סעיף ו: ירקות הבלועים מבשר
ירקות הבלועים מבשר ובשלם בקדרת חולבת או בתבשיל חלב כנגד מה צריך לשער ומה דין הבצל והתבשיל
כתב סה"ת (סימן ס) שצריך להזהר לא לחתוך בסכין חולבת בצל על מנת לתת אותו עם בשר. אמנם אם שגג וחתך ונתן בבשר די לשער כנגד הסכין כיון שאין כאן איסור משא"כ בסכין של גוי נעשה הבצל כולו איסור וצריך לשער כנגד כולו
ולפי דבריו כתבו הטור והשו"ע 'בצלים או ירקות שבלועים מבשר ובשלם בקדרה חולבת, אם ידוע כמה בשר בלוע בבצלים ובירקות, אין צריך ס' אלא כנגד הבשר'.
והסביר החילוק בהגהות סמ"ק (ריג ו* הוב"ד בב"י) 'ויש לומר דטעמה דבליעת איסור היינו משום דאפשר לסוחטו אסור פירוש שאם היה יכול לסחוט האיסור הנבלע חוץ מן החתיכה שלא היה נשאר בו טעם איסור כלל מכל מקום אסורה החתיכה לעולם כיון שחל עליה שם איסור שעה אחת וזה הטעם לא שייך גבי בליעת היתר'.
כתב הש"ך (כג) שגם לשו"ע אם היה בצל הבלוע מחלב כולו ושוב נבלע בו מעט בשר ודאי שכולו איסור כדין בצל שבלע איסור לרמ"א.
דין החלב אם בשלם בחלב ממש כתב רעק"א שהיה מקום לחשוש שהחלב יכנס לבצל ויעשה אותו נבלה ולכן צריך יהיה לשער כנגד כולו. אמנם סיים שלא משמע כך מדברי מהר"מ מלובלין. וכן מדברי הרמ"א (צה, ב) שכתב שאם בשלו דברים חריפים בכלי של בשר, אם אכלו בחלב, אוסר אפילו בדיעבד עד דאיכא ס' נגד הבשר הבלוע בהם מוכח שגם בכה"ג משערים כנגד הבלוע.
ובשפ"ד (כג) הסביר הטעם להתיר החלב כיון שמדין תורה מין במינו ברוב די לשער את החלב שנכנס לבצל ונאסר, ברוב כנגד שאר החלב שבקדרה. והגם שבדרבנן צריך שישים, לא החמירו במציאות הזו שעוד לא חל שם איסור עליה.
והפלתי (ח) הסביר שכיון שהחלב שנכנס לבצל מחובר לחלב שבחוץ אינו נאסר לבדו ושונה מחלב הבלוע בחתיכת בשר ששם הבשר אינו בלוע אלא הוא עצמות החתיכה.
דין הבצל: הפלתי (ח) כתב שמדברי השו"ע בסימן קו (א) משמע שבמציאות לא נפלט הבלוע מהחתיכה ממילא אין לחלק בין בלוע מאיסור לבלוע מהיתר שסוף סוף טעם הבשר נשאר בתוכו ונעשה נבלה מהחלב שנכנס בו.
וגם בשפ"ד (כג) נטה לאסור ולאחר שהביא דברי הפלתי כתב 'דודאי כשנוטל הבצלים בכף מקדירה דעדיין שם כלי ראשון עליו (עיין סי' צ"ב בט"ז בסופו) ולא יש באותו פעם ס' וודאי דנאסרו הבצלים. וכפי הנראה תקנתא דצינון היה צריך כאן.
והש"ך (כג) כתב בשם מהר"מ מלובלין (שו"ת כח) שבמציאות זו שהיה מעט בשר בלוע בבצל ושמו אותו בתבשיל של חלב ויש שישים בחלב כנגד הבשר הבלוע גם הבצל מותר. ע"כ. והטעם נראה כדברי הסמ"ק שלא שייך אפשר לסוחטו אסור אלא כשנהפכה כבר החתיכה לאיסור אבל לא כשבלוע מבשר שלא אוסרו.
ובחוו"ד (ביאורים צב א) הסביר יסוד 'כיון דטעם הבשר הבלוע בבצלים ודאי דסופו ליסחט ולעשות טעם קלוש שלא יהיה ראוי לחול עליו איסור בשר בחלב, לא נעשה נבלה החלב, דמטעם קלוש אינו נעשה נבלה'. כלומר לא מחלקים תהליך ארוך לשני שלבים.
ויש להעיר שלדברי הטור בסימן צב פשוט שהבצלים מותרים שכן כתב אפילו בבלוע מאיסור 'לא אמרינן אפשר לסוחטו אסור אלא בבשר וחלב אבל בשאר איסורין... ואז אפי' החתיכה עצמה חוזרת להיות מותרת' ואם סובר להקל בבלוע מאיסור ק"ו בבלוע מהיתר.
ורעק"א העיר שגם אם נכבשו בחלב יש לאסור.
בישול מים בקדרה בת יומה הבלועה מאיסור או מהיתר, ממתי מחשבים את המעל"ע. ומדוע הביא הטור דין זה.
כתב ספר התרומה (או"ה עה) שאם מדובר בכלי של איסור המים נאסרים וחוזרים ואוסרים את הקדרה באיסור חדש ולכן מתחיל מחדש את מניית המעת לעת.
ואם מדובר בכלי היתר כגון הבלוע מחלב, רק טעם קלוש חוזר לקדרה מהמים כיון שהקדרה בולעת שוב 'עשר ידות' מים מאשר טעם החלב שחוזר אליה. ועוד שכשבישול המים מכניס את הטעם הבלוע בכלי למים הוא נעשה טעם שני של היתר וכשחוזר לקדרה הוא טעם שלישי של היתר וממילא ממשיך להמנות המעל"ע מן הבליעה הראשונה ואם בשלו לאחר מעל"ע (הראשונה) שלה ממין אחר מותר.
הקלשה בבישול: דברי סה"ת הובאו בטור. והקשה הט"ז (ו) הרי דעת הטור כרשב"א שמים שבשלו מקלישים טעם הבלוע בכלי ואפילו בכלי בן יומו ומדוע התיר פה רק לאחר מעל"ע? ותירץ בסימן צג (ב) שקולת הרשב"א דווקא במקום שהקפיד בבישול של הירק שיארך כשיעור הזמן שבושל הבשר ורק אז הוא כדין כל יום נעשה גיעול לחבירו וכאן מדובר שלא היתה הקפדה כזו.
והוסיף הרמ"א 'כל שכן בקדירה של חלב שבשלו בה מים תוך מעת לעת, ואח"כ בשלו בה בשר, לא אמרינן דצריך לשער נגד כל המים, רק נגד החלב שבלעה הקדירה' והסביר הש"ך (כד) שכאן המים קבלו טעם שני של היתר ואינם נחשבים חולבים. והט"ז (יא) הסביר שאפילו הטעם שנבלע בקדרה כבר נקלש קצת מהמים.
קדרה הבלועה מבב"ח שבשלו בה מים: מתוך דברים אלו כתב השו"ע בסימן קג (ז) שקדרה הבלועה מבשר בחלב דינה כאיסור לענין זה שהמים נעשים נבלה וחוזרים לאסור מחדש את הקדרה ויש למנות עתה המעל"ע מבליעה שניה. ותמה עליו הש"ך כאן (כב) שלשיטת ר' אפרים יש דין חנ"נ רק במקום ששני המתערבים היו היתר ונעשו איסור מכח התערובת, ולכן כאן שהקדרה היא כבר איסור לא שייך לשיטה זו ששוב יעשו המים נבילה אלא דינה כאיסור שנתערב שאין בו חנ"נ לר' אפרים. וכ"כ הערך לחם (צב, ד) והפר"ח (כ) . ובשפ"ד (כב) כתב שגם לדעת השו"ע חנ"נ זה הוא מדרבנן.
והטעם שהביא הטור את דברי סה"ת למרות שאינו סובר דין חנ"נ בשאר איסורים, וממילא לשיטתו גם באיסור צריך לשער מבליעה ראשונה:
- ש"ך(כב. ע"פ הר"ן על רי"ף מא, א) : כיון שטעם האיסור יוצא מהקדרה למים וחוזר לקדרה ובאיסור לא שייך היתר נ"ט בר נ"ט 'כל היכא דאיכא טעמא כלל אוסר עד סוף כל העולם' וממילא נבלע עכשיו טעם איסור. וסובר הש"ך שבפליטת האיסור ובליעתו מחדש מונים מחדש לפגימתו
- פרישה(ח):'המים נאסרו מהכלי של איסור... ואמרינן דכל האיסור חזר ונבלע בהקדרה ונחשב כאיסור בעין הואיל והיה בן יומו וחוזר להיות באיסורו כבראשונה'. וכתב בכנה"ג שכן משמע בטור בסימן קג שהטעים 'וחזרו המים כולן איסור'.
אופן השיעור כשלא נעשה נבלה ויש לעיין בדעת השו"ע בזה וכן להסברו של הש"ך כיצד משערים בקדרת אסורה שבשלו בה מים האם חוזר ונבלע בכולה איסור או רק באופן יחסי בין האיסור למים.
- בפרישה (ח) כתב בתירוץ ראשון שכיון שלא יכולים לשער מניחים שכל הקדרה חוזרת להיות איסור כבראשונה. וכ"כ בשפ"ד (כב).
- אמנם בחוו"ד (ביאורים יא) ובשיורי ברכה (א) כתבו שאין משערים בבישול הבא בכל נפח הקדרה אלא בחלק היחסי של האיסור שהיה בתבשיל. וכ"כ במטה יהונתן (על ש"ך כב).
עמוד הקודםעמוד הבא
