ר' יונה (הובא בר"ן מא ב. וברשב"א תוה"ב ג ג) כתב שחתיכה יכולה להאסר כדי קליפה מעצמה אם שוהה עם טיחת הדם שעל פניה לאחר גמר פליטת הציר. 'לפי שיש על פניו טיחת דם שפלט וכן המלח מלוכלך בדם הפליטה וחוזר הוא ובולע מחמת חם המלח שעליו ולפיכך צריך קליפה. ומכל מקום בקליפה סגי דדם מישרק שריק ואינו מפעפע'. והסביר הרשב"א שפליטת ציר י"ב שעות.

ואילו הרא"ש (הובא בטור) כתב להתיר כיון 'שהדם שעליו מעט הוא ובלוע במלח ואינו יכול לצאת ממנו שאין המלח מפליטו ממנו אדרבה דרך המלח להפליט הדם ומושכו ונשאר בתוכו ואינו חוזר לבשר'

השו"ע כתב לחשוש לר' יונה לכתחילה ולא להשאיר חתיכה שנמלחה י"ב שעות. אך בדיעבד התיר 'יש אומרים שבשר שנמלח אסור להשהותו במלחו לאחר פליטת כל צירו דהיינו י"ב שעות, לפי שחוזר ובולע מלחלוחית דם שעליו ושעל המלח. ויש מתירים להשהותו במלחו אפילו כמה ימים. ולכתחלה יש לחוש לדברי האוסרים, ובדיעבד מותר'.

וכתב הש"ך (כד בשם תורת חטאת) שההיתר בדיעבד הוא אפילו למי שמחמיר בציר במעשה דרש"י כיוון ששם נמצא בכלי שאינו מנוקב אבל כאן שהכלי מנוקב שייך משרק שריק. וכעין זה כתב הט"ז (יג) כיוןשאין כאן ציר בעין.

והוסיף הש"ך שגם אינו דומה לחתיכה שכבר נמלחה שנתנה עם חתיכה שנמלחת עתה שהרמ"א אסר (להלן סעיף ו) כיון שפה כבר נפלט הדם ויצא ומה שיוצא עכשיו הוא מוהל בעלמא.