התחברות
סיכום הלכות מליחה מדברי הגמרא ועד לפוסקים בדרך של שאלות ותשובות
סעיף ב: בדיעבד שלא קרעו את הלב
הרב ירון אליה
סעיף ב: בדיעבד שלא קרעו את הלב
מה דין בשר הלב עצמו כשנמלח, נצלה או בושל ללא קריעה כראוי. והאם לב שבושל עם שמנונית איסור נאסר ממנה.
בליעת דם בלב במליחה צליה ובישול
בגמ' (פסחיםעד ב) ' הלב קורעו ומוציא את דמו. לא קרעו - קורעו לאחר בישולו, ומותר'
ונחלקו הראשונים מתי מועילה לבשר הלב קריעה בדיעבד:
- לדעת רש"י (חולין שם), רמב"ם (מאכלות אסורות ו ו) רשב"א (תוה"ב ג ג, פ א)אפילו אם יתבשל בדמו, בשר הלב אינו אסור כיון שהגמ' (פסחים עד ב) אומרת שהוא חלק ולא בולע בבישול ודי בקריעה לאחר הבישול להוצאת דמו.
- אמנם לדעת ר"ת (תוס' שם) דין זה שייך רק בצליית לב אבל לב שבושל בקדרה עם דמו נאסר ולא שייך בו 'שיע ולא בלע' שכן מה שכתבה הגמ' בפסחים על הלב בא לדחות את הראיה לדברי רבא בהיתר מולייתא ואנו שפוסקים בזה כרבה ממילא אין לנו דין שיע להתיר הלב המבושל.
- וכן סובר הרמב"ן שהלב אסור אם נתבשל166 בדמו וטעמו שאפילו שנסבור שהלב הוא שיע, זה דווקא מבפנים אבל מבחוץ עדיין יכול לבלוע ונאסר.
- האו"ה(הובא בדרכ"מ ח) כתב שאם לכל הפחות לא חתכו אותו למעלה הלב אסור אפילו במליחה כיון שיש לחשוש שהדם פירש בו ממקום למקום167.ובדרכ"מ דחה דבריו שדי שמחמירים כר"ת לאסור הלב בבישול אבל בצליה ומליחה מותר בקריעה אפילו כשהיה סגור (ע"פ ש"ך יג). ולענין מה שאוסרים בבישול צ"ע אם מועילה בזה חיתוך חלקו העליון בלבד כאו"ה אלא צריך קריעה ממש (כלומר חיתוכו לאורך ופתיחתו להוציא הדם)
בשו"ע פסק כר"ת להקל רק במליחה ובצליה שבהם אין הלב נאסר בדיעבד כיון שכבולעו כך פולטו ולהחמיר בבישול. 'מלחו ולא קרעו, קורעו אחר מליחתו ומותר אף על פי שנמלח עם הדם שבתוכו, דכבולעו כך פולטו. והוא הדין אם צלאו ולא קרעו, שקורעו לאחר צלייתו ומותר. אבל אם בשלו בלי קריעה, אסור עד שיהא ס' כנגד הלב, דלא ידעינן כמה נפק מיניה'.
וכ"כ בדרכ"מ (ה) בשם הגה"ד, סמ"ק וארוך. (ואם יש שישים כנגדו ראה בשאלה הבאה).
בלב חתוך: כתב עוד הר"ן (על הריף חולין לט) שיש אומרים עוד שהלב שיע הוא בגלל המרקם הדחוס שלו ולא בגלל חלקות המעטפת ולכן אפילו יהיה חתוך לא יבלע.
בליעת איסור בלב
לגבי בליעה משמנונית של איסור הביא הר"ן (על הריף חולין לט) שיש אומרים שהלב שיע גם עבורם ואינו בולע. וכתב הר"ן שיש לחלק ששמנונית 'סריך' ונבלעת ו'שיע' נאמר רק לגבי דם שהוא בעצמו שריק. (וראה הערה על המשך דבריו168)
מה דין הבשר שנמלח או נתבשל בקדרה עם הלב קודם שנקרע.
לר"ת וסיעתו שהלב עצמו נאסר בבישול ודאי שגם מה הנתבשל איתו נאסר.
ולרש"י וסיעתו שמתירים את הלב עצמו לאחר בישול מצד שאינו בולע, וכם למקלים במליחה יש לדון בדין שאר הקדרה:
- הרשב"א(תורת הבית הקצר עג ב): כתב שמה שנמצא אתם בקדרה נאסר כשאין בו שישים כנגד הלב וכן כתב הר"ן (על הריף לט א) 'דבקדרה של בשר צריך ששים להתיר שאר החתיכות לפי שהרוטב נכנס לתוכו ומוציא הדם ממנו ומוליכו בכל הקדרה'
- מרדכי(הובא בב"י) לרש"י הלב לא אוסר הקדרה כיון שהלב שיע ואינו פולט את הדם החוצה. וכתב הב"י שאין לסמוך על זה להקל.
- ר' מתתיה(הובא בהגש"ד וברמ"א) אפילו במליחה שבה מוסכם שהלב עצמו לא נאסר, שאר בשר שעמו נאסר כיון שהדם הכנוס בלב הוא דם בעין ואינו דם פליטה שנפלט במליחה. וכתב הש"ך (ט) שהוא הדין שאוסרים בצליה (ולא כרש"ל שהקל) וממילא בשר שנצלה עמו צריך נטילה.
השו"ע פסק כרשב"א שהקדרה נאסרת בבישול 'אבל אם בשלו בלי קריעה, אסור עד שיהא ס' כנגד הלב, דלא ידעינן כמה נפק מיניה'.
והרמ"א הביא שיש מחמירין כר' מתתיה לאסור אפילו במליחה (כולו וכן פסק רש"ל. ש"ך י, יא), אך המנהג להקל ולהתייחס לדם זה כדם פליטה (ולא כרש"ל שהחמיר במליחה. ש"ך י) 'ויש מחמירין בו, אפילו במליחה, לאסור שאר בשר שנמלח עמו, ואומרין דלא אמרינן כבולעו כך פולטו גבי דם הלב הכנוס בתוכו, דהוי דם ממש ולא מקרי דם פליטה. והמנהג להקל, וכן עיקר דגם זה מקרי דם פליטה ושייך למימר ביה כבולעו כך פולטו'.
והסביר בדרכ"מ (ח' כן בש"ך ג) שהחילוק ביןהאוסרים למתירים הוא בטעם היתר הלב, שאם מצד שהוא שיע שאר בשר נאסר. ואם מצד שהדם נתייבש בתוכו שאר בשר מותר. וסיכם הרמ"א שטוב להחמיר ולקלוף במליחה במקום שהיה הלב דבוק.
דין דבוק לרמ"א
כתב הרמ"א 'ויש מחמירין לקלוף קצת במקום שהיה הלב דבוק, וטוב לחוש לדבריהם ולקלוף קצת סביב הלב, ואז הכל מותר. ואין חלוק בין בשר שעם הלב או הלב עצמו, ואין חלוק בין אם הלב סגור או פתוח למעלה'.
וכשאינו דבוק כתב הש"ך (יא) שכוונת הרמ"א לקלוף אפילו כשאינו דבוק ככל דין מליחה אמנם במנחת יעקב (כלל כז סעיף ו הובא בפמ"ג) דחה דבריו169 והעמיד דברי הרמ"א כפשוטם בדבוק. ובאינו דבוק אפילו רש"ל מקל.
כנגד מה צריך שישים בלב שנתבשל ללא קריעה. ומה יהיה הדין בלב שנמלח.
לעניין אופן השיעור בשישים:
- כתב הרשב"א(תוה"ק ג, ג. עג, ב) 'משערין אותו בכולן לפי שאין אנו יודעים כמה יוצא ממנו'.
- אמנם בשע"ד(הובא בדרכ"מ ד)כתב לשער כנגד חלל הלב בלבד שהרי רק בו כנוס הדם האסור ודם הלב עצמו כבר יצא במליחה וגם אין הלב נעשה נבלה למרות שהוא דבוק בדם כיון שלכו"ע מועיל חלקות הלב לפחות שלא יבלע יותר משאר העוף170.
וסיכם הדרכ"מ שלמרות שאכן אין הלב נעשה נבלה, המנהג כטור שמשערים כנגד הלב כולו כיון שלא ידעינן כמה נפיק מינה.
השו"ע פסק שמשערים כנגד כולו כיון 'דלא ידעינן כמה נפיק מיניה'.
בלב שנמלח אין כבר דם בבשרוולכן כתבהט"ז (ד) בשם הרש"ל שמשערים כנגד הדם הכנוס בו בלבד. והט"ז כתב בתחילה שכן עיקר ולבסוף כתב שלמעשה יש להחמיר לשער כנגד כולו שכן פסק מהרי"ל.
וכן הש"ך (ה) הסתפק בזה בדעת השו"ע האם יש לשער כנגד כולו. שמצד אחד פשט דבריו שדיבר לאחר מליחה מצד שני בסימן כ"ב פסק כר"ן שמשערים רק בדם שבחוטין. ולא כטור שכתב שמשערים כנגד כל החוטים. ונשאר הש"ך בצ"ע.
אמנם הפר"ח (ה) הביא סברא זו להקל לשער כנגד חללו בלבד וסיים 'הכי נקטינן'. וכ"כ הפרישה (ד)
כשיש שישים בקדרה כנגד הלב, האם הלב עצמו מותר.
כתב הב"י שמשמע מדברי המרדכי שגם לדעת התוס' וסיעתו שאוסרים את הלב כשנתבשל עם דמו, אם יש בקדרה שישים כנגד הלב גם הלב עצמו מותר. וכ"פ בשו"ע.
ובדרכ"מ (ג) כתב בשם שע"ד (כח) שהלב עצמו אסור שדינו כנתבשל בדם חללו. ולא מועיל לו שאר שישים שבקדרה. וכ"פ הרמ"א בהגה 'ואפילו בדאיכא ס', הלב עצמו אסור, ויקלוף מעט סביב הלב'.
והסביר הש"ך (ז) שמתייבש הדם בגוף בשר הלב ואינו יוצא.
וכתב הש"ך (יב) שבמליחה הלב עצמו מותר ולא כב"ח שכתב בדעת הרמ"א לאסור הלב גם במליחה.
כיצד משערים בשישים כשהלב דבוק בחתיכת עוף. והאם מהדין יש לקלוף כשיש שישים.
הרשב"א כתב 'ואין הפרש בדבר זה בין שהלב דבוק עם העוף ובין שאין דבוק עם העוף לעולם אין משערין בכל העוף אלא בלב לבדו. ושמעתי שיש מחמירין לשער בכל העוף אם הלב דבוק בו. ולא נראין דבריהם'.
והסמ"ק החמיר ולסברתו (הובא בב"י ובטור) החשש אם אין שישים בחתיכה כנגד הלב הדבוק בה יש לחשוש שתהיה איתו חוץ לרוטב ותאסר והיא תשוב ותאסור את החתיכה הסמוכה לה וכך תאסר הקדרה כולה. והטור תמה 'למה נחוש לזה?' 171
ושורש המחלוקת בזה הוא בדין חנ"נ בשאר איסורים כמובא בסימן צ"ב (סעיף ד), ולסוברים חנ"נ בשאר איסורים הוא דווקא כשהאיסור דבוק בהיתר (או שהיה איתו לבדו מחוץ לרוטב) ואין בו שישים כנגדו כמובא שם ברמ"א172.
וסיים הסמ"ק שלמעשה לא מחזיקים איסורא ולכן מחמירים רק בחתיכת העוף שדבוקה בלב ולא בקדרה כולה. והוסיף הב"י שכן דעת המרדכי להקל בשאר הקדרה.
אמנם בדרכ"מ (ו) כתב שדעת המרדכי להחמיר שהעוף נעשה נבילה ויש לשער בקדרה כנגד כולו בשביל להתירה וכ"פ בהגשע"ד ואו"ה. ובדרכ"מ (ד) הביא בשם הגש"ד טעם אחר לאיסור דבוק שהוא ממהר לבלוע מן האיסור (וכ"כ הש"ך יח בטעם החומרא) . ונראה שזה שורש החילוק בין השיטות.173
קליפת העוף כשיש בו שישים הובאה למעשה בשע"ד והסברא שבשעת המליחה כבר נאסר כדי קליפה. והעיר הדרכ"מ (ז) שהיא חומרא בעלמא כיון שמה שנבלע במליחה גם נפלט בה. אמנם להלכה הביא בהג"ה שיש לקלוף.
עוף שמקצתו מחוץ לרוטב ודבוק לב בחלק שתוך הרוטב, האם משערים כנגד כל העוף.
(ע"פ פת"ש א) נחלקו ר"י ורש"י בהסבר המשנה בחולין קח. (כמובא בטור סימן צב:) בדין טיפת חלב שנפלה על חתיכת בשר שבקדירה ומקצת החתיכה תוך הרוטב שלדעת ר"י הכל מצטרף לבטל הטיפה אפילו שהיא חוץ לרוטב ולדעת רש"י אין הכל מצטרף.
מכאן למד הנוב"י בנידון השאלה בלב שהיה בחלק העוף שברוטב, להקל משתי סיבות:
- כיון שקיי"ל כר"י שהכל מצטרף.
- אפילו לרש"י יש לדון אם הלב אסר את החתיכה כיון שאפשר שגם הלב היה מחוץ לרוטב, וממילא ממה נפשך כל העוף מצטרף להתיר לרש"י. ועוד אפשר שרק חלקו היה תוך הרוטב וכנגד אותו חלק יש שישים במה שתוך הרוטב.
- כל החששות הללו מדרבנן כדין דם שבשלו.
ובשו"ת פני אריה דן בשאלה הפוכה שהלב היה תוך הרוטב ובתחילה הקל לצרף את החלק שחוץ לרוטב ואפילו מחוץ לסיר ולבסוף חזר בו והסתפק אפילו בחלק העוף שתוך הסיר וחוץ לרוטב. אמנם לסברת הנוב"י הכל מותר.
ויש להעיר שלפי מה שפסק שם כה"ח (צב אות ה) להחמיר כחומרות רש"י ור"י, היה נראה לכאורה שאין להקל כקולת נוב"י, אמנם לפי מה שיש לחלק שכאן הספק הוא באיסור דרבנן של דם שבשלן יותר נראה שגם כף החיים יודה להקל.
בשר שנמלח עם לב, האם נאסר. ומה דין לב שנפל לציר.
בשר שנמלח עם לב
לגבי הבשר שעמו: השע"ד הסתפק והביא שלדעת ה"ר פרץ נראה להחמיר ולאסור את הבשר כיון שאינו דומה לכבד שהוא מקור הדין להתיר בצליה את הבשר שתחתיו כי שם יש קולא שהכבד הותר לאכילה למרות שכולו דם, משא"כ בדם הלב שלו לא הותר. ובדרכ"מ (ח) הסביר שלשיטה זו עדיין אומרים לגבי הלב עצמו כבולעו כך פולטו כיון שלענין זה מועילה לו שיעתו (משא"כ לענין בישול) ובבשר שנמלח עמו לא שייך היתר זה.
או"ה (טו ב), מהר"א כץ, מהרא"י (הובאו בדרכ"מ ח) : הבשר מותרשכיון שעיקר הדם מתיבש, מה שזב הוא כדם פליטה. ודי בו בקליפה. וכ"כ הש"ך (ג) ט"ז (ב).
לב שנפל לתוך ציר:
לפי הטעמים שהובאו לעיל צריך להאסר כיון שלא שייך כבולעו כך פולטו בתוך ציר. אמנם הש"ך (ג) הביא שיטה שלישית שהיא דעת הרמב"ן והר"ן לפיה לענין צליה, הלב שיעה לגמרי ולכן אינו בולע כלל וממילא מותר אפילו כשנפל לציר.
אמנם בשפ"ד כתב שלפי זה יש לאסור כשנפל לדם בעין אחר ושהה כשיעור שירתיח. שהקולא לטעם זה בצליה ובמליחה דווקא ולא בכבישה (שהיא כבישול). וכן נקט למעשה.
- ↩
וראה להלן שלענין צליה סובר הרמב"ן שהלב שיעה לגמרי.
- ↩
והוסיף שהמנהג לחתוך ערלת הלב וחיתוך הגידים שבתוכו היא חומרה בעלמא. וכ"כ הרמ"א בהג"ה. ובש"ך הביא מהרקנטי שהוא להעביר כוחות הטומאה כעין ערלה.
- ↩
והוסיף לגבי לב בקדרה: 'ואפשר עוד שאם אין בקדרה ששים אפילו הלב אסור לפי שהנפלט מן החתיכות שנאסרו אוסר הלב. שאין חלקות הלב מונע מלבלוע אלא דם דשריק אבל שמנונית דסריך לא' -ונראה שמבין ברש"י שהיתר שיע הוא רק כשבשלו במים אבל כשבשלו עם שומן בשר מתוך שהשומן נבלע בלב, נבלע גם הדם שבלוע בו וזה קשה שהרי קימ"ל (תוה"א עה ב) שכל 'שהוא אין בכחו להכנס ולפעפע אין השומן מכניסו אלא כמה שהדם הולך שם בטבעו' או בלשון המ"מ (ו, יא) ' ואין השומן מוליך את הדם במקום שאינו יכול לילך מחמת עצמו' ולכן התירו חלק החתיכה שחוץ לציר בנמלח בכלי שאינו מנוקב (לעיל סט יח) ושוב ראיתי שכן הקשה בנקה"כ שהרי 'אין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שהאיסור יכול לילך' ונשאר בצ"ע.
ומקור הסברא הוא בתוס' חולין צ"ו ב ד"ה אפילו בלשון ארוכה. ואין לתרץ שסובר כר' פרץ בנמלח בכלי שאינו מנוקב כיון שחומרתו שם היא מצד שהדם כבר נמצא בתוך החתיכה ולא לגבי נפל לציר ולשון הר"ן שהאיסור שיצא חוזר ואוסר".
- ↩
מנחת יעקב כלל כז סעיף ו: ודבריו תמוהים מאוד חדא דלא לחנם איכפל הרב וכל הני פוסקים דוקא הלב דבוק וגם אין שום משמעות כלל בדברי הרב כאן במ"ש דהרי רוב הפוסקים וכו' וכן מבואר ג"כ בלשון הרב דין ו' ומ"ש וכן בדין דהא מהרש"ל אוסר כולו וכו' לא ירדתי לסוף דעתו דמאי ראייה היא זו לקלוף הבשר שנמלח עמו אף באינו דבוק דהא מהרש"ל בפכ"ה סי' מ"ח ובאו"ש שאוסר כולו היינו באותו חתיכה שלב דבוק בו אבל שאר חתיכות שנמלחו עמהם אינו אוסר כלל
- ↩
בש"ך (ז) הביא שהעט"ז כתב שהלב נעשה נבלה ודחאו.
- ↩
ובסימן קז הביא הטור סברה דומה בדין דג טמא שנמצא בקדרה ולא דחאה והסביר הט"ז (י) ששם החמיר כי הוא איסור תורה.
- ↩
שלר' אפרים וסיעתו אין חנ"נ בשאר איסורים ןלעולם משערים כנגד האיסור המקורי ולדעת הסמ"ק והמרדכי וסיעתם יש חנ"נ בשאר איסורים ולכן אם נאסר העוף מהלב נעשה כולו נבילה וצריך לשער כנגד כולו.
- ↩
שלסמ"ק הוא שמא יצא חוץ לרוטב וכיון שהוא רק חשש אינו מספיק לאסור כל הקדרה ואילו להגשע"ד ואו"ה טעם החומרא הוא שכיון שהאיסור דבוק בהיתר הוא ממהר לבלוע וממילא זוהי מציאות ולא רק חשש ולכן אוסרים כל הקדרה. ושני טעמים אלו הובאו בסימן צב