התחברות
סיכום הלכות מליחה מדברי הגמרא ועד לפוסקים בדרך של שאלות ותשובות
סעיף א: אופן הכשרת הלב
הרב ירון אליה
סעיף א: אופן הכשרת הלב
מהם האיסורים שכרוכים באכילת לב שבושל ללא הכשר כראוי.
סוגי הדמים בלב
הגמ' בכריתות (כ"ב א) מסבירה שבזמן יציאת הנפש של הבהממה הלב שואף דם פנימה ולכן דם זה הוא בכרת ואינו הדם שנמצא בבשר הלב באופן טבעי שהוא דם האברים והוא בלאו163.
וברי"ף ובראש גרסו שהדם שבא מעלמא הוא רק בלאו והסביר הפרי מגדים (משבצות זהב סימן עב ס"ק א): ולפ"ז ג' מיני דמים יש ללב.
- א' המובלע בבשרו. (שהוא דם האיברים שמותר כל שלא פירש)
- וא' דם הכנוס בתוך לבו והוא בכרת.
- ודם הנמשך אליו בשעת שחיטה מעלמא בלא תעשה.
ועל הבדלת דם הלה שהוא הכרת מדם הבא בעלמא שהוא בלאו כתב הכה"ג שדם הלב הוא צלול והבא מעלמא קרוש.
דם הלב שבושל
במשנה חולין (קט א) 'הלב קורעו ומוציא את דמו, לא קרעו אינו עובר עליו'
- ברש"י שם מסביר שאינו עובר עליו בלב עוף כיון שאין בו כזית אבל בלב בהמה יעבור עליו ואפילו לאחר בישולו כדברי ר' זירא בשם רב (כריתות כב א) 'ל"ש אלא בלב עוף, הואיל ואין בו כזית, אבל לב בהמה דיש בו כזית - אסור וחייבין עליו כרת'.
- אבל בתוספות (ד"ה 'הלב קורעו') ובר"ן דחה את דברי רש"י מדברי זעירא (במנחות כא) 'דם שבשלו אינו עובר עליו'164. ודברי ר' זירא בשם רב בכריתות הם בלב חי ולא מבושל. ובכל אופן פשוט מהמשך הגמ' שהלב המבושל אסור באכילה כשלא הוציא את דמו אלא שלתוס' זהו מדרבנן.
מהי דרך הכשרת הלב לאכילה. והאם הוא מותר בבישול לאחר מליחה. מדוע יש נמנעים מלאוכלו בכל אופן.
דרך הכשר הלב לאכילה
במשנה חולין (קט א) 'הלב קורעו ומוציא את דמו, לא קרעו אינו עובר עליו'.
כתב הרשב"א והובא בטור (ע"פ המשנה בחולין): 'הלב מתקבץ דם בתוכו בשעת שחיטה, ולפיכך קודם מליחתו צריך לקורעו ומוציא דם שבתוכו ואח"כ מולחו'
לגבי בישול הלב לאחר מליחתו כתב הדרכ"מ (א) בשם הארוך (כלל טו דין ה) שמותר לבשלו לאחר מליחה ואין לחשוש שיבשלו ללא קריעה. אמנם דעת השע"ד שיש לחשוש שיבשלו ללא קריעה ולכן יש לצלותו קודם הבישול165.
וכתב הדרכ"מ 'נראה שאין לשנות מדבריו... אך שמעתי שרבים מקלים ונוהגים לבשלו לאחר מליחה'
ולהלכה כתב השו"ע שמבשלו לאחר מליחתו 'הלב, מתקבץ הדם בתוכו בשעת שחיטה. לפיכך צריך לקרעו קודם מליחה ולהוציא דמו, ולמלחו אחר כך. ואחר כך מבשלו'.
וכן הרמ"א בהג"ה כתב בסתם להקל כארוך (וכן כתב הט"ז בשם רש"ל) והוסיף שיש מחמירים ורק צולין אותו (ואז מבשלים. ש"ך).
ערלת הלב: בסעיף ב' הוסיף הרמ"א 'ונוהגין לכתחלה לחתוך ערלת הלב ולחתוך גידין שבפנים, ואינו אלא חומרא וזהירות בעלמא'.
חשש שכחה בלב מח וכבד
בגמ' (הוריות דף יג עמוד ב): חמשה דברים משכחים את הלימוד: האוכל ממה שאוכל עכבר וממה שאוכל חתול, והאוכל לב של בהמה, והרגיל בזיתים, והשותה מים של שיורי רחיצה, והרוחץ רגליו זו על גבי זו; ויש אומרים: אף המניח כליו תחת מראשותיו. חמשה דברים משיבים את הלימוד: פת פחמין וכל שכן פחמין עצמן, והאוכל ביצה מגולגלת בלא מלח, והרגיל בשמן זית, והרגיל ביין ובשמים, והשותה מים של שיורי עיסה; ויש אומרים: אף הטובל אצבעו במלח ואוכל.
הש"ך (ב) הביא בשם התשבץ (תקנח) שלמרות שהוזכר חשש זה רק בלב בהמה, הוא היה נמנע גם מאכילת לב עוף. והוסיף הש"ך 'וכן ראיתי נזהרים בזה'. וכן כתבו רבים מן האחרנים כאן פמ"ג, פר"ח, משנ"ב (קע מה).
מח וכבד: הוסיף בבן איש (שניה אחרי מות יא) שזכרים ומעוברות לא יאכלו לב של עוף או בהמה כי הם מטמטמים את הלב והוא הדין למח וכבד. ובכה"ח (כאן ו') כתב לאסור גם לנשים. (וראה עוד כה"ח קנז כח). אמנם בשו"ת משנה הלכות (חלק ג סימן סב) כתב שהמנהג להמנע רק מלב והוסיף 'ואדרבה הצדיקים תלמידי בע"ש הק' ז"ל נוהגים דוקא לאכול כבד בש"ק גם במח מצינו בדברי רז"ל התורה אסרה לנו חזיר והתירה לנו מוחא דשביטא וצ"ע'
- ↩
וברי"ף לט א גרס הפוך וצריך להבין
- ↩
שם אמר זעירי בשם ר' חנינא דם שבשלו אינו עובר עליו. וראה בריש סימן סט בגדרי איסור דם בהרחבה על מחלוקת רש"י ותוס' בדין דם שבשלו.
- ↩
והסביר בדרכ"מ שכיון שלשיטת השע"ד יש הכי תמצי להתיר ללא קריעה (שבמליחה כתב שחיתוך הערלה מועיל להוצאת הדם ואם כך זו דעתו גם בצליה) יש חשש שגם יבשלו אותו כך ללא קריעה.