ולשיטת ר"ת המתיר רק בקרוש מובא כן בפירוש בתוס' (קטז, ב 'הכי') 'ואותו הקרוש לפי דבריו אפילו נמלח בתוך הקבה מותר' ונמצא שאינו מעביר טעם בשר.

ואפשר שכוונתו במילה 'דוחק' שדין זה דומה לדין חנ"נ בדרבנן כמובא לענין חלב שנפל לקדרת עוף שלדעת הרמב"ם ניתן לרבות עליו ולבטלו בשישים וכן דעת המחבר (צט, ו) ולדעת הרמ"א שם דינו כחנ"נ דאוריתא ואין להקל בו גם בדין דרבנן של ביטול איסור לכתחילה.

ראה שו"ע קה, ט שעומק ההבלעה במליחה תלוי במידת השומניות.

כך סובר הריב"א בתוספות פסחים (עו, א ד"ה 'תניא') שכיון שלא ניתן לקלוף נוזל משערין בכולו. אבל דעת ר"ת שם שהנוזל לא נאסר כלל בדיעבד וכן פסקו השו"ע והרמ"א (צא, ד) בבשר רותח שנפל לחלב צונן ש'החלב מותר כולו'.

שיעור רתיחה מובא בסימן סט סעיף יח. ולגבי שיעור המליחה מובא בסימן צא סעיף ה ודעת הרמ"א שם 'דאנן לא בקיאין בדבר ויש לנו לחשב אפילו מליחת צלי כרותח' ודין שמן מובא בסימן קה סעיף ט ושם לרמ"א 'ולפי שאין אנו בקיאין בין בשר שמן לכחוש, נוהגין לשער בכל מליחה בס' כמו בבישול' – כלומר מיד אפילו לא שהה כדי רתיחה.

יש להסתפק האם כוונת הרמ"א בדיעבד היא שאם שהה בקיבה מותר להעמיד או כוונתו שאם כבר העמיד מותר לאכול. אמנם באו"ה שהוא מקור הדין כתוב בפירוש שדין דיעבד הוא כשכבר בישל וכך העמדנו את הרמ"א.

מחשש שלא בקיאין להבדיל בין שמן לכחוש ובשמן לכו"ע נאסר מיד.

ובאיסורי דרבנן אין מחמירים חומרת לא בקיאין כמובא בש"ך קה, ג.

ראה לעיל סעיף ז' הובא שאיסורו של העור הוא מדרבנן

סברא זו מובאת בפר"ח סימן קג (א) שאפילו דין בריה שייך בשרצים הפוגמים 'דאע"ג דמאיסי נינהו הכי אסרינהו רחמנא'. אמנם בחוו"ד (באורים ג) כתב להתיר 'משנתקלקה מכמות שהיתה' והביא ראיה מהאו"ה ומגיד משנה.