התחברות
סיכום הלכות בשר בחלב מדברי הגמרא ועד לפוסקים בדרך של שאלות ותשובות
סעיף ה: טעם שלישי וכשנפגם
הרב ירון אליה
סעיף ה: טעם שלישי וכשנפגם
מה דין קדרה חדשה שבשלו בה מים ותחבו בה כף חולבת וחזרו ובשלו בה מים אחרים ותחבו בה כף של בשר
נקדים ונאמר שנחלקו הראשונים מתי הותר טעם שני של היתר כפי שבע"ה יפורט בסימן הבא:
- ר"ן, רמב"ם, ר"ת: מותר בכל דרך: עלו230, נתבשלו או נצלו. למעט כשיש ממשות (קינוח תנור) או חריפות (סכין בצנון). וכ"פ השו"ע להלן סימן צה סעיף א.
- סה"ת, רא"ש: דווקא נתבשלו מותר כיון שהוא ג' נותני טעם (דרך המים) אבל נצלו אסור כיון שהוא טעם שני.
- ריב"ן בשם רש"י: דווקא עלוחמים בקערה אבל לא נתבשלו או נצלו בה. וכ"כ הרמ"א לחוש לכתחילה בסימן צה סעיף ב.
עוד יש להקדים שקדרה שבשלו בה בשר ממש ולאחר ימים חזרו ובשלו בה חלב הקדרה אסורה בין לבשר ובין לחלב למרות שטעם הבשר כבר פגום. כמובא לעיל בסימן צג (א. שאלות 3,4).
נחלקו הראשונים האם נידון השאלה של תחיבת כפות זהה לנידון של בישול.
- סמ"ק(הובא בהגהות ר"פ ריג א*): המקרה הנדון הוא זהה ואסורה בין בבשר בין בחלב ומותרת בשאר דברים.
- ר' פרץ231(שם): המקרה הנדון קל יותר, כיון שהבליעה של חלב נעשתה בטעם שלישי ק"ו אם היא אינה בת יומה מבליעה זו אין לאסור להשתמש בה בשר שהוא השימוש האחרון.
הב"י הביא היא את דברי הסמ"ק שאם לא היה שישים אסור להשתמש בקדרה לא בשר ולא חלב.
ובדרכ"מ232 תמה 'מאי שנא מדגים שעלו בקערה דמותר לאכלן בחלב כדלקמן סימן צ"ה'? וסיים שאפשר שכיון שיש מחמירין שקולת טעם שני דווקא בהנחה ולא בבישול או אפיה (ריב"ן וכן מחמיר הרמ"א לכתחילב צה, ב), חשש הסמ"ק לשיטתם.
והביא מאו"ה (לז, י) לגבי קדרה חדשה שבישלו בה ירק ותחבו בה כף חלבית וכף בשרית בנות יומן ולא היה שישים, שמותר לאכול את המאכל כמין האחרון. 'וזה שלא כדברי הסמ"ק' שהתיר הקדרה רק בפרווה.233
השו"ע פסק כסמ"ק 'אם בשלו מים בקדרה חדשה ותחבו בה כף חולבת, ואחר כך חזרו ובשלו בה מים פעם אחרת ותחבו בה כף של בשר, ושתי הכפות היו בני יומן ובשום אחד מהפעמים לא היה במים ששים, אסור להשתמש בקדירה לא בשר ולא חלב, אבל שאר דבר מותר לבשל, מאחר שהיתה חדשה שלא בשלו בה מעולם'
הש"ך (טו) הקשה על השו"ע:
- מדוע לא פסק כר' פרץ שהתיר ממין אחרון. א.והרי לקמן (צה, א) הוא מתיר נ"ט בר נ"ט בבישול. ב.ועוד ששם מדובר בטעם באוכל (דגים) וכאן מדובר בטעם בקדרה והרא"ש (ע"ז ה, לו) כותב שהוא קל יותר. ג.ועוד שכאן הוא ג' נותני טעם של היתר ולא ב' ומותר לכו"ע וזה קשה גם על הרמ"א.
- מדוע תלה את ההיתר לבשל בה שאר דברים בכך שהקדרה חדשה הרי לקמן (צה, ג) בדין קערות של בשר שהודחו בקדרה חולבת התיר כעין זה גם בקדרה ישנה וכלים בני יומן. ובסימן תנ"ח משמע שהוא לכתחילה.
ועוד העיר הש"ך בשם או"ה שכיון שיסוד ההיתר הוא מצד נ"ט שלישי, הדין כן אפילו שהתחִיבוֹת נעשו באותו היום. ומה שכתב הר"פ 'לאחר ימים' הוא רק כיון שכך היה המעשה. וכן מוכך מדעת ר"פ שמתיר לערב בכותח דגים שעלו בקערת בשר ועוד ששם הוא טעם שני.234
ועוד שמהדין היה אפשר להתיר גם שימוש במין הבליעה הראשונה אלא שצריך לקבוע לה תשמיש ונעשה כאחרון. אמנם אם היה בולע בעין בתחילה היה נקבע כראשון.
אמנם הט"ז (בדף אחרון) כתב שכוונת הר"פ להתיר דווקא כשהתחיבה השניה נעשתה לאחר מעל"ע אבל מודה לרבו כשנעשתה תוך מעל"ע.
- דעת ר"פ בהגעלה: וראיה ממה שאסר בהלכות הגעלה להגעיל כלי מבשר לחלב תוך מעל"ע לתשמישו. ומה שהתיר בערב פסח אינה ראיה שהיא היתר 'לפי שעה ולא מחלף באיסור' וכן כוונת השו"ע. והש"ך (קונטרס האחרון) חזר להוכיח דווקא מדברי ר"פ שם שכתב שהיתר נ"ט בר נ"ט הוא בכל מקום שכבר נעשה הטעם השני מותר לערב אותו, והוא הדין לנידון דידן שכבר נעשו התחיבות.
- דעת הב"י בסמ"ק: והביא ראיה נוספת מכך שכתב הב"י בסימן צה שהסמ"ק אוסר לערב בכותח דגים שעלו בקערת בשר. והש"ך (שם) השיב שדעת הב"י עצמו לא כך כמו שמובא שם בבדק הבית, וממילא חוזרת השאלה על פסק השו"ע כאן.
- חדשה: והוסיף הט"ז (שם) שהטעם שהשו"ע החמיר כאן מה שלא עשה להלן בהדחה הוא כיון שמדובר בקדירה חדשה וכיון שהגדרת כלי לשימוש בשר או חלב דינה כלכתחילה ומכיון שהיא חדשה ולא היה עליה מעולם שם בשר או חלב קדרה זו אסורה בשניהם משא"כ אם היתה ישנה כבר יש עליה שם חולבת או בשרית ואינה כלכתחילה (וכ"כ בערוה"ש יח). והש"ך (שם) דחה שאם זו היתה כוונת השו"ע לא היה כותב את המילים 'מאחר והיא קדרה חדשה' בסמוך להיתר להשתמש בה פרווה אלא בסמוך לאיסור להשתמש בה חלב או בשר.
חומרא בעלמא: אמנם גם הט"ז (ט) מודה שדברי השו"ע אינם מהדין אלא חומרא בעלמא וכפי חומרת הרמ"א להלן בבישול ירק בשני כלים שונים ואחד אינו בן יומו. אמנם לש"ך לא ניתן לומר זאת אפילו לדעת הרמ"א כיון ששם הבליעה הראשונה בקדרה נעשתה מממשות הבשר, משא"כ כאן בחדשה שנעשתה בטעם שלישי.
וכ"כ הכה"ח(מח) בדעת השו"ע בשם הפר"ח (יד) והחכמת אדם (מח, ג). שמהדין הכל מותר.והוסיף הפר"ח: 'אפילו שהקדרה היתה של בשר ובת יומא ובשלו בה מים או ירקות ודברים אחרים ותחבו בה כף חולבת בת יומא הכל מותר והקדרה לא נאסרה לפי שיש כאן שני טעמים של היתר שהבשר נתן טעם בקדרה והקדרה במים או בירקות ועדיין הוא היתר והרי זה מותר לאכלו בחלב... ואפילו תחבו שתי כפות ביחד אחת של בשר ואחד של חלב ושניהם בני יומן בקדרה זו של בשר בת יומא הכל מותר דומיא דקערות, כל זה לשיטת המחבר לקמן הוא אמת ויציב'.
הדין בדיעבד: הרמ"א כתב 'מיהו אם עבר ובישל בה בשר או חלב, מותר, דהוי נותן טעם בר נותן טעם'.
ויש לשים לב לחלק בין קולת ר' פרץ שהתיר גם לכתחילה אך רק ממין אחרון לרמ"א שהתיר רק בדיעבד ובכל מין.
והטעם שהכלי אסור לכתחילה235 כתב הט"ז (ו) הוא כיון שלהלן כתב הרמ"א שאת המאכל צריך לאכול בכלי שהוא כמין הכלי שהוא בן יומו וממילא מְערים מהקדרה אליו, אם נתיר לכתחילה את הקדרה שהיא ממין אחר יראה כתרתי דסתרי236. והוסיף במשבצות זהב 'אף דכאן לא שייך זה הטעם... אפילו הכי לא חילקו בין אינו בן יומו לכאן דאי לא הא לא קיימא הא'.
כלי בן יומו שנשתמשו בו יחד בבישול ירק עם כלי נגדי שאינו בן יומו. מה דין הכלי, הירק ומי הבישול. ומדוע מחלקים ביניהם.
כתב הרמ"א 'קדירה שבשלו בה ירקות או מים ותחבו בה כף בן יומו, והקדירה אינה בת יומא, או להפך, או שיש במאכל ששים, הכל שרי.
ונוהגין להחמיר לאכול המאכל כמין הכלי שהוא בן יומו, ולאסור הכלי שאינו בן יומו (ארוך כלל ל"ז), ואינו אלא חומרא בעלמא, כי מדינא הכל שרי.'
ונמצא שמהדין אין כאן איסור כלל כיון שזו תערובת של טעם שני פגום.
אך המנהג להחמיר:
- לגבי הכלים כשאין שישים (ש"ך יז) מחמירים לאסור את הכלי שאינו בן יומו כיון שבלע טעם מושבח וצריך הכשר לכל שימוש.
- לגבי הירק: יש לאכלו בכלים מסוג הכלי שהיה בן יומו. והסביר בתורת חטאת (נז, יד) הטעם 'דהואיל ויכול לאכלו בלא זה הוי כלכתחלה'237 וכתב הט"ז (ח) שטוב להחמיר שלא לאכלו לא עם בשר ולא עם חלב, כיון שיכול בפרווה. אך לא צריך להחמיר כרש"ל לאכלו בכלי חדש.
ומה שלא מחמירים כשיש שישים תמה הט"ז (ז) הרי לחומרת הרמ"א בנ"ט בר נ"ט בכלים (צה, ג) יש שני טעמים238 ואחד מהם שהכלים יגעו ישירות ללא תיווך המים ויאסרו זה את זה, ולטעם זה מה יועיל שישים? אלא שמוכרח שמתייחסים כאן רק לטעם השני שמא המים עצמם יהפכו לנבילה ממפגש של שני הטעמים בהם ישירות, וזה לא שייך כשיש שישים במים כנגדם239.
לגבי מי הבישול העיר הש"ך (יט) שקולת המאכל דווקא לעצמותו אבל לא למים שנתבשל בו. והסביר השפ"ד 'והיינו דמים דבר מועט הוה לכתחלה' ונראה כוונתו שערכו מועט אין בזה הפסד להחשיבו דיעבד.
הש"ך (יח) כתב לדעתו שהגם שמחמירים בנ"ט בר נ"ט בבישול, יש להקל כאן כשהוא גם פגום. והקשה על הרמ"א ממקומות אחרים שהוא לא החמיר כפי שכתב כאן:
- בסימן צה (ב) כתב הרמ"א לגבי דגים שנתבשלו בקדרת בשר 'ליתנן בכלי שלהם (של בשר או חלב), מותר לכתחלה וכן נהגו' ולא כפי שהחמיר כאן לתת המאכל בכלי ממין האחרון דווקא.
- ובסעיף ג' כתב לגבי קערות של בשר שהודחו ביורה חולבת 'אלא א"כ אחד מן הכלים אינן בני יומן מבליעת כלי ראשון, ואז כל הכלים מותרים... והכי נוהגים' ולא כמו כאן שאסר הכלים.
ותירץ שאפשר שהיו בזה מנהגים שונים ורק מקצת נהגו להחמיר, או שהחמירו מחשש שיתירו גם בכלי בן יומו. וכן שכאן שמדובר בבישול החמירו יותר מלהלן סעיף ג' שהוא בהדחה.
- ↩
הכוונה הונחו חמים בקערה צוננת. או צוננים בקערה חמה. ראה ש"ך צה ו.
- ↩
ר' פרץ היה בן דורו של הסמ"ק מאחרוני בעלי התוס' וכתב הערות על הסמ"ק שהודפסן תמיד לצידו. שניהם היו תלמידיו של ר"י מפריז ור' פרץ היה גם תלמידו של הסמ"ק. פעמים שדברי ר' פרץ שולבו בגוף דברי הסמ"ק ולכן נוצרו קשיים ביחוס הדברים למקורם.
- ↩
נראה שהדרכ"מ לא ראה את דברי ר' פרץ שחזר למעשה על שאלתו ואפשר שגם הב"י כך. ובזה ניתן לתרץ את קושי של הש"ך בשו"ע וברמ"א.
- ↩
ועוד שהקדרה היא תערובת בטעם שלישי והירק אפשר שהוא טעם שני, ובכל זאת הקל בהם האו"ה.
- ↩
יש להעיר שבשו"ע לא העתיק 'לאחר ימים' ואפשר להבין בו שאיסורו באותו יום.
- ↩
נראה שהשאלה היא ביחס לנאמר בסימן צה (ג) לגבי הדחת קערות של בשר בקדרה חולבת שכתב שם הרמ"א שאם אחד מהכלים אינו בן יומו כל הכלים מותרים ולא החמיר. וראה שם ט"ז אות ט.
- ↩
כלומר ההקפדה לערות את האוכל לכלי חלבי נותנת למאכל ולקדרה ממנה יצאה מראית עין של חולבות ואיך ניתן להתיר להשתמש בה בבשר, הרי זה תרתי דסתרי.
- ↩
ושיטת הרמ"א להלן (צה, ב) שנ"ט בר נ"ט הותר לכתחילה רק כשנתערב.
- ↩
טעמים אלו בתוס' (חולין קיא, ב 'והלכתא דגים') בסופו
- ↩
בפמ"ג כתב שמכאן משמע שטעם זה עיקר לרמ"א אך העיר שלהלן צה אות ט הט"ז לא הכריע. ע"כ. ואפשר שכוונת הט"ז שכל שלא קיימים שני הטעמים לא מחמירים.