוא רק כחמש מאות גרם?
במשנה חלה ב משנה ד: 'העושה עיסתו קבים ונגעו זה בזה פטורים מן החלה עד שישוכו, רבי אליעזר אומר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן.' ולהלכה בגמ' פסחים כר' אליעזר וכ"פ השו"ע סימן שכ"ה סעיף א'.
אמנם התנור עצמו אינו מצרף כסל שכ"כ הרמב"ם בהלכות ביכורים והסבירו האחרונים בדעתו שאינו מצרף כיון שאינו נקרא לחם עד שיצא מהתנור (רדב"ז) או כיון שאין התנור מִתטלטל.
ולכן בנידון דידן כיון שהחיוב של העוגות נעשה רק לאחר אפיה ואין בכל אחת מהם שיעור יצטרך צירוף סל לשיעור חלה ע"מ להפריש. ולמעשה כשאורזים אותם בקרטונים אם יש ארבע עוגות באריזה (וחמש לדעת הבא"ח) מתחייבים בחלה בברכה.
מפעל הבצקים "הבצק" מתמחה בייצור בצקים מוכנים לאפייה, כדוגמת, חלות, בורקס, רוגלך, וגם ﬠוגות בחושות (ﬠוגה העשויה מבלילה רכה) וכן , עוגיות פריכות, (בצק שנילוש בחמאה או מרגרינה בלבד, ללא תוספת מים) הבצקים הקפואים משווקים גם לשוק המוסדי, כדוגמת בתי מאפה ששם הם נאפים ונמכרים ללקוחות, וגם לשוק ללקוחות הפרטיים אשר אופים את הבצק בכל פעם לפי הצורך. חשוב לציין שבכל תחומי המפעל מייצרים אך ורק בצקים לסוגיהם השונים, ואין בכל רחבי המפעל תנורי אפייה.
כיצד ינהג המפעל עם סדר הפרשת חלה? פרט?
חיוב בחלה במיני המאפה השונים
בחלות, בורקס, רוגלך
– החיוב פשוט שהיא עיסה רגילה עבה הנילושה גם במים ומיועדת לאפיה בתנור.
בעוגות בחושות
– זוהי עיסה רכה הנעשית בתבנית וקיים חיוב לאחר האפיה, כאמור לעיל. ואמנם כאן כיון שלא נאפים במפעל, לא שייך בזה חיוב חלה ולכן הלקוחות יצטרכו להפריש חלה לאחר האפיה אם אפו כשיעור. ואם אפו מספר עוגות שרק בצירופם יש שיעור, יפרישו לאחר צירוף סל.
בעוגיות פריכות
כיון שנילושו במרגרינה בלבד יש לדון מצד בצק שנילוש במי פירות, אמנם יש במרגרינה עצמה גם מים ונתייחס לזה לבסוף.
במשנה חלה ב' ב': ..עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה ונאכלת בידים מסואבות.
בירושלמי חלה א' ב' מובאת מחלוקת בין ר' אליעזר איש ברתותא לר' עקיבא בדעת ר' יהושוע האם מי פירות הם חיבור לטומאה שלר' אליעזר הם חיבור ולר' עקיבא אינם חיבור. ועוד נחלקו שם האמוראים האם ניתן להשליך ממחלוקת זו גם לענין חיוב לחלה.
ונחלקו הראשונים כיצד לפסוק במי פירות:
- הרא"ש כתב שהלכה כר"ע ושדין חלה כדין טומאה ולכן אין אין מי פירות מחייבים בחלה אלא ז' משקים בלבד.
- הרמב"ם כתב 'עיסה שנילושה ביין או בשמן או בדבש כל אלו חייבים בחלה' ובמראה הפנים הבין את הרמב"ם כפשוטו שכיון שהדוגמאות שהביא הם מז' משקים, רק הם מחייבים בחלה. אבל הטור כתב שלרמב"ם גם מי ביצים מחייבים בחלה וכן הסכים הבית יוסף וכתב שאם לא היתה דעתו כך היה צריך לפרש. וכן הבין ערוה"ש בדעתו שכל המשקים מחייבים בחלה. וכן דעת הרשב"א שכל המשקים חייבים בחלה כסתם משנה ואין הכרעה מדברי הירושלמי.
השו"ע סימן שכ"ט סעיף ט' כתב כסתם משנה וכהבנתו ברמב"ם 'עיסה שנלושה במי פירות, אפילו בלא שום מים, חייבת בחלה'. אבל הש"ך חשש לדעת הרא"ש וכתב להפריש ללא ברכה.
אמנם למעשה מרגרינה מכילה גם קצת מים וכתב בפת"ש שכ"ט ד' שכאשר מערבים משקים זב"ז בטלים ברוב אך כשמערבים מים הם מתחייבים אפילו בכלשהו. נמצא שבמרגרינה שעיקרה משמן סויה אך מיעוטה מים, דינה כמים לחייב לחלה בברכה.
חיוב חלה בנחתום העושה לחלק
ראה לעיל שנחתום העושה לחלק מתחייב בחלה שמא יעשה מן הבצק לחם. ואמנם לכאורה פה לא קיים החשש הזה כיון שאין שום תנור בשטח המפעל. אך למעשה עדיין נראה לחייב בחלה, ראשית כיון שלא ברור שבידינו לעקור חיוב נחתום מסברותינו ושנית שבר"ש נאמרה סיבה נוספת לחיוב והיא שמא ימצא לקוח שיקנה כשיעור. ממילא בנידון דידן כיון שמוכרים גם לשוק המוסדי ובמכירה להם בודאי יש שיעור ולא ניתן לדעת מראש אילו מהעיסות יגיעו לשם, יש להפריש חלה מהכל כדין נחתום.
כללים נוספים בסדר ההפרשה
- כיון שיש פה מינים שונים שמקפידים על עירובם הפרשת החלה צריכה להעשות כל מין על מינו.
- מהבלילות הרכות לא יפרישו חלה ונכון שיציינו על האריזות 'לא הופרשה חלה'.
- אם מתבצעת לישה בזמן שהמשגיח לא נוכח אפשר להפריש בחלופות הבאות:
- הפרשה מראש של מספר חתיכות ולהתנות שכל חתיכה תהיה חלה לעיסה אחרת לכשתילוש. בפתרון זה נכון שהנהלת המפעל תסמיך את המשגיח להורות על לישת בצקים כדי לחשוש לפוסקים שצריך שיהיה בידו ללוש.
- הפרשה בדיעבד על מה שנילוש ואפילו נאפה כבר ובתנאי שנמצא לפנינו ולא אוחסן/ נשלח ללקוחות.
האם יש חובה על הקונים להפריש חלה? פרט?
בעוגות העשויות מבלילה רכה הלקוחות חייבים בהפרשה. בשאר הבצקים החלה הופרשה כבר במפעל.
האם ישנה אפשרות ללקוחות פרטיים כדוגמת נשים החפצות להפריש חלה בערב שבת לבקש מבﬠל המפﬠל שיספק להם כמות בצק כשיעור חלה בכדי שיפרשו הפרשת חלה בביתם?
כתב הב"ח שנחתום שלש שיעור חלה ולא מפריש ממנה אלא מחלק לנשים שונות כשיעור וכל אחת מפרישה בנפרד זהו איסור גמור ויש למחות בהם כיון שהנחתום היה חייב כבר להפריש בתחילה ולפתור כל העיסה ומה שכל אשה מפרישה בנפרד הוא ברכה שאינה צריכה. אמנם במשאת בנימין כתב לקיים המנהג והסביר שמה שאנו מחייבים נחתום העושה לחלק להפריש חלה הוא רק להחמיר ולא להקל וכתבו הט"ז וערוה"ש שכאשר מזמינות את העיסה ממנו מראש או דרכן לקנות ממנו תמיד נעשה העיסה כאילו נילושה עבורם וכל חלק מתחייב בנפרד ואין הנחתום צריך להפריש חלה מעיסה זו. אך כתב ערוה"ש שמה שמביאים חלה אחת לחתונות ולוקחות ממנה הנשים ומפרישות חיבים לבטל המנהג. נמצא בנידון השאלה שאם מזמינות מראש והבצק נילוש עבורן יכולות לעשות עליו הפרשת חלה.
עמוד הקודםעמוד הבא