הרמ"א (סעיף ג) כתב שלא חוששים למראית עין בעוף שאיסורו מדרבנן ולכן מותר לבשל אותו בחלב שקדים. ואין ללמוד מדין מראית עין בדם (כרש"ל) שהרי הוא בכרת.

אך בבשר בהמה שאיסורה בחלב מהתורה צריך להוסיף שקדים שלמים כדי שלא יהיה מראית עין של איסור.

אמנם בש"ך (ו) פסק כרש"ל (יש"ש ח, נב) שיש להחמיר משום מראית עין גם בעוף אע"פ שאיסורו בחלב מדרבנן שלא יגידו שעוף מותר בחלב כר"י הגלילי.

וכן מוכח בגמ' (שבת נד, ב) שאסרו לצאת עם בהמה ופעמונים עליה ואפילו כשאינם משמיעים קול כיון שנראה כאילו הולך למכרה בשוק והרי כל איסור מכירה בשבת הוא גזירה שמא יכתוב ומוכח שיש מראית עין באיסור דרבנן.

וכן מוכח בתוס' (כתובות ס. 'ממעכין') שכתב שבאיסור דרבנן לא גוזרים מראית עין בחדרי חדרים ומוכח שבפומבי גוזרים גם בדרבנן. (וראה להלן שהעמיד את איסור מראית העין באכילה בלבד).

ובפת"ש (י) הביא מה שכתב בנחלת צבילהתיר בביתו להניח עוף בחלב שקדים בלי שיניח שקדים אצלו ולהחמיר אם הוא בפני הרואים כמו בסעודות גדולות שיש מראית עין גמור (והוא כתוס' לעיל). וכן מסקנת השפתי דעת (ו) 'ולענין דינא בסעודות גדולות ודאי ראוי להניח בהם שקדים'.

ונמצא שלרמ"א אין מראית עין בדרבנן ולרוה"פ יש מראית עין גם בדרבנן למעט שלא מחמירים בה בחדרי חדרים.

ובט"ז (ד) כתב שלכתחילה יש להניח שקדים גם בעוף כי כל מה שניתן לתקן מתקנים. אמנם בדיעבד שאין לו, אין לאסור את האכילה. ודין זה של דיעבד במראית עין כתב הפת"ש (י' בסופו) שהוא גם בבהמה.

הרשב"א כתב בתשובה (ג, רנז הובא בב"י) לגבי חלב אשה 'מסתברא שאסור לבשלו כל שכן לאכלו כל שנכר בו..... ואם נפל לתוך התבשיל בטיל ואין צריך ששים, וזה נראה לי ברור'. ומשמע שחשש רק למראית עין.

וכן פסק השו"ע (ד) 'אסור לבשל בחלב אשה, מפני מראית העין. ואם נפל לתוך התבשיל, בטל, ואין צריך שיעור'.

הרשב"א (שם) לאחר שהביא דין מראית עין בחלב אשה הוסיף 'ובשר טמאה בהדי חלב טהורה לא דברו אלא בחיוב אכילתו ובשולו שאין באלו חיוב כלל לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים. אבל באיסור מראית העין לא דברו'. ומשמע בדבריו שיש איסור מראית עין בטמאה.

אמנם הב"י שציטט את דבריו לא הביא תוספת זו וכן לא בשו"ע וכתב הש"ך בדעת המחבר שאין בטמאה איסור בישול משום מראית עין.

אך בדרכ"מ תמה כיצד אוסרים בחלב אשה משום מראית עין ומתירים בחלב טמאה. ולכן הוסיף בהג"ה 'ונראה לפי זה, דכל שכן דאסור לבשל לכתחלה בחלב טמאה, או בשר טמא בחלב טהור'.

והט"ז (ה) כתב על דברי הרמ"א שאין ק"ו מחלב אשה לחלב טמאה כיון שיסוד איסור בב"ח הוא כששניהם מותרים בנפרד משא"כ בטמאה. ועוד שהרשב"א בתוה"ב כתב להתיר בישול בטמאה. אך למעשה לא מלאו ליבו להקל נגד הרמ"א.

כתב הש"ך (ז) שיהיה מותר א.לצורך רפואה ואפילו אין בו סכנה וכמו שכתב רש"ל (יש"ש חולין ח קב) לגבי חלב אשה. או ב.במקום שלא שייך מראית עין.

והרשב"א עצמו בתשובה פירט עוד נפק"מ וכתב 'והפרש גדול יש בין מה שאיסורו משום גזרה בין מה שאיסורו משום מראית העין כי מה שאיסורו משום מראית העין כל א.שיש בו היכר אינו נאסר כדם דגים שכנסון בזמן שיש בו קשקשים מותר. וכאן (אפשר שצ"ל 'וכן') ב.אינו אוסר תערובת וכן ג.אם הוא במקום מכוסה כדם שעל השנים מוצצו ואוכלו'.

כתב הש"ך שמה שאסר כאן השו"ע'לבשל' בחלב אשה כוונתו 'לאכול'. והסביר בשפ"ד שממילא מובן החילוק בין חלב אשה שהוזכר בו מראית עין לטמאה שלא הוזכר בה כיון שלא שייך בה אכילה.

אמנם נראה שקשה מדברי הרשב"א עצמו שכתב בפירוש שיש מראית עין גם בטמאה ואם כך מוכך שיש מראית עין גם בבישול שהרי אכילה לא שייכת בה. (ונראה שגם הש"ך לא ראה דברי הרשב"א כמו הרמ"א). וכן הקשה במחב"ר על הש"ך. שהוא מפורש לאיסור ברשב"א.

אמנם ביד יהודה התקשה כיצד לרשב"א יש איסור מראית עין בטמאה והרי הוא עצמו כתב בתורת הבית (ג, ד. דף פד, ב) שטמאה מותר לבשל עם חלב ולא סייג. ולכן הסביר שדברי הרשב"א בתשובה על הטמאה היא חלק משאלת השואל ודעת הרשב"א שאין מראית עין בטמאה. והכלל בזה שאין מראית עין בבישול במקום שהכלי יאסר מחמת הבישול כגון עוף בחלב ולכן גזרו רק על האכילה. אבל בחלב אשה שמותר גם האכילה ראוי לחוש למראית עין בין בבישול ובין באכילה (ולא כש"ך שהעמיד באכילה בלבד) ע"כ. ונמצא לשיטה זו שאין צורך לגזור בטמאה כלל. בבישול לא גזרו כיון שהכלי נאסר, ובאכילה לא גזרו כיון שמילא אסורה בה.

ולגבי הבנת הש"ך ברמ"א ראה הערה¹³