חתיכה נעשית נבלה: מוסכם שכשמעט חלב מתערב בבשר באופן שאין בו שישים לבטל את החלב וחתיכה זו נופלת לתבשיל נוסף, מתייחסים לכל חתיכת הבשר כאיסור, ולא מועיל לבטל את שיעור החלב בלבד כנגד כל התבשיל החדש. דין זה נקרא 'חתיכה נעשית נבילה' כלומר דין כל הבשר הבלוע כחתיכת איסור וכבר לא ניתן להפרידו למרכיביו.

לגבי השאלה האם דין זה קיים בשאר איסורים נחלקו הראשונים וכן השו"ע והרמ"א (להלן סימן צב סעיף ג-ד).

יש לנו כלל שדבר שעשוי לטעם אינו בטל (הובא ברמ"א צח ח) ולכאורה היה מקום לומר שהמלח לא יתבטל כלל בתבשיל כיון שהוא עשוי לטעם. אלא שאין אומרים כך, כיון שדין זה קיים רק כאשר נותם הטעם עצמו הוא איסור למשל תבלין של תרומה אבל כאן המלח עצמו הוא היתר והאיסור הוא הדם שבלוע בו והדם הרי לא נעשה לטעם ולכן לא שייך כאן חומרת דברים שנעשו לטעם.

וזהו דווקא בהדחה בתריתא שמדובר על הדם הבלוע במלח אבל בדם שנמצא על פני החתיכה שמטופל בהדחה קמייתא אין בחתיכה שישים כנגדה אלא אם היא גדולה מאד כאמור.

חומרא זו קשורה ל'איסור דבוק' שכתב הרמ"א בסימן עב סעיף ג' שאם יש לב הבלוע מדם שדבוק בנתח עוף שאין בה שישים כגד הלב, הנתח כולו נעשה נבילה כיון שבולע מדם הלב וצריך לשער בקדירה שישים כנגד כל החתיכה ואין די לשער כנגד הלב עצמו. ועוד שנתח העוף לעולם עומד באיסורו. ולפי זה כאן יש לחשוש שהמלח והדם שדבוק בחתיכה אסר אותה תחילה. ולשיטה זו גם לא סוברים שיש שישים בחתיכה כנגד הדם שעליה ולא כמהר"מ. אמנם לשו"ע שלא אומרים חנ"נ בשאר איסורים ממילא אין לחשוש לזה.

וראה ש"ך מא שתהה על נוסח דברי הרמ"א ומכח זה רצה לדחות דברי האפי רברבי שאין צריך שעור ביבש ודאי, ונראה שמדבריו בדרכ"מ מיושב.