התחברות
סיכום הלכות בשר בחלב מדברי הגמרא ועד לפוסקים בדרך של שאלות ותשובות
סעיף ה: קישוא ולפת
הרב ירון אליה
סעיף ה: קישוא ולפת
מה דין קישוא ומה הטעם. וכן לפת וסילקא שחתכם בסכין של בשר. מתי חיתוכם מועיל לירק אחר. והאם מותר לעשות זאת לכתחילה.
הגמ' (קיב, א) ממשיכה לאחר הצנון לדון בשאר ירק:
אבל קישות - גריר לבי פסקיה ואכיל. מתוקה היא ואינו נבלע בתוכה אלא השמנונית צף ועומד על מקום החתך.308
השו"ע כתב להלכה: 'חתך קישואים בסכין של בשר, מותר לאכלם בחלב בגרידה בלבד, שיגרוד ממקום החתך.
בטעם הגרירה
- כתב הש"ך (כא) בשם הר"ן שמהדין די בהדחה אלא כיון שהקישוא רך לא שייך בו הדחה.
- ובשפ"ד כתב שטעם זה של הר"ן הוא לשיטתו שהחשש בסכין הוא לשמנונית בלבד אבל לשיטת השו"ע שחוששים גם לבלוע צריך לומר שקישוא צריך גרירה כיון שהוא חריף קצת (וכפי שכתב או"ה לח, יב. תורת חטאת סא, ט) ומבליע לתוכו את הטעם, וממילא הגרירה מהדין309.
קילחי דליפתא – שרי. לפת אינו חריף אלא מתוק ואין טעם שומן ניכר בו.
והגם שמשמע שהלפת מותר לגמרי כתב הרשב"א שצריך הדחה ולשון שרי הכוונה שלא צריך נטילה או גרירה. וכ"פ הטור.
דסילקא – אסירילפי שנותן טעם בהן,
סילקא לאחר לפת:
ואי פתך בהו דליפתא - שפיר דמי.שחתך אחת של לפת ואחת של תרדין, הלפת מבטל טעם השמנוניתמן הסכין ואין התרדין מקבלין טעם הימנו.
ואם חתך צנון לאחר הלפת כתב הב"י:
- תרומה (ס), שע"ד (סא), טור – הצנון מותר כדין הסילקא.
- רשב"א: משמע שהלפת מבטל כח משיכת הסילקא אבל בצנון שהוא חריף לא מועיל.
השו"ע הקל כתרומה 'ואם חתך בו לפת, אפילו גרידה אינו צריך, אלא הדחה בעלמא. ולא עוד אלא אפילו צנון שחתך אחר הלפת, שרי בהדחה כמו הלפת, לפי שטעם הלפת משונה ומבטל טעם הנפלט מהסכין'.
ואם במקום לפת חתך ירק או לחם:
- הטור כתב בשם סה"ת 'דוקא לפת אבל חתך בו לחם או ירק או פרי אחר אסור לחתוך בו אח"כ צנון או פרי או ירק חריף שרוצה לאכול עם חלב'
- אמנם הב"י הבין ברמב"ם שגם לחם מועיל כיון שהרמב"ם חושש רק לשמנונית ולא לבלוע ממילא הלחם מקנחו ולכן לא הזכיר הרמב"ם דין ליפתא. עוד העיר שגם חשש שמנונית אינו אלא בחם. ובכל אופן הודה הב"י שהוא דוחק, ליישב דברי הרמב"ם.
וכתב הש"ך (כא) בשם הר"ן שמהדין די בהדחה אלא כיון שהקישוא רך לא שייך בו הדחה. ובשפ"ד כתב שטעם זה של הר"ן הוא לשיטתו שהחשש בסכין הוא לשמנונית בלבד אבל לשיטת השו"ע שחוששים גם לבלוע צריך לומר שקישוא צריך גרירה כיון שהוא חריף קצת ומבליע לתוכו את הטעם, וממילא הגרירה מהדין310.
לפת: 'ואם חתך בו לפת, אפילו גרידה אינו צריך, אלא הדחה בעלמא.
ולא עוד אלא אפילו צנון שחתך אחר הלפת, שרי בהדחה כמו הלפת, לפי שטעם הלפת משונה ומבטל טעם הנפלט מהסכין'.
שימוש לכתחילה בלפת לחיתוך צנון לחלב: כתב הש"ך (כג) והרמ"א החמיר בירק ולחם הגה: ודוקא לפת, שטעמו משונה, אבל ירק או לחם ושאר דברים, לא. ואפילו בלפת אין להתיר לחתוך צנון רק פעם אחת, אבל לא הרבה פעמים, אם לא שחתך כל פעם לפת בין חתיכת צנון לצנון (ב"י בשם סמ"ג).
חיתוך לכתחילה של צנון אחרי לפת ע"מ לאכלו בחלב: כתב הש"ך (כג)
- או"ה, תורת חטאת: אפילו חתך כבר הלפת אסור לחתוך צנון לאכלו בחלב. וכן לשון השו"ע היא לשון דיעבד 'צנון שחתך אחר הלפת'.
- הבנת ב"י בשע"ד, סה"ת וטור: מותר לכתחילה לחתוך צנון אם כבר חתך לפת ואין חוששים שישכח להדיח א. כיון שהדחה היא חומרה. ב. כיוו שיכול לאכול הצנון גם שמו שהוא. אבל אין לחתוך לפת על מנת לחתוך צנון לאכלה בחלב.
ולשון השו"ע היא לשון דיעבד 'צנון שחתך אחר הלפת'. ובכל אופן לכו"ע אין לחתוך לפת על מנת לחתוך צנון לאכלה בחלב.
סימן צז - שלא ללוש עיסה בחלב
- ↩
ובגדר הגרירה כתב הב"י 'והגרירה פחותה מן הקליפה שהקליפה צריכה שתהא גסה קצת כדי שתוכל להנטל כולה כאחד מה שאין צריך כן בגרירה'
- ↩
ובזה גם מיושבת קושיית הרשב"א לעיל מדוע צריך גרירה לקישוא לפי הטעם השני ברש"י. והגם שבאו"ה שהביא דין זה כתב בפירוש לגבי קישוא 'דאינה חריף לבלוע ואינו אלא מחמת שמנונית בעין שעל הסכין' אין ככונתו כרשב"א שגם בצנון החשש לשמנונית בלבד אלא שבצנון חוששים גם לבלוע כיון שהוא חריף ובקישוא לא חוששים לבלוע כיון שאינו חריף ממש אלא קצת.
- ↩
ובזה גם מיושבת קושיית הרשב"א לעיל מדוע צריך גרירה לקישוא לפי הטעם השני ברש"י.