התחברות
סיכום הלכות בשר בחלב מדברי הגמרא ועד לפוסקים בדרך של שאלות ותשובות
סעיף א: צנון שנחתך בסכין בשר
הרב ירון אליה
סעיף א: צנון שנחתך בסכין בשר
ציין את הנידונים בהם חמור דין חריף משאר אוכלים
יש ג' נידונים בהם חריף חמור משאר אוכלים:
- יכולת הבלעה בצונן: בצירוף דוחקא יכול להבליע אף בצונן משא"כ שאר אוכלים שלא מבליעים אלא בחם.
- טעמו כממשות: שאין בו דין נ"ט בר נ"ט אלא שהוא כממשות שאסורה בכותח למרות שהיא טעם שני.
- השבחת פגום: יש אומרים שאפילו בלוע שאינו בן יומו נעשה מושבח בחריף ואוסר.
פרטי דינים אלו יפורטו להלן בע"ה.
מה דין צנון שחתכו בסכין של בשר בן יומו
בגמ' (קיא, ב) 'הלכתא: דגים שעלו בקערה - מותר לאוכלן בכותח, צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר - אסור לאוכלו בכותח, וה"מ צנון - דאגב חורפיה בלע'.
ובטעם הדבר כתב רש"י (קיב, א 'קישות') שני פירושים:
- השמנונית שעל הסכין נבלעת מכח החריפות משא"כ בדבר מתוק שלא נבלע בו אלא 'צף ועומד על מקום החתך'.
- דמשום חורפיה בלע טפי מדגים. כלומר שדין נ"ט בר נ"ט מבוסס על הקלשות טעם הבשר באופן שאין בכוחו ליצר איסור ביחד עם החלב. אמנם כשהוא חריף עובר טעם ממשי ולא קלוש ולא קיים קולת נ"ט בר נ"ט.
הרשב"א דחה הטעם השני כיון שאם אין שמנונית לא מובן הצורך בגרירה בקישוא289. ולכן סובר (תוהב"א שער ד ג, ב) למסקנה שחומרת צנון היא רק בגלל השמנונית שעל הסכין ונמצא לשיטתו שאין דין נ"ט בר נ"ט בחריף במקום שאין שמנונית. וכן דעת הר"ן (על הריף מא, א) שהביא רק את טעם השמנונית.
אמנם סה"ת(נט)והרא"ש(ח, לא) הביאו גם את הטעם השני 'חריפות של צנון בלע מפליט עיקר טעם בשר הבלוע בסכין ונבלע בצנון ואינו קרוי נותן טעם בר נותן טעם'.
השו"ע חשש לשני הטעמים 'צנון או סילקא שחתכם בסכין של בשר א.בן יומו, או ב.שאינו מקונח, אסור לאכלם בחלב' (לגבי עומק האיסור ראה להלן).
והסביר הש"ך (ב) שהטעם בצנון אינו כטעם שני אלא הוא 'כמו איסור בעין'.
אמנם הפר"ח(ב) כתב ' וכיון שהבישול אינו מפליט אלא טעם ומקרי נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא כל שכן חורפא' ונמצא שסובר כרשב"א. וסיכם 'ולפי זה אם הוא מקונח יפה שאין כאן שמנונית על פניו הצנון מותר משום דהוה ליה נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא וזה דעת רוב הפוסקים ועיקר'.
מהו עומק ההאסרות של הצנון שנחתך בסכין ואיך משערים בדיעבד. ומה דין הצנון עצמו בדיעבד.
- רא"ש(שם) כתב שהוא כדי קליפה. ואין ללמוד מקורט של חלתית שאסור כולו כיון ששם הם חתיכות קטנות מאד ולא שייך קליפה.
- ראב"ד(על עבודה זרה עו א),סמ"ג, רא"ה (בדק הבית א, ג), דימה דין חריף לדין צלי שצריך נטילת מקום כמובא בדין נטף מרוטבו על החרס והכלל לשיטתו שם שבחם וחריף צריך נטילה ובצונן צריך קליפה. והרשב"א הסביר דבריו 'מקאמר אסור סתם, איסור גדול קאמר'.
- רשב"א(שם)או"ה (לח, ב),ר"ןסוברים שמבליע בכולו והטעים הרשב"א שהגמ' לא הביאה תקנה של נטילת מקום, וכדין קורט של חלתית שנאסר כולו.290
השו"ע פסר כראב"ד וסיעתו שצריך נטילת מקום 'צנון או סילקא שחתכם בסכין של בשר בן יומו, או שאינו מקונח ומסתמא שמנונית קרוש עליו. ש"ך , אסור לאכלם בחלב עד שיטול ממקום החתך כדי נטילת מקום, שהוא כעובי אצבע'.
בדרכ"מ(ד) כתב לגבי תמכא שנוהגים לחתוך מהם כדי נטילה כשקונים מהנכרים כיון שחותכים בסכין שלהם. אמנם בצנון שאין דרך לקנות חתוך מחמירים לאסור בכולו.
וכן בהג"ה כתב לחשוש לרשב"א 'וי"א שאם חתך צנון בסכין של איסור, כולו אסור. וכן אם חתכו בסכין של בשר, אסור כולו בחלב. וכן נוהגין לכתחלה. אבל בדיעבד אין לאסור רק כדי נטילה'.
והכוונה בדיעבד:
- ש"ך(י) : אם כבר נתבשל משערין כנגד הכדי נטילה. בין בב"ח ובין באיסורים.
- ובמנח"י(הובא ברעק"א) כתב שיש לחלק שדווקא בבשר וחלב יש להחמיר, ולהקל רק כשנתבשל כיון שאפשר לאכול הצנון בלא חלב. אבל באיסורים אפילו לא בישל יש להקל בנטילה ולבשל אלא אם קנה חתוך מגויים במקום שהיה מצוי שלמים.
באופן השיעור בדיעבד כתב השו"ע 'ואם לא נטל מהם כדי נטילת מקום וגם לא טעמם ובשלם בחלב, צריך ששים כנגד מה שנגע מהסכין בהם (ואם אינו יודע משער בכל הסכין291) ולרש"ל כיון שבסתם אינו יודע משער כנגד כל הסכין (ט"ז ד).
וכתב הש"ך (ז) שהטעם שלא משער כנגד הנטילה הוא כיון שאינו יודע או כיון שמקום הסכין קטנה ממקום הנטילה וממילא די לשער בסכין כיון שאין בבליעת הצנון יותר מאשר בה.
האם משערים בקליפת הסכין או בכל עוביה
- הפר"ח (צד, כג) כתב 'ולפי מה שאכתוב לקמן בסימן קכ"א ס"ק יט שאין הברזל בולע על ידי רותח יותר מכדי קליפה וכן משמע שכן דעת המחבר לשם [סעיף ז] דפסק דהשחזה מהני אפילו לחתוך בו רותח, א"כ גם לפי מה שפסק בכאן אין צריך ששים אלא כנגד קליפת מקום הסכין שחתך ודוק: וכ"כ רעק"א(סימן י)
- בשפ"ד (ח) כתב עליו 'חלילה לומר כן ובטור ובכל הפוסקים מבואר כדי כל הסכין ממש ועכ"פ לא די בקליפת הסכין והכי נוהגין כל מורי הוראות' ובסימן י' (משב"ז ו 'עוד לו') תירץ את השאלה מהשחזה 'ומה שמהני השחזה להמחבר לכתחלה לאכול רותח צריך לומר דהשחזה אינו מסיר הקליפה אלא מבלבל הטעם ואין לו כח עוד לצאת ולבוא'.
דין הצנון כשיש שישים כתב הט"ז (ה) שיש לחלק בין בליעת איסור לבליעת בשר וחלב. שבאיסור הצנון נאסר ולא חוזר להיתרו ואילו בבשר וחלב הצנון לא נאסר מתחילה ומממילא אם בטל הטעם בסיר הוא בעצמו גם כן מותר (וראה הערה לחולקים292).
האם מועילה טעימה להתיר את הצנון לכתחילה או בדיעבד
בגמ' (קיא, ב) קערה שמלח בה בשר - אסור לאכול בה רותח, וצנון שחתכו בסכין - מותר לאכלו בכותח. מאי טעמא? ...אמר רבא: האי - אפשר למטעמיה, והאי - לא אפשר למטעמיה.
ומוכח מגמ' זו שיש תקנה לצנון בטעימה. וכן כתב הרשב"א (תוה"ק ד, א ג,ב הובא בב"י) 'במה דברים אמורים בשלא טעמו קודם שיאכלנו עם הכותח, אבל אם טעמו היטב ולא הרגיש בו טעם בשר מותר לאכול עם הכותח לאחר שידיח היטב במקום החתך דכיון שאין טעם בשר נרגש בו בידוע שלא נבלע ממנו כלום'.וכ"כ הרא"ש (ח, לא) והטור293.
וכ"כ השו"ע בתקנת הצנון ' עד שיטול ממקום החתך כדי נטילת מקום, שהוא כעובי אצבע, או שיטעמנו ולא יהא בו טעם בשר, שאז מותר בהדחה'.
אמנם הש"ך (בארוך סימן צה) העמיד את הגמ' שבזה נחלקו האמוראים האם מותר לטעום לתחילה. ודברי חזקיה בשם אביי שכתב 'הלכתא: ... צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר - אסור לאוכלו בכותח' רוצה לומר שאסור לכתחילה לתת אותו בכותח אפילו על ידי טעימה וחולק בזה על רב כהנא. וזו הסיבה שלא הזכירו הרמב"ם והסמ"ג וסמ"ק ומרדכי ושאר פוסקים היתר טעימא.
בתורת חטאת (סא,א) דחה היתר טעימה מסיבה אחרת 'ולא ראיתי שנוהגין להתיר על ידי טעימה בזמן הזה דאין אנו בקיאין'. אמנם לא הגיה על השו"ע.
ובדיעבד שנתן בחלב לאחר שטעם ולא היה טעם בצנון כתב הש"ך (ה) שמותר התבשיל גם לרמ"א שלא החמיר בטעימה אלא בנכרי ומצד נאמנות. וזו הסיבה שלא הגיה כאן על דברי השו"ע.
מה הדין כשנחתך בסכין שאינה בת יומה פרט שיטת השו"ע בזה ודעת הרמ"א. ומה הדין כשיחתוך בסכין זו מאכל חם.
המשנה בעבודה זרה (לה, ב) כותבת שקורט של חלתית של גוי אסורה. ובהמשך (לט, א) מסבירה 'משום דמפסקי ליה בסכינא; אף על גב דאמר מר: נותן טעם לפגם מותר, אגב חורפיה דחילתיתא - מחליא ליה שמנוניתא, והוה ליה כנותן טעם לשבח ואסור'. כלומר שיש כח לחריפות החלתית להשביח את האיסור בסכין של גוי אע"פ שסתם כלי של גוי אינו בן יומו והיה פגום קודם החיתוך.
- בסה"ת (ס) כתב שיכול להיות שאין חילוק שדין כל דבר חריף כדין חלתית ולכן גם שומין ובצלים וכרשים יש לאסור אפילו בסכין שאינה בת יומה 'דאגב חורפיה דצנון או הירק דחריף מחליק ליה והויא ליה לשבח294'.
- מהר"מ (הובא ברא"ש ע"ז ב, לח)סובר שזהו דין מיוחד לחלתית 'דהוא חריף ביותר ואין בעולם חריף כמותו' אבל לגבי שאר דברים סובר שהאיסור דווקא בסכין בת יומה. וסיים שליבו נוטה להקל אך למעשה היה מורה לאסור כסה"ת רק שאינו מוחה ביד הנוהגין היתר. וראיה להקל מהגמ' בחולין (נח, ב) שבהמה שאכלה חלתית טריפה שניקבו מעיה משא"כ אכלה פלפלין. וכן ברמב"ם(ט, כד) הבין הב"י שדווקא בסכין בו יומו אוסר בחריף כיון שלא ציין את החידוש של אינו בן יומו.
- וגם הרשב"א(א, תמט) הקל בזה לגבי מדוכה והסביר 'שכל שהוא לפגם אינו חוזר לשבח מחמת בישול שבישלו בו אחר זמן שבא לפגם. שא"כ (כלומר אם לא תגיד כן) אין לך טעם לפגם לעולם, שבאותו בשול יחזור לשבח'. וכן כתב (א תצ"ז) שלדברי הגמ' שלסובר שנטל"פ מותר גם 'וכולן שנשתמש בהן עד שלא יטביל ושלא יגעיל ושלא ילבן' מותר. אינו מובן שיש לחשוש שישתמש בחריף ויאסור שהוא דבר מצוי. וכתבו הרשב"א (תמ"ט) והריטב"א (ע"ז לט, א) בפירוש אחד שגם לגבי חלתית דין השבח הוא על השמנונית שעל פני הסכין שנפגמה ולא על הבלוע.
השו"ע כתב לאסור בסתם רק בכלי בן יומו והוסיף 'ויש אומרים שהוא הדין גם לכלי שאינו בן יומו'.אמנם בסעיף ג' בדין מדוכה הזכיר רק מדוכה בת יומה.
אמנם בסימן קג (סעיף ו) כתב השו"ע להחמיר בקדרה שאינה בת יומה. ויש ליישב בשני דרכים (ע"פ רעק"א על סעיף ג):
- בליעת איסור חמור מבב"ח כיון שבבליעת היתר יש בנוסף למחלוקת של בן יומו גם מחלוקת נוספת שלרשב"א דין סכין הוא דווקא בשמנונית ובבלוע גם בחריף אומרים נ"ט בר נ"ט. משא"כ באיסור שמוסכם שאין בבלוע נ"ט בר נ"ט. וכן חילק במשב"ז (י).
- בישול חמור מסכין הצנון שי"א שרק בחלתית יש דין חריף שמבליע בצונן. משא"כ בבישול שמבליע לכו"ע.
ונפק"מ לבישול חריף בקדרת בשר שאינה בת יומה שלטעם השני יהיה אסור בחלב גם לדעת השו"ע.
הרמ"א בסימן צה (ב) כתב כסה"ת 'אבל אם היה דבר חריף, כגון שבשלו דברים חריפים בכלי של בשר, אפילו אינו בן יומו, או שדכו תבלין במדוך של בשר, אם אכלו בחלב, אוסר אפילו בדיעבד עד דאיכא ס' נגד הבשר הבלוע בהם'.
וכה"ח (צו, ב) כתב 'כבר כתבנו...דכל היכא שסותם בשלחן ערוך לקולא ואחר כך מביא יש אומרים לחומרא שחושש להם לכתחלה ואין להקל כסתם אלא דוקא בהפסד מרובה ושעת הדחק יעו"ש ואם כן הוא הדין לכאן דאין להקל באינו בן יומו אלא דוקא בהפסד מרובה ושעת הדחק'. וכ"כ הבא"ח (שניה קרח יח).
דין הסכין שחתך בה לשימוש נוסף בחם
מה שסובר באמ"א שמשווי לשבח הוא רק לגבי הטעם הבלוע בסכין שנבלע בבצל. אמנם הטעם שנשאר בלוע בסכין נשאר פגום גם לשיטתו ולא אומרים שהושבח ונעשה בן יומו. כמובא לענין בישול חריף בש"ך בסימן קכב (ב) 'דאם בשלו דבר חריף בקדירה של בשר שאינו ב"י ואח"כ בשלו בו חלב תוך מע"ל המאכל מותר ולא אמרינן החריפות שבקדירה עושה שמפליט עכשיו לשבח'.
האם חריפות או דוחק בנפרד מבליעים ומפליטים
לגבי הבלעה בסכין בצונן: בגמ' חולין (ח, ב) השוחט בסכין של עובדי כוכבים - רב אמר: קולף, ורבה בר בר חנה אמר: מדיח... איכא דאמרי: דכ"ע בית השחיטה צונן, מאן דאמר מדיח - שפיר, מאן דאמר קולף - אגב דוחקא דסכינא בלע.
ובתוספות (שם 'אגב דוחקא') הביא שיטת ריב"ם שמחמיר בסכין לבד להצריך קליפה אף בצונן.
וכתב עליו התוספות שלא נוהגים כך כיון שכוונת הגמ' להצריך קליפה בסכין של גוי היא מצד שבית השחיטה 'רותח קצת' ואינו צונן. וכן הביא ראיה מגמ' דידן לגבי צנון שחתכו בסכין 'דאגב חורפיה בלע' ומוכח שבלא החריפות לא היה מבליע.
וכן ברמב"ם (ט, כד) כתב דין חריף על סכין שחתך בה בשר צלי ולמד מזה הרדב"ז שלרמב"ם נחשבת בלועה מבשר דווקא כשחתך רותח ולא בצונן. אמנם סיכם 'ויש לחוש להחמיר אפי' בצונן'.
ובב"י הביא את הבנתו ברמב"ם שדווקא ברותח נעשית בשרית. וכ"פ בכה"ח (מח) 'ודע הא דאמרינן בכל הסימן סכין של בשר היינו בסכין שחתך בה בשר רותח שכן כתב בבית יוסף בשם הרמב"ם'.
אמנם על מה שכתב הב"י ברמב"ם שבצונן אפילו השמנונית לא נסרחת עליו כל כך כתב כה"ח 'משמע אבל קצת שומן יש על פניו ועל כן יש להדיחו לכתחלה אם רוצה לאוכלו בחלב'.
לגבי הדחה בסכין:
- הט"ז(ג) כתב שחריין שנמלל בקערה חולבת נקיה מותר לאכול אותו עם בשר כי אין כאן דוחק או שמנונית. ולשיטתו דוחק לבד או שמנונית לבד אינם מבליעים ומפליטים כלל.
- ובמשב"ז (ג) העיר שמלשון רש"י במקור (קיב, א'קישות') משמע שיש קצת כח לדוחק וסכין בנפרד להפליט שכתב 'ואגב דוחקא דסכינא פליט סכינא ובלע צנון'. אמנם גם לשיטתו די בזה בהדחה 'הא דקיי"ל דוחקא בלא חריף או חריף בלא דוחקא לאו כלום היינו דמפליט ובהדחה סגי'.295
במה ישתנה דין הצנון אם חתכוהו בסכין של גוי, לגבי אופן השיעור בדיעבד בתבשיל ובדין הצנון עצמו.
השו"ע לא חילק בדין בין צנון שבלע חלב לצנון שבלע שאר איסורים וכתב 'וה"ה לחתכם בסכין של עובד כוכבים'.
הט"ז (ו) כתב שדברי השו"ע הם דווקא לשיטתו בסימן צב (ד) שלא אומרים חנ"נ בשאר איסורים אבל לשיטת הרמ"א שמחמירים בזה ממילא כל ה'כדי נטילה' נעשית נבילה ושוב לא ניתן לשער בסכין עצמה. ולכן אם חתך חתיכות רבות ועירבו בתבשיל, בבשר וחלב לעולם די לשער כנגד הסכין כיון שהוא היתר ואין בו יותר ממה שהיה בסכין. ובאיסור צריך לשער כנגד כל הצנון כיון שבכל חיתוך נעשה ה'כדי נטילה' כולו נבילה.
ולפי זה מה שכתב הרמ"א בחתך דק שצריך לשער בכולו הוא דווקא בסכין של איסור. וכ"כ הש"ך (ט) ודחו דברי העט"ז שסובר שנעשה כל הצנון נבלה גם בחיתוך אחד.
האם הנטילה אוסרת שאר הצנון לשער כנגד כולו
מהר"מ מלובלין (תשובות צב) כתב 'אם אין בהצנון עצמה ס' כנגד שיעור כדי נטילה של מקום חתיכת הסכין של עכו"ם אז הצנון כולה נעשית נבלה וצריך ס' כנגד כל הצנון. משום שבהצנון עצמה צריך ס' נגד שיעור כדי נטילה שנעשה כבר נבלה כדין איסור דבוק שאנו ק"ל דבעינן באותה חתיכה עצמה ס' נגד האיסור הדבוק בה. אבל להצריך ס' כנגד כל הצנון אפילו היכי שיש בהצנון עצמה ס' כנגד הכדי נטילה זה לא מסתבר כלל'. וכן דעת העט"ז.
והש"ך (ט) דחה את דבריו שאין כאן דין דבוק כמו שיש למשל בלב הדבוק לעוף (ברמ"א עב, ג), מכמה סיבות296:
- אין הנטילה אסור מצד עצמה.
- וגם אינה איסור ניכר ומובדל.
- וגם אינו נאסר רק כדי נטילה.
- דין חנ"נ קיים רק כשהחתיכה עומדת בפני עצמה (ונאסרת ממשהו חיצוני) אבל לא בחצי חתיכה (שנאסרת מעצמה.)
וכן דעת הט"ז (ו).
אמנם בשפ"ד (ט) כתב שקשה להסביר מדוע לא יאסר הצנון כולו שהרי קיימים פה שני הטעמים לחומרת דבוק שממהר לבלוע וגם שיש חשש שיוותר לבדו חוץ לתבשיל. ולכן כתב שגם לשיטת הש"ך הצנון עצמה אסורה כולה אלא שאין צריך לשער שישים בתבשיל אלא כנגד הנטילה.
מים שקבלו טעם שני של חלב או איסור, פגום או מושבח ואחר כך החמיצו והפכו לחריפים - האם מותר לתנם בבשר
אופן עשיית 'מי סובין' מתואר בפמ"ג 'שדרך להחם מים בכ"ר על האש בקדירה ונותנין על הסובין בחביות ע"י עירוי ושוהה שם כך יום או יומים והוא מחומץ'
בפת"ש (ד) הביא מחלוקת בין הפמ"ג (משב"ז ט) לפרי תבואה (סימן כב) בעניינים אלו מתי מותר לבשל עם בשר:
- בושל בכלי חלב וניתן על כלי הסובין והחמיץ.
- פמ"ג: מותר. בשעת קבלת הטעם לא היה חריף וכבר נקלש ולכן הוא נ"ט בר נ"ט דהיתרא וממילא גם כשמחמיץ כבר לא יכול להחזיר אותו לטעם ראשון.
- פרי תבואה: אסור. כיון שהמים הם לא מקשרים אלא הם המתבשל עצמו דינו כצליה שאסוראפילו נתערב (לרש"ל)297
- בושל בכלי חדש ועירו לקדרה חולבת
אפשרות זו מתחלקת לשלשה חלקים על פי זמן השהיה:
- לא שהה מעל"ע ולא החמיץ: מותר לכתחילה עם בשר כדין 'עלו'.
- רק שהה מעל"ע: ובושל עם בשר מותר מצד שבזמן הבליעה כבר היה הכלי פגום.298
- שהה וגם החמיץ299: אסור בבשר כיון שעכשיו מפליט מהקדרה ומשביח הפליטה ודינו כטעם ראשון מושבח של חלב.
- בושל בכלי חדש ועירו על כלי איסור
- פמ"ג: מותרים כיון שנאסרו כדי קליפה ויש שישים כנגד הקליפה
- פרי תבואה: אסורים שכל מה שנוגע בכלי מהעירוי נעשה נבילה מעט מעט כדין עירוי על עכבר (ראה ש"ך קד, ו).
- בושל בכלי איסור וניתן על כלי סובין
- לעולם אסור. כיון שהוא איסור לא שייך נ"ט בר נ"ט.
- בושל בכלי איסור פגום, ניתן לכלי סובין ושהה עד שהחמיץ
- פמ"ג: דינו כפגמו ולבסוף השביח שאסור. וכוונתו לדברי השו"ע לקמן (קג , ב) שחומץ של איסוררותח שניתן על גריסים פוגם אותם מכח רתיחתו אמנם כשמצטנן משביח אותו ולכן דינם כאיסור. הוא הדין כאן שהחריף משביח את הפגום הבלוע ואוסרו אע"פ שמתחילה היה פגום.
- פרי תבואה: אם לא היה חריף בזמן נתינת הטעם לא מועילה ההחמצה להפוך אותו לשבח. וכ"כ החוות דעת (באורים ד), ורעק"א (על הפמ"ג) והסבירו שדין הטעם השני הפגום של האיסור כדין נ"ט בר נ"ט דהיתרא שהוא קלוש ואין בכוחו לחדש כבר טעם של איסור. וכמו שטעם שני של חלב לא מחדש איסור במפגש עם בשר, טעם שני פגום וקלוש של איסור לא יכול לחדש איסור בפגישה עם חריף.
האם בצל שבלע מסכין בשר חוזר ומפליט לתוך מדוכה או סכין אחרת. והאם משטח חיתוך מפליט לדבר החריף.
הבלעה מהבלוע בירק למדוכה
המג"א(תנא, לא) כתב 'מהאי טעמא עושים שלא כדין שלפעמים חותכין זנגביל בסכין של בשר (ואז טעם הבשר נבלע בזנגויל) ודכין אותו במדוכה ונמצא המדוכה בלוע מבשר ואחר כך דכין בתוכו בשמים (שמקבלים מהמדוכה את טעם הבשר שקבלה מהזנגויל) ואוכלין בחלב' ונמצא בשיטתו שהמאכל החריף מפליט הבלוע שבו על ידי דוחק של מדוכה או סכין ומבליע בהם. וכ"כ החכמת אדם(מט, י) והמשנה ברורה(תנ"א צ)
אמנם המחצית השקל הביא שם את שיטת אבן העוזר שסובר שאמנם כל טעם הסכין עובר לירק החריף כדין טעם ראשון אבל מה שהחריף יפליט למדוכה דינו כטעם שני והוא נ"ט בר נ"ט דהיתרא שלא אסור בחלב. וראיה שדגים שעלו בקערה מותר לאכלם בכותח ולא מחלקים את הקערה בלעה בחריף או לא.
וגם בחוו"ד(כאן ביאורים ו) כתב להקל כאבן העוזר מטעם אחר 'דודאי אין המדוכה יכול לבלוע הטעם הבלוע בבשמים, דאין טעם הבלוע יוצא בלא רוטב'.
וכן כתב הפרי מגדים(א"א תמ"ז לב) 'דאם חתך בסכין חמץ צנון וקרין בפסח דנאסר הצנון וקרין, ואח"כ חתך הצנון וקרין בסכין פסח, לא אמרינן דמבליע בלוע מאוכל בלא רוטב לסכין פסח ע"י דוחקא וחריף'.
וכן כתב היד יהודה(ארוך כח) והביא את שני הטעמים אך הוסיף שזה דווקא בסכין נקיה.
הפלטה ממשטח החיתוך לירק החריף
כתב החכמת אדם (נו, ב) לגבי כלי שבלוע בו איסור 'ונראה לי דאם חתך עליו הערינג ואוגרקעס חמוצים אפילו דיעבד אסור דדוחקא דסכינא וחורפא דמליח מפליט מן הכלי על כל פנים במקום החתך ואף ששמעתי שמקילין בזה שאומרים דזה לא הוי דוחקא לא נראה לי כלל'.
בדרכי תשובה (לז) לאחר שהביא את דברי החכמת אדם הביא בהם מחלוקת וכתב 'ועי' בשו"ת ספר יהושיע בפסקים וכתבים (סי' קכ"ב) שדעתו להקל בזה דאין הדוחקא מגיע לכלי התחתון רק במכתשת, עיין שם. אמנם יעוין בשו"ת טוב טעם ודעת (תליתאי סי' רט"ו) שנשאל בחתך בצלים בסכין של בשר על טעלע"ר של חלב או להיפך וכ' שהוא מורה תמיד לאסור בזה דודאי שייך בזה דוחקא במה שדוחק הבצלים על הטעלע"ר. עיין שם. והיינו כדעת החכמת אדם הנזכר300'.
- ↩
וראה להלן בפמ"ג שתירץ שקישוא חריף קצת.
- ↩
וכאן משמע שנבטל דעתו לדעת הראב"ד אך בקצר כתב כשיטתו לאסור בכולו וכן הבין בדעתו הב"י.
- ↩
וראה שאלה 13 בסימן צד עוד בכעין זה.
- ↩
וראה לעיל סימן צד שאלה 11 מחלוקת אחרונים האם חוששים לטעם הקדירה שנכנס בבצל ונהפך לנבילה או שסומכים על מה שסופו לצאת או שמקושר לשאר הקדירה ולא נאסר.
- ↩
ובש"ך כתב שגם באשיר"י ולא מצאתי שם (ח, לא)
- ↩
ובט"ז (ג) כתב בשמו טעם נוסף שחושש שיש שמנונית על גביה. ולא ראיתי בסה"ת. ונראה שטעמי הט"ז הם הטעמים שהובאו ברש"י ליסוד דין חומרת חריף ולא טעמי התרומה לחשש שאינו בו יומו.
- ↩
כך כתב בשם הב"ח והעיר שמהרא"ש משמע בהסבר רש"י שהבלעה זו בצונן נאמרה רק לגבי החשש של טיחת הסכין.
- ↩
ראה שאלה 11 בסימן צב בדין דבוק
- ↩
ונראה שסובר כרש"ל לעיל (צה ש"ך אות ד) לאסור צליה בדיעבד אבל לרמ"א מותר כשנתערב. ובכל אופן לערב אסור. ואם כך המחלוקת הזו שייכת לסימן צה ולא לדין חריף. וראה שם בפת"ש (ב) שסובר כרש"ל וכן העמיד את הש"ך.
- ↩
ולכאורה כיון שדינו כבלע מכלי פגום מותר לרמ"א גם לערב בבשר לכתחילה. ראה לעיל צה סעיף ב.
- ↩
אבל החמיץ ושהה כדי רתיחה נמצא במחלוקת אחרונים אם מפליט מהכלים כמובא בש"ך בסימן סט (סח) ואם שהה מעל"ע בכוחו להפליט וכיון שהחמיץ גם שייך משווי לשבת.
- ↩
ונראה שהוא מחמיר יותר מהחכמת אדם כיון שהח"א תלה זאת גם בדוחקא דסכינא והטוטו"ד תלה רק בלחץ של החריף אל הצלחת שדינה כמדוכה'.