התחברות
סיכום הלכות בשר בחלב מדברי הגמרא ועד לפוסקים בדרך של שאלות ותשובות
סעיף ט: עירוי על כלים ודין מצקת
הרב ירון אליה
סעיף ט: עירוי על כלים ודין מצקת
מה דין כלי שטפטף עליו איסור מנר דולק או מקדרה שעל האש
בתרומת הדשן (סימן קעו) הביא בשם תשובת מהר"מ שאם נפלה טיפה רותחת על סכין או כלי אחר די בגרירת האיסור ואין צורך בהגעלה 'הואיל ופסקה הטיפה כשנפלה עליו. והא דאמרינן עירוי ככלי ראשון היינו דווקא כשנפלה בקלוח אבל בכה"ג לא'.
אך כתב תרומת הדשן שדין זה הוא דווקא באופן שהאיסור הוחם בקדרה וטפטף ממנה. אמנם אם הוחם על ידי האש דינו חמור יותר185 ולכן נר חֵלב שטפטף על כלי לא די לו בגרירה כשפסק הקילוח וצריך הגעלה. אמנם הוסיף שזהו דווקא מנר שדולק מחלב מהותך אבל נר העשוי מחלב קרוש וכרוך סביב פתילה על הכלי אין צריך רק גרירה.
וכן כתב השו"ע 'נר של חלב עשוי כנר של שעוה(כלומר שהוא קרוש מסביב לפתילה) שנטף ממנו טפה על כלי, אין צריך כי אם גרידה. אבל חלב מהותך חם שנפל ממנו טפה על כלי, צריך הגעלה.' (כשנפל מפיו במקום שהפתילה דולקת. ט"ז ל)
אמנם הפר"ח (לז) חלק על חילוקו של תרומת הדשן וסובר שאם מהר"מ סובר בחם על ידי קדרה כשפסק הקילוח שאינו מבליע כל שכן שיקל בנר מהותך. ומה שהביא תרה"ד ראיה מסכין שתקנו בה נר שצריכה ליבון אינה ראיה לנידו"ד אלא כיון שבלע על ידי האור 'כבולעו כך פולטו' ואינו ענין למידת החום.
בגדר גרידה כאן:
בפמ"ג (שפ"ד לח) הבין שהגרידה כאן היא שיוף הכלי אמנם קל מקליפה בזה שאין צריך שינטל בבת אחת כמו שכתב הש"ך בסימן צו (כא).וכן משמע בדבריו בסימן צג (אות ו) שכתב 'דגרידה ונעיצה בכלים הוי כקליפה באוכלים'. ומזה הקשה על דבריו בסימן קה (ה) שעירוי שנפסק הקילוח מבליע כדי קליפה שהיא יותר מגרידא.186
אמנם בתורת חטאת (נה-נו דין ו)כתב 'אבל פתילה שחלב או שומן כרוך סביביו ונפלה משם אינו אוסר כלל דעינינו רואות שטפה הנוטפת מאותו נר אינו שורף כל כך כטפה הנוטפת מקדירה רותחת וסגי ליה בגרידה'. ומוכח שאין חשש הבלעה אלא הורדת ממשות החלב.
וכן משמע בגר"א כאן (מב) שהסביר את דין הגרידא 'ואין עירוי אוסר אלא בקילוח'. (כלומר ולא כשנפסק)
ובמנח"י (נו, טו) הסביר בדעת הרמ"א שיש לחלק בין עירוי על כלי מתכת שאינו מבליע כשנפסק הקילוח לבין עירוי על מאכל שמבליע גם כשפסק הקילוח. ודין חרס כדין מאכל187. וסיים שאפשר שכן דעת הש"ך וצ"ע.
וכן החזו"א(יו"ד ט, ו) כתב 'נראה דגרידא אינה קליפה אלא גורר את החלב' כלומר הכוונה להוריד את ממשות החֵלב שהצטבר על כלי ולא לגרוע מהכלי עצמו. ושורש החילוק שלחזו"א אין הבלעה כלל בנפסק הקילוח כמובא לעיל (תחילת סעיף ז).
האם למצקת יש דין כלי ראשון או כלי שני ומה דין עירוי ממנה
מהרי"ל בהלכות הגעלה (ז) כתב שאם שואב בכלי מתוך כלי ראשון דינו ככלי שני אלא אם שהה בתוך הכלי ראשון עד שהעלו רתיחות, מועיל חומו להכשרה בעירוי. והוסיף שיערה באופו שקילוח הניצוק יהיה מחובר לכלי ולא יפסק ממנו.
והט"ז (ל) הביא דבריו ותמה שהרי כשהיה בתוך הקדרה ודאי בלע ממנה מים שדינם היה ככלי ראשון וכיצד נעקר למים אלו דין כלי ראשון אם לא שהה? ועוד שלא ברור מה שיעור השהיה שמהרי"ל מודה שחוזר לו דין כלי ראשון. ועוד שלהבנתו גם את דברי רבי (שבת מ,ב) 'טול בכלי שני ותן' כוונתו טול מים ותן לתוך כלי שני ותן בו את השמן. והוסיף ראיות מאגודה שכתב שזבוב שהיה בכף זו אוסרה בשישים ומשמע שדין הכף ככלי ראשון. והוסיף שכן משמע בתוס' (ע"ז לג, ב 'קינסא') וכן נראה דעת הרמ"א בסימן קז (ב) שכתב שאם הוציא עם הכף דג טמא מהקדרה עם מעט תבשיל נאסר אותו תבשיל (ובקדרה היה שישים כנגד הדג)
וכן כתב הש"ך (נקה"כ כאן, וכן קז ז) וכתב 'דאנו מחזיקין הכף ההיא שעתא כמו הקדרה עצמה מאחר שהוציאה עתה מהקדרה רותחת וחשיב כלי ראשון לחומרא' ומשמע שהוא דווקא ברותחת וגם אז רק מספק. וכ"כ בשש"כ (א, נד) שדין המצקת ככלי ראשון ולכן אסור לערות ממנה על מאכל שיש בו איסור בישול.
אמנם הפר"ח (תנא ה) כתב שמהתוס' עליו הצביע הט"ז מוכח להפך שרק אם שהה כדי שיעלה רתיחה יש ספק וסיכם 'שאם שואב בכלי מן היורה רותחת פשיטא להו דהוי כלי שני לפי שמצטננים המים כשאינם נשפכים מן היורה עצמו'. וכן הקל בחוו"ד (ביאורים כז) שרק מה שמקושר לדופן שהוחם באור דינו ככלי ראשון. וכן פסק הגרע"י (הליכות עולם ד נג).
ובזבחי צדק (קה, כג) כתב לדון את המצקת עצמה ככלי ראשון לחומרא אבל לגבי עירוי ממנה דינו ככלי שני ומותר. וכ"כ החוו"ד(ביאורים כז)'בדבר שאין לו לא דפנות המחממות ולא המקררות, כגון כלי שהוציאו עם מים כשהוא התתאה, ודבר אחר ניתן לתוכו, מבשל, כיון דלא נתקרר בשום פעם. מה שאין כן כשמערה ממנו על צונן, שהתחתון צונן, אינו מבשל, כדין שאר עירוי שנפסק הקילוח'
והחזו"א (או"ח סימן קכ"ב ס"ק ג') כתב 'ואם שואבים מתוך הקדירה בשעה שהיא על האש כף עצמה נעשית כלי ראשון והצלוחית נאסרת כדי קליפה. ואם שואבין מן הקדירה לאחר שהעבירה מעל האש נראה מדברי הראשונים שהביא הט"ז שם שמה שבכף הוי דין כלי שני ובדין כלי שני כבר הכריע מרן יו"ד סי' ק"ה ס"ב להתיר דיעבד'. וכן פסק באול"צ (ב, ל יז) ומשמע שסוברים שכשאינו על האש אין מי שאוסר. 188189
סימן צג - קדירה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב
- ↩
וכמו שקדרת איסור צריכה הגעלה אך סכין שתקנו בה נר חלב צריכה ליבון
- ↩
ולכאורה אין הכרח שלשון גרידה כאן חייבת להתיישב עם הסבר לשון גרידה בקישוא המובא בסימן צו ואפשר שהש"ך מודה שכאן אינו מבליע כלל כשיטות המובאות להלן וזהו דין פרטי בנר כמובא בתה"ד שהמציאות מראה שאינו חם. אמנם קצת קשה שהתרה"ד השווה דין נר לדין קדרה. ובקדרה ודאי פוסק הש"ך שמבליע גם כשנפסק כדבריו בסימן קה (ה).
- ↩
ראה בש"ך קה, ה שהביא בשם הסמ"ג 'והרבה פוסקים ראשונים ואחרונים' שכלי חרס בולע בכלי שני ולכן אפילו אם עירוי הנפסק נידון ככלי שני יש צד להחמיר בחרס.
- ↩
אמנם קודם לכן בתחילת סימן לב העמיד החזו"א דברי הט"ז גם כשהסירו מהאש. ולפי זה מה שכתב כאן הוא הכרעה להחמיר כט"ז רק אם הוא על האש.
- ↩
והגרמ"א (מאמ"ר שבת ג קז) כתב נוקטים כדעת המחמירים שהיא כלי ראשון ובפרט אם שהתה בכלי ראשון עד שהעלתה רתיחות. ולא ירדתי לסוף דעתו כמי פסק.