הקדמה: בעוד שבכל מקום איסור צריך לתת טעם בהיתר בשביל לאסור אותו. יש מקרים בהם ההיתר נאסר למרות שלא קיבל טעם מההיתר מצד החשיבות של האיסור בתוך התערובת.

ויש לדון האם בכלל הדברים שנאסרו מצד חשיבותם יש גם דין 'מעמיד' ובכלל זה העמדת גבינות שנעשית על ידי נתינת עור קיבה בחלב, האם אוסרת את הגבינה בזמן שהגבינה לא קבלה את טעם העור אלא רק התגבשה מכוחו.

במשנה (קטז, ב) 'המעמיד בעור של קבה כשרה - אם יש בנותן טעם הרי זו אסורה' ומשמע שבבשר בחלב לא אסרה המשנה מדין מעמיד בכל שהוא.

ולעומת זאת הגמ' (ע"ז לה, ב) בהסבר טעם איסור גבינות גויים כתבה 'שמואל אמר: מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבילה' ומשמע שלגבי נבילה יש דין העמדה לאסור אפילו ללא נתינת טעם.

ובטעם החילוק בין בשר בחלב לאיסורים הסביר התוס' (קטז, א 'המעמיד') שיש להקל בספק בבב"ח ולהחמיר רק בעור נבילה כיון שבבב"ח 'דרך בישול אסרה תורה'. וכוונתו שהעמדה אינה מעשה בישול שיאסר מדין תורה בב"ח, משא"כ נבלה שהיא איסור תורה.

והריטב"א (כאן) כתב 'וגזרת הכתוב בעיקר בשר וחלב שלא יהיה נדון כבשר בחלב אלא בטעמא בדרך בישול'. נראה שהתוס' נותן את הדגש על הפעולה שהיא העמדה ולא בישול באש. והריטב"א נותן את הדגש על התוצאה שבישול נותן טעם, וכאן אין נתינת טעם.

וכן כתב הר"ן (על הריף מב, ב) 'דכל אימת שלא יהיב טעמא לאו בשר בחלב הוא אלא האי באפי קאי האי באפי קאי'.

וכהבנה זו כתב הרי"ף 'אין מעמידין בעור קיבת נבלה אבל מעמידין בעור קיבת כשירה'. וכ"כ הרמב"ם (ד, יט) 'אבל עור הקיבה (של טמאה) הרי הוא כשאר המעיים ואסור'.

אמנם התוס' (חולין צט ב 'לא במאה') כתב 'המעמיד בעור הקבה (ולא כתב קיבת כשירה) אם יש בה בנותן טעם אסורה משמע הא ליכא נותן טעם שרי אף על פי שהעמיד החלב משום דהעמדה לא חשיבא טעמא' ומשמע שסובר שאין דין 'מעמיד' בכלשהו בכלל והכל תלוי בנתינת טעם ואפילו בנבילה. וכעין זה כתב הרש"ל(יש"ש חולין ח, קו) ⁴⁰. וכתב עליו הש"ך (לה) שאין דבריו מוכרחים.

והמרדכי(חולין ח תשלג) נשאל בדין העמדה בקיבה (ולא בעור) והתיר מצד זה וזה גורם (כלהלן ברמ"א) אמנם לא כתב להתיר מצד שהוא רק בשר בחלב ומשמע שסובר שגם בבב"ח קיים דין מעמיד. וכ"כ בתוס רי"ד(ע"ז לה א) על דברי הגמ' 'כיון שמעמידין בעור קיבת נבלה' : 'והוא הדין בעור קיבת כשרה... והאי נותן טעם הוא כדי להקפיא דומיא דשאור שהוא כדי להחמיץ' ונראה שכוונתו להסביר את המשנה שכתבה שמעמיד בכשרה אוסרת בנתינת טעם שכוונתה בהעמדה ולא בשישים.

השו"ע פסק כרמב"ם לחלק בין נבילה לכשירה 'אם העמיד גבינה בעור קיבת כשרה, יש בה טעם בשר, אסורה. ואם לאו, מותרת אבל המעמיד בעור קיבת נבלה, וטריפה, ובהמה טמאה, אוסר בכל שהוא'.

והסביר הרמ"א בהגה: משום דדבר האסור בעצמו, ומעמיד, אפילו באלף לא בטיל.

וכשיש מעמיד נוסף: כתב הרמ"א 'ודווקא שלא היה שם מעמיד אחר, רק האסור, אבל אם היה שם ג"כ מעמיד היתר, הוי זה וזה גורם, ומותר אם איכא ס' נגד האסור (ממשמעות המרדכי).'

אמנם הש"ך (לו) והט"ז (יג) תמהו על הרמ"א שיסוד דין זה וזה גורם הוא דווקא כשהאיסור לא יכול לגרום לבדו, ולא די בזה שיהיה היתר לצידו. ואם יכול לגרום לבדו אסור כמו שמוכח מדין חמץ (ע"ז מט).

ובמטה יהונתן ישב את הרמ"א שיש לחלק בין חמץ למעמיד. וכוונתו שלגבי חמץ הגמ' הסבירה שאיסורו מצד נותן טעם אלא כיון שחימוצו קשה נותנים לו דין נותן טעם אפילו ביותר משישים ממילא אין לי נפק"מ שהיה היתר נוסף בתערובת כיון שסוף סוף האיסור נתן טעם. משא"כ בדין מעמיד שאיסורו מצד התוצאה, ודווקא שנגרמה בזכות האיסור. ולכן כל שלא נתן טעם אפילו אם היה בכוחו להעמיד אינו אוסר. כיון שהתוצאה של ההעמדה קיימת גם בזכות ההיתר ולכן אין לאיסור חשיבות מיוחדת בתערובת.