כתב רש"י ('וכרכשתא'): וכנתא גופה יש בהן דם וצריכין לימלח.

אמנם הר"ן והגה"מ כתבו בשם בה"ג שאסרו הכנתא במליחה משום ורידים קטנים מדם שיש בהם ומותר רק בצליה וכתב בסמ"ג שהם חמורים מורידי הצואר כיון שמרוב דקותם אין יוצא מהם הדם אפילו בחתיכה ומליחה.

אמנם כתב הטור שאדם בקי יכול לנקר חוטי הדם ואז מותרת הכנתא במליחה.

השו"ע כתב 'שומן הכנתא הדקים, מלאה חוטים דקים מלאים דם ולפיכך יש אוסרים אותה לקדירה, אפילו על ידי חתיכה ומליחה. ועכשיו נוהגין היתר, ואותם חוטין של דם כשאדם בקי בהם מותחן ונפשלים היטב עד שלא ישאר אחד מהם.

בדברי השו"ע לגבי שליפת החוטים, נחלקו האחרונים האם הם הכרח למתירים:

בדרכי תשובה (מג) הביא בשם תורת יקותיאל 'אבל חתיכה ודאי בעי והעולם אין נזהרין בזה ומולחין שומן הכנתא בלא חתיכה כלל וראוי להזהיר'. כלומר מנהג העולם למלוח ללא כל פעולות מקדימות והנכון לחתוך. ובכל אופן גם לשיטתו אין הכרח להפשיל את החוטים מהדין.

ובבית הלל הביא את לשון הרשב"א(תוה"א ג, ג עה, א) שכתב 'ועכשיו נהגו להסיר כל חוטי [דם] שבה ומתירין אותו אפילו לקדירה' והוכיח מכאן שמנהג ההיתר הוא לאחר הסרת חוטי הדם דווקא. וכן משמע בשולחן גבוה (יט) שהתיר את הכנתא רק לאחר שבירר שבקיאים בניקור שלו. ובהמשך (כא) כתב שחוטי דם אלו חמורים משאר חוטים שאין די בחיתוך שלהם לכתחילה.