התחברות
סיכום הלכות מליחה מדברי הגמרא ועד לפוסקים בדרך של שאלות ותשובות
סעיף א: בני המעיים
הרב ירון אליה
סעיף א: בני המעיים
מהו דין בני מעיים לכתחילה ובדיעבד. מהם החלקים הכלולים בקולא זו. ומהי דרך מליחתם הנכונה. ומה הדין אם טעה.
בגמ' (חולין קיג א): אמר רב משרשיא: אין מחזיקין דם בבני מעיים, תרגמא – אכרכשא (חלחולת191) ומעייא (דקין) והדרא דכנתא(חלק המעי המלופף בעיגול נקרא הדרא. והשומן שעליו נקרא כנתא והוא מוחזק בדם).
192בכלל בני המעיים:
- רש"י: קיבה וכרס193 ושאר דקים.
- ר"ת (הובא בר"ן): הכרס אינו בכלל בני מעיים194. וראיה מדין מחט שנמצאת בבית הכוסות שבודקים אם יש בה קורט דם, משמע שדם מצוי בה195.
ובדרכ"מ (א**) כתבבשם או"השהכרס ובית הכוסות מחזיקים בהם דם אפילו בדיעבד ואפילו שרק נמלחו ללא הדחה.
וכן הביא(בדרכ"מ א) בשם או"ה (כלל ד דין י) שגם בכרכשא יש שומן וגידים ואסורה ללא מליחה אף בדיעבד196.
השומן של בני המעים יש בו דם (רשב"א, ר"ן, תוס ולא כשיבולי הלקט. ב"י)
נפק"מ שאין מחזיקים בהם דם:
- רש"י: שאינם בחזקת דם ליאסר אם לא נמלחו.
- מרדכי: אם נמלחו בקערה שאינה נקובה מותר (כשאין בהם שומן כלל. ב"י).
רעותא: כתב הרמב"ן שכל קולת בני מעיים היא בסתם אך אם נתגלה בהם רעותא כגון דאסמיק, אינם מותרים ללא מליחה.
השו"ע כתב: 'אין מחזיקין דם בבני מעיים, כגון בכרס (כרש"י, רא"ש). ובקיבה ובדקין. ובחלחולת (רמ"א: פירוש הכרכשא, והוא המעי הדבוק בפי הטבעת) בלא שומן שעליהם'. לפיכך אם בשלם בקדרה בלא מליחה, מותר (נפק"מ של רש"י), אלא אם כן אסמיק (כרמב"ן). והוסיף הרמ"א: 'הגה: וכ"ש אם נמלחו בכלי שאינו מנוקב, דמותרים (מרדכי פכ"ה).'
לגבי כרס כתב השו"ע שהוא בכלל ההיתר וכן כתב הרדב"ז (הובא בפת"ש א) אמנם הרמ"א אסר בכרס ובית הכוסות אפילו בדיעבד והפר"ח (ו) כתב שכן דעת רוב הפוסקים רמב"ם, מ"מ, ר"ת, רשב"א ורא"ה.
מליחה לכתחילה כתב הב"י (בשם ספר התרומה וראבי"ה) שלכתחילה צריכים מליחה והוסיף בדרכ"מ וכן הדחה קמייתא. וכ"כ כאן הרמ"אוכתב בשפ"ד (ג) שכן מורה קצת לשון השו"ע שכתב 'אין מחזיקים' לשון דיעבד. והטעם להצריך מליחה:
- שאי אפשר לנקר את בני המעיים שלא ישאר בהם מעט שומן (ש"ך ה' בשם סה"ת ואו"ה. וכן ט"ז ב)
- והלבוש כתב שבמעיים עצמם יש מעט דם שבטל, אלא שאין מבטלים איסור לכתחילה (משב"ז ב) ונפק"מ לטעם זה:
- שאם בישל במזיד ללא מליחה נאסרת
- לטעם זה מעיים צריכים מליחה לכתחילה משני צדדים.
- קולא שהכרס מותר, כיון שלמרות שיש בו דם הוא בטל (מנח"י)
ובמנחת יעקב (טו יט) סיכם שקימ"ל כטעם או"ה ולא כלבוש.
בדרך מליחת בני מעיים כתב הרשב"א שיש למלוח בצד החיצון ששם השומן דבוק. והוסיף באו"ה (הובא בדרכ"מ ג) שאם מלחה בצד הפנימי ונזכר קודם בישול יכול להדיחו ולמולחו בצד החיצון מאחר שאינו מוחזק כ"כ בדם.
וכ"כ בשו"ע: 'אבל שומן שעליהם, דינו כשאר בשר. לפיכך כשמולחים החלחולת ושאר מעיים, אין מולחין אותם בצד פנימי מעבר המאכל, אלא בצד החיצון ששם השומן דבוק'. והגם שבסתם בשר צריך מליחה משני צדדים כתב הט"ז שכאן מקלים כיון שאין בשומן דם כמו בבשר. והש"ך (ז) הוסיף טעם שאפילו יש דם הוא מפוזר בו (חטי חטי)197.
ולגבי מליחת שומן רגיל כתב במשב"ז (ג) שלכתחילה יש למלוח אותו משני צדדים. אך כיון שהוא פחות מוחזק בדם במעיים וכיון שיש טרחה בקילוף שלו גם מקלים בצד אחד.
ובכל אופן בשומן יש להקל:
- בדיעבד מותר גם אם נמלח רק בצד אחד גם ללא הפסד מרובה אפילו לרמ"א (סט ד. שאסר במליחת שאר בשר מצד אחד אפילו בדיעבד).
- דקין שעמו ונמלחו יחד לא אמרינן דבולעין ממנו (שפ"ד ט) ובשאר בשר יש להסתפק כיון שאין להם את המעלה של קושי הדפנות שיש למעיים.
מלח מבפנים: הוסיף הרמ"א 'ואם מלח החלחולת מצד פנים ולא מצד חוץ, הוי כאילו לא נמלחה כלל (ולא כבשר שהקל בהפס"מ), ואם נתבשלה כך, טריפה, אם יש עליה שומן מבחוץ'
ובחידושי רעק"א הביא מחלוקת אחרונים האם דברי הרמ"א הם דווקא בחלחולת והכריע כמנח"י שבשאר בני מעיים בדיעבד מועילה מליחה מצד אחד. אך במשב"ז (ד) כתב כלבוש שאין לחלק.
ובתורת חטאת (הובא בש"ך ח) כתב שדי לשער בשישים נגד השומן והגידים שבה להתיר הכל. ולא חוששים שהשומן דבוק במעיים לשער בכולו וכן לא מחמירים בפירש ממקום למקום שהרי 'דבוק' 'ופירש' הם בעצמן חומרות ועוד שהשומן נמס ומתערב בכל הקדרה.
ואם לא נתבשלה יחזור (וידיחנה. ראה ש"ך י) וימלחנה ומותרת. וכתב הש"ך (יא) שאפילו אם עברו י"ב שעות מותר לחזור ולמולחו כיון שאין השומן מוחזק כל כך בדם אין לחוש שבלע הצד השני ומותר ואפילו שכבר לא פולט ציר.
בדעת השו"ע במלח מבפנים: השו"עבסימן סט(סעיף ד) כתב 'חתיכה שלא נמלחה אלא מצד אחד, מותר' ויש לדון מה תהיה דעתו בבני מעיים שנמלחו בצד אחד:
- הב"ח (א) כתב בשם הגהש"ד לחומרא 'ואפילו מאן דשרי במלח בחוץ ולא מבפנים שאני התם כיון דבחוץ נמי איכא דם כשפולט אותו דם נגרר אותו דם שבפנים אחריו אבל הכא דליכא דם בחוץ לא' והוא הדין לכאורה לרמ"א שהקל בבשר שנמלח בצד אחד בהפסד מרובה יחמיר במעיים אפילו בהפסד מרובה.
- הפר"ח(ח) דחה דבריו וכתב אדרבא הא עדיפא שכיון שאין לו למלח להפליט אלא דם שמבחוץ שיש בשומן החלחולת נכנס יותר בפנים ומפליט דם שבשומן בנקל לפי שלא הותש כוחו של מלח בהפלטת דם מבחוץ, ולפיכך לדידן המיקל לא הפסיד.
ואם עירה רותחין על הצד הפנימי קודם מליחה כתב בשפ"ד אינם נאסרים
האם מחזיקים דם בקורקבן.
הש"ך (א) כתב שנראה בעיניים שיש דם בקורקבן ועוד הוכיח שבסימן נ' דן הטור בנקב שנמצא באיברים פנימיים ומסקנתו ע"פ הרא"ש שיש לחלק בין כרס ודקין לבין איברים אחרים ובכללם קורקבן בדרך האבחנה של הנקב, וכיון שמקור דרך האבחנה נאמר בגמ' לגבי 'בני מעיים' לומד הש"ך (א) שלדעת הטור אין דין הקורקבן כדין המעיים גם לעניין של אחזקת דם בהם.
אמנם הדרישה (א) הוכיח שהלשון 'בני מעיים' כולל לטור גם קורקבן מכך שפירש את דברי הגמ' 'בני מעיים אוכליהון לאו בר אינש' גם לגבי קורקבן ועוד שבסימן מ"ט כתב הטור שקורקבן בעוף במקום כרס בבהמה198. וממילא לטור ולשו"ע שאין מחזיקין דם בכרס, הוא הדין לגבי קורקבן.
אך הש"ך (א) והט"ז (א) הוכיחו לדחות דברי הדרישה בין השאר מדברי הגמ' בביצה (ז) האוכל 'מן הקורקבן ובני מעיין... טמא' ומשמע שקורקבן אינו בכלל בני מעיים. וכ"כ במחזיק ברכה (ב) בשם שיבולי הלקט.
האם ביצים שנמצאו בעוף צריכים מליחה.
השו"ע בסימן פ"ז (סעיף ה) כתב שבשלב ההתחלתי של הביצה שקיים בה החלמון בלבד דינה כבשר לענין שאין לבשלה בחלב. ואם יש כבר חלבון מותרת בחלב.
וכאן כתב הרמ"א שאם לא נגמר החלבון שלהם צריכים מליחה. ובמנחת יעקב (הובא בפת"ש ב) הוסיף שצריכים גם שריה כשאר בשר.
ואם כבר נולדה כדרכה כתב בפת"ש (ג) שבכל אופן אין צריכה מליחה, שאם היה חשש היתה אסורה משום איבר מן החי.
לענין מליחה עם בשר הרמ"א כתב להתיר כשלא נגמר החלבון, אמנם הרש"ל אסר למלחם עם בשר והטעם הוא שאמנם אנו מחמירים למלוח את הביצים כאילו יש בהם דם אבל במציאות נראה שאין בהם דם, ממילא יש לחשוש שיבלעו מדם הבשר כיון שאינם פולטות. וכן הכריעו הש"ך (יב) והט"ז199(ה)
וכשנגמר החלבון כתב הרמ"א שיש למלחה בנפרד ובדיעבד שמלחה עם בשר אחר מותרת. אבל בפר"ח (יא) כתב שכיון שנגמר החלבון אין בו דין בשר כלל ולכן מותר בחלב ממילא אם נמלח עם בשר נאסר.
נמצא ג' דעות בדין מליחה עם בשר של ביצים שנמצאו בעוף:
- רמ"א: בחלמון מותר לכתחילה ובחלבון רק בדיעבד.
- פר"ח: בחלמון מותר לכתחילה ובחלבון אסור.
- רש"ל: בין חלמון ובין חלבון אסור אפילו בדיעבד.
מה דין עוף שנמלח ונתבשל עם הזפק שלו.
הובא בפת"ש (ד). הזפק משמש בעופות לאחסון מזון לפני עיכולו, ולכן יש לחשוש שהמזון שנמצא בו בולע מדם המליחה וכיון שאין לו דם משל עצמו אינו נפלט במליחה ויוצא בבישול ואוסר הקדרה אם אין שישים כנגד אותו מזון וכן פסק במנחת יעקב (כלל ט סעיף ט).
ובכנסת יחזקאל פסק להתיר כיון שקרום הזפק מפריד בין המאכל למלח.
ובפת"ש הסתפק בקולה זו אך הוסיך שבכל אופן הקרום מועיל שלא יחשב המאכל כדבוק בעוף.
- ↩
ראה רמ"א אור"ח שיב ה
- ↩
השרטוט מתוך גמרא שטיינזלץ.
- ↩
כתב בדברי סופרים שתהליך העיכול בבהמה שהאוכל נכנס מהוושט תחלה לכרס ומשם לבית הכוסות ומשם להמסס ומשם לקיבה ואז יוצא לדקין ומשם לחלחולת שממנה יוצא הרעי לחוץ.
- ↩
ויש שכתבו שלר"ת גם קיבה מוחזקת בדם ראה כנפי יונה כאן.
- ↩
וראיה זו כתב גם הרשב"א וכתב עליו הרא"ה 'ודינו אמת, אבל ראייתו אינה דמחיים כלהו אית בהו דם' כלומר שיסוד חזקת ללא דם הוא דווקא לאחר שחיטה שהדם יוצא ולכן הבדיקה של המצאות קורט היא ראיה לכך שניקב מחיים ולא לאחר שחיטה.
- ↩
ודברי הגמרא רק לגבי בשר הכרכשא כשהוא נקי משומן שמוחזק ללא דם.
- ↩
וכתב על זה במחצית השקל ואין זה עיקר הטעם, כי אם מלחו משלשה צדדין ומצד אחד לא מלחו גם כן אסור, אלא עיקר הטעם משום שאין בו כל כך דם.
- ↩
בלשונו: 'שאין לעוף לא כרס ולא המסס ובית הכוסות ויש כנגדו זפק וקורקבן'
- ↩
ובתוך דבריו כתב הט"ז שאפילו הקליפה התקשתה יש לאסור כדין כלי חרס שבולע במליחה. ובחוו"ד (ביאורים א) הקשה עליו שהרי אין כלים בולעים אלא כדי קליפה כמובא ברמ"א צח סעיף ד וממילא הביתה צריכה להיות מותרת בקילוף. וסיים וצריך לומר דהט"ז סובר דקליפת הביצה גרע מכלי חרס, וצ"ע: