התחברות
סיכום הלכות מליחה מדברי הגמרא ועד לפוסקים בדרך של שאלות ותשובות
סעיף ב: הדחה בצלי
הרב ירון אליה
סעיף ב: הדחה בצלי
האם צלי צריך הדחה מקדימה כשלא מתכוין למלחו.
בגמ' בחולין (לג א) 'השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהן דם - כשרים, ונאכלין בידים מסואבות לפי שלא הוכשרו בדם; ר' שמעון אומר: הוכשרו בשחיטה':
לתוס' שם (הוכשרו בשחיטה) קשה מדוע לא הוכשרו על ידי הדחה שקודם המליחה ומתרץ בתרוץ ראשון שמדובר בצלי שלא צריך הדחה. וזוהי שיטת התוס' שלצלי לא צריך הדחה תחילה וסובר שהאש שואבת גם דם שעל פניו.
אבל לרשב"א201(חולין חב) יש לחלק בין דם פליטה שנשאב ע"י האש אבל 'דם שעל פני הבשר אינו הולך ע"י האש אלא נקרש ומתייבש ונשאר על הבשר'.
בשו"ע משמע כתוס' שלצלי אין צריך הדחה תחילה (כשלא מולח אותו) וכן כתב בש"ך (א) על דברי השו"ע שהצלי לא צריך מליחה 'ומשמע דסבירא ליה אפי' הדחה נמי לא בעי לכתחלה משום דם בעין שעליו לפי שהכל האש שואבו'.
הרמ"א חשש לרשב"א וכתב שהמנהג לכתחילה להדיח תחילה. 'והמנהג להדיח תחלה וגם למלחו קצת כאשר נתחב בשפוד, וצולהו מיד קודם שיתמלא המלח דם. מיהו אם לא הדיחו ולא מלחו כלל, או מלחו בלא הדחה תחלה, ונצלה כך, מותר202, ובלבד שלא שהה כך במליחתו בלא הדחה שיעור מליחתו, אבל אם שהה כל כך קודם שצלאו, אסור'
המחמיר למלוח צלי, האם צריך להדיחו שוב לאחר המליחה וקודם צליה. ומה הדין בדיעבד.
ראשית, לענין הדחה שקודם מליחה אין חילוק בין מליחה לצלי למליחה לקדירה. ולכל השיטות יש להדיח קודם המליחה כמובא בשו"ע סימן סט (סעיף א) וכאן בש"ך (ו) ובט"ז (ד).
אמנם נחלקו הראשונים האם יש כח לאש לשאוב את הדם הבלוע במלח:
- הרשב"א(תוה"ק דף ע) כתב לגבי המחמיר למלוח לצלי 'אבל אם שהה במלחו המלח בולע את הדם ונאסר, ולפיכך מדיחו יפה וצולה ואוכל'
- אבל המגיד משנה(מאכלות אסורות ו יב) כתב עליו 'ודברי תימה הם שאם דוקא בשמעלהו מיד הוא שמותר ואם לאו נאסר היה להם לחכמים לגזור בזה. אלא נראה שאפילו אם בלע המלח מן הדם הכל יוצא על ידי האור'.
השו"ע כאן הביא בסתם את קולת המגיד משנה להקל בצליה גם כששהה במלחו והביא כיש אומרים את שיטת הרשב"א להחמיר בזה 'רצה למלוח צלי ולאכלו בלא הדחה, עושה, ואין לחוש לדם שעל המלח (אפילו שהה ובלע המלח שהאש שואבת). ויש מי שאומר דהני מילי כשמולחו וצולהו מיד, אבל אם שהה במלחו, המלח בולע ונאסר, לפיכך מדיחו יפה קודם צלייה' אמנם בסימן סט (סעיף כ) הביא השו"ע רק את שיטת הרשב"א להחמיר ולחייב הדחה כששהה במלחו 'והני מילי במולחו ומעלהו (מיד) לצלי, אבל אם שהה במלחו, המלח בולע הדם ונאסר, ולפיכך מדיחו יפה יפה וצולה ואוכל'. ולכן נראה שדעת השו"ע למעשה להחמיר כאן כדעת יש מי שאומר.
הרמ"א כאן כתב בהג"ה 'והמנהג להדיח תחלה וגם למלחו קצת כאשר נתחב בשפוד, וצולהו מיד קודם שיתמלא המלח דם'.
ובדיעבד כתב 'מיהו אם לא הדיחו ולא מלחו כלל, או מלחו בלא הדחה תחלה, ונצלה כך, מותר, ובלבד שלא שהה כך במליחתו בלא הדחה שיעור מליחתו, אבל אם שהה כל כך קודם שצלאו, אסור'.
ומה שהתיר כאן הרמ"א כשמלחו בלא הדחה תחילה למרות שנפסק כתוס' שהאש אינה שואבת דם בעין הסביר הש"ך (ט) שכיון הדם שעליו אינו דם בעין ממש203 אמרינן שפיר שהאש שואבו.
מה קשה מדברי הרמ"א כאן לדבריו בסימן סט בענין מליחה ללא הדחה תחילה וכיצד דבריו מיושבים.
כאן כתב הרמ"א שאם מלח ולא הדיח תחילה כל שלא שהה שיעור מליחה מותר. ואילו בסימן סט (סעיף ב) כתב לאסור אפילו לא שהה במלחו שיעור מליחה. והתיר רק בהפסד מרובה.
והסביר הש"ך (ט וכן סימן סט ס"ק יג) שהחילוק הוא בהבדל בכח הפליטה שבין מליחה לצליה. שכח ההפלטה בצליה גדול משל מליחה ומועילה להפליט את הבלוע כשלא שהה שיעור מליחה.
ובמנח"י (ט ו) כתב שקולא זו היא דווקא כשיש תרתי לטיבותא שגם המליחה היתה מועטת כמו בצלי.
באלו דברים מצינו יתרון לצליה על מליחה.
במקרים הבאים מצינו היתר בצליה למרות שנאסרו במליחה:
- בשר ששהה ג' ימים, לא מועילה לו מליחה אלא צליה בלבד (ס"ט יב)
- בשר שנכבש במים מעת לעת לשו"ע (ס"ט טו) מועילה לו צליה לפלוט מה שבלע למרות שכבר לא תועיל לו מליחה (והרמ"א מחמיר).
- הכשר כבד נעשה בצליה בלבד (שו"ע עג א)
- בשר שנמלח ללא הדחה תחילה אך לא שהה שיעור מליחה יועיל צלי להפליט הבלוע אך לא מליחה (רמ"א עו ב, ש"ך ט, ש"ך סט יג)
ומצד שני המחמירים להלן בצליה לאסור הסכין שחתכה בבשר שאצל האש התירו במליחה שאין בליעתו כצלי ממש (תרומת הדשן קסב)
האם מותר לצלות עוף שלם עם החלל שבו ומה הדין בהיפוך מתמיד של השיפוד
הסמ"ג (הובר בב"י) כתב שבתרנגולת ובאווז אין להתיר צליה ללא מליחה כיון שהדם פורש מצד אחד לשני דרך החלל ודינו כפירש מחתיכה לחתיכה. ולכן יש חיוב למלחו גם לצליה.
אמנם המרדכי דחה דבריו בשם מורו והטעים שכל הדם שנבלע גם נפלט בצליה.
אמנם הב"י דחה טעם זה כיון שאם כך היה צריך להמתין עם הצליה עד לסיום הפליטה ואין כך המנהג. אלא הטעם הוא כיון שדינו כחתיכה אחת ולא כפירש מחתיכה לחתיכה. או שכיון שהדם הוא שריק אינו נבלע.
הרמ"א כתב בהג"ה להתיר צליית אווזים ושאר עופות. והש"ך (י) לגבי הסביר כטעם המרדכי שכבולעו כך פולטו204.
לגבי היפוך מתמיד של השיפוד כתב באו"ה (כלל ט דין ח הובא בדרכ"מ א) : אסור מיהא להופכו תמיד כל שעת צלייתו אלא צריך להניחו לפעמים כדי שיזוב דמו דאל"כ לא יפול דם פליטה לארץ... ובדיעבד נוהגין להתיר.
וכ"כ כאן הרמ"א לנהוג לכתחילה .
מהו שיעור הצליה להכשר בשר. ומה הדין אם לא השלים שיעור זה.
בשיעור צליה נחלקו הראשונים (הובא גם במגיד משנה ו טז):
- הר"ן (על הריף חולין מא ב) : כתב ששיעור הצליה הוא שיהיה ראוי כמאכל בן דרוסאי.
- והרשב"א (חולין קיב א) כתב ששיעורו הוא שיהיה ראוי לאכילה לרוב בני אדם.
הרמ"א פסק להחמיר 'שיצלנו תחלה כדי שיהא ראוי לאכילה, דהיינו כחצי צלייתו' כלומר שאין חיוב ליבשו לגמרי אך צריך שיהיה ראוי לאכילה כרשב"א.
והש"ך (יד) כתב שבחצי צלייתו יוצא כל דמו ולא כרש"ל שהחמיר.
והט"ז (סט נד) כתב 'ובהג"ה ש"ד כתוב מפני שאין הנשים בקיאות בדבר נוהגין לצלותו כ"כ עד שיתייבש מבחוץ205... ונראה שכן ראוי לנהוג לצאת כל הדיעות'
אם נצלה חלקית כתב הש"ך (יג) בשם או"ה שאפילו לאכלו כך ללא בישול אסור. והסביר בשפ"ד שהוא לסוברים שפירש ממקום למקום אסור. והוסיף שלשיטה זו הוא הדין כשמלח ולא שהה שיעור מליחה שאין לאכלו חי.
- ↩
יש מקומות שכתבו רמב"ן והוא טעות סופר בר"ן חולין (ח ב) שציטט אותו.
- ↩
ואפשר שגם הרשב"א יודה להתיר בדיעבד כיון שלשיטתו כמובא בשפ"ד סט א הדם שע"ג הבשר מתייחסים אליו לכתחילה כדם בעין ובדיעבד כדם פליטה. וממילא בדיעבד תועיל האש לשואבו.
- ↩
ויש להסביר שהדם שעל פני הבשר הוא דם שנפלט מהבשר עצמו ואינו כדם בעין שהיה כנוס ונשפך. וראה בפמ"ג שפ"ד א שהביא מהרשב"א שכתב שלכתחילה מתייחסים לדם שעל פני הבשר כדם בעין ובדיעבד כדם פליטה. כתב עליו שלדינא מחמירים גם דיעבד. ע"כ. אבל זהו במליחה אך לצליה מותר דיעבד וראה להלן בש"ך (ט) עוד קולות בצלי על מליחה.
- ↩
ולכאורה לטעם זה צריך להמתין בצליה עד פליטת כל הדם שנבלע. וממילא זו שיטת הש"ך גם בחתיכה אחת שכ"כ להלן אות יג שבצליה חלקית יש חשש פירש ממקום למקום.
- ↩
כתב הט"ז כאן 'ואח"כ מבשלים אותו בלי הדחה' אולם במקור הדין משמע שאין ראוי לנהוג כך. ויותר נראה שגם הט"ז כוונתו היתה רק לצד החומרא באופן הצליה. ולמעשה לא הובאה קולא זו להלכה בפוסקי אשכנז.