כתבו התוס' (קיג, א 'טהור מליח) 'אין שייך מליחה בעץ ולא נעשה עץ רותח ע"י מליחה ומעשים בכל יום דמלח בקערה שמשתמשין בה בשר לוקחים ממנו לתת ממנו בחלב והמחמיר תבא עליו ברכה'.

השו"ע פסק לקולא 'מלח הנתון בקערה של בשר, מותר ליתנו בחלב'. והסביר הש"ך הטעם שאין כח במלח להפליט טעם מכלי²⁸⁸ וממילא מותר גם מכלי איסור.

והרמ"א חשש למחמירים 'והמחמיר גם בזה, תבא עליו ברכה כי יש מחמירין לכתחלה'.

אמנם הט"ז (יח) הסביר שדברי התוס' להחמיר נאמרו על כלי איסור ולא על כלי חלב. ומסביר שמוכרח שהתוס' הביא את מנהג העולם להקל מאנשים למדנים ועליהם לא יתכן לומר שהם בכלל המוציאים עצמם מכלל הברכה. ושכן הקל הרש"ל.

וסיים בהמלצת הרש"ל 'ומ"מ משבח אני מנהג אשכנז שיש להם כלים עשוים למלח אחד לבשר ואחד לחלב דלפעמים בתוך הסעודה שידיו מלוכלכות מן הבשר לוקח שם מלח ואחר כך יקח לחלב וכן איפכא' וכ"כ בשפ"ד (כה) 'לכתחלה ודאי אין ליתן מלח בכלי של היתר (חלבי) וכ"ש בכלי של איסור ועוד שלוקח ממלח בידים מלוכלכות (מהסעודה החלבית) ונכון שיהיו ב' כלים ודיעבד (שנתן בהם ונתן מהם על בשר) אין איסור אפילו נתלחלח המלח דאין מליחה לכלים להפליט אפילו שמנונית.

מלח שנרטב בכלי החלב כתב במשב"ז (יח) שאסור לכתחילה למלוח בו בשר כמובא להלן בסימן קה (ש"ך מד) ובדיעבד מותר גם כן כיון שאין המלח מפליט מכלי.