יש להעיר שכלל המושג 'קבה' בסוגיה זו מתייחס לנוזלים הכנוסים בעור הקבה ולא לבשר הקבה.

במשנה בע"ז (כט, ב) שאל ר' ישמעל מדוע גזרו חכמים איסור אכילה בגבינות גויים, ובתחילה הסביר ר' יהושוע שאיסורם מחשש העמדה בקיבת נבלה (כלומר בנוזלים שבה. וכן בכל הסוגיה) ור' ישמעל דחה סברה זו מכך שמוכח מדין עוֹלָה שאיסור הקיבה הוא רק מדרבנן שהרי כהן שלוגם אותה לא מועל²⁶. וממילא אין צורך לגזור שוב בגללם בגבינות נכרים? וכתוצאה מכך חזר בו ר' יהושוע והעמידה בקיבת עגלי ע"ז שדינם חמור יותר כיון שניחא לו בנפח הקיבה.

והסביר רש"י למסקנה שחלב הכנוס בקיבה 'פירשא בעלמא הוא' ואין דינו כדין עור הקיבה (ולהלן נדון מה דינו)

לעומת זאת בגמ' בחולין (קט, ב) 'כחל שבשלו בחלבו - מותר, קבה שבשלה בחלבה - אסור, ומה הפרש בין זה לזה? - זה כנוס במעיו, וזה אין כנוס במעיו' כלומר בכחל אין לו דין חלב כיון שלא יצא עדיין מדדי הבהמה, משא"כ בקבה שיש לה דין חלב(רש"י שם). - ומוכח שאין לקבה דין פרש אלא חלב.

וכן במשנה בחולין (קטז, א) 'קבת עובד כוכבים (כלומר חלב קרוש שבה. רש"י) ושל נבלה הרי זו אסורה... כשרה שינקה מן הטרפה - קבתה אסורה, טרפה שינקה מן הכשרה - קבתה מותרת, מפני שכנוס במעיה' ומכאן מוכח שאם מקור הקיבה באיסור, נותר לו דין איסור ולא כמשנה בע"ז שהיא פירשא.

מכאן כתב רש"י ('הרי זו אסורה') שחזר בו ממה שהיה נוהג היתר בקיבה. ומה שמתירים קבה בעוֹלה הוא בגלל שאין החלב מגופה אלא ינק מאמו שלא היתה הקדש כלל. ועכשיו הוא 'כנתון בקערה' ובעוֹלה אין קדושה חלה אלא בראוי ממנה למזבח כדין העור ולכן אין בקיבתה מעילה. ונמצא שלדעת רש"י לעולם דין החלב כדין המקום ממנו הגיע, שאם בא מן הכשרה, כשר א.ואם בא מהטריפה אסור. וכן כיון שבכל אופן דינה כחלב, ב.אם ימלח הקיבה בחלבה יאסר מדין בשר בחלב וק"ו אם יבשל אותם יחד.

הגמ' בחולין מקשה על דברי המשנה (קטז, א) שברישא אוסרת קבת נבלה (ולכאורה זו נבלה של טהורה שינקה מטהורה) ואילו בסיפא מתירה טריפה שינקה מן הכשרה. ועונה הגמ': 'כאן - קודם חזרה, כאן - לאחר חזרה' כלומר שהמשנה בתחילה אסרה קבת נבלה כדעת ר' יהושוע בעבודה זרה קודם שחזר בו, אך מסקנתה להתיר בזה.

בהמשך המשנה בע"ז (שם) ניסה ר' יהודה להעמיד את האיסור של גבינות נכרים בחשש העמדה בקיבת ע"ז. ועל זה הקשה ר' ישמעאל שאם זה היה הטעם היה צריך להיות אסור גם בהנאה? ולא ענה לו ר' יהושוע. ומכך לומדת הגמ' (שם לה, א) שלא ניתן לענות כאן שטעם ההיתר בהנאה הוא מצד שלא קיים האיסור של הע"ז בעין בגבינה. אלאכיון שהאיסור העמיד את הגבינה הוא נחשב כאילו קיים בה בעין לאיסור ואפילו שלא נמצא בה בשיעור של נתינת טעם.

בגמ' בחולין (קטז, ב) הגמ' דנה במה מותר להעמיד ומסקנתה 'והלכתא: אין מעמידין בעור קבת נבלה, אבל מעמידין בקבת נבלה ובקבת שחיטת עובד כוכבים.²⁷ (ורבים גורסים גם²⁸: ובקבת כשרה שינקה מן הטרפה, וכ"ש בקבת טרפה שינקה מן הכשרה, מ"ט - חלב המכונס בה, פירשא בעלמא הוא)

כתב ר"ת שעדיין יש סתירה בין דברי המשנה 'כשרה שינקה מן הטריפה קבתה אסורה' למסקנת הגמ' (בגרסת ר"ת ורוב ראשונים) ש'מעמידין.. בכשרה שינקה מן הטרפה'. ומתרץ ר"ת שיש לחלק שאם הקבה צלולה יש לאסור ואם היא נקרשה כבר אז דינה כפירשא להיתר. וכתב על דבריו הרשב"א (תוה"א ג, ד) שנראין דבריו.

שיטת הרי"ף והרמב"ם בדין קבה: כתב הרי"ף(חולין מב, ב): 'חלב המכונס בעור הקיבה פירשא בעלמא הוא' ולכן מעמידין אפילו בקיבת כשירה שינקה מן הטריפה. וכן כתב הרמב"ם(ד, יט) 'קיבת הנבילה והטמאה מותרת כיון שהיא כשאר טינופת שבגוף'. וכן 'קיבה (שהיא בשר) שבשלה בחלב שבה מותרת שאינו חלב אלא הרי הוא כטינופת שהרי ישתנה במעיים'

ולשיטתם יש לומר שהסיפא של המשנה ''כשרה שינקה מן הטריפה קבתה אסורה' גם היא נאמרה קודם חזרה ואינה להלכה (כס"מ ט, טו)

ואילו הר"ןכתב שלא ניתן להסביר שחלב הקבה הוא כפרש שכן גם לאחר חזרה, המשנה אסרה כשרה שינקה מן הטרפה²⁹. אלא כוונתה 'שפורש מגופה ואינו כגופה' ולכן מותר רק בטרפה שינקה מן הכשרה ולא להפך. ונראה שסובר כדעת רש"י לעיל.

השו"ע (ט) פסק בסתם כרי"ף וכרמב"ם והביא את ר"ת כי"א. 'חלב הנמצא בקיבה, אינו חלב, ומותר לבשל בו בשר אפילו בצלול שבה ויש מי שאוסר (בצלול. ש"ך כה)'.

והרמ"א העיר שנוהגים כר"ת שמתיר רק בקרוש.

ורש"ל(יש"ש קז) פסק כרש"י לאסור בין בצלול בין בקרוש.וטעמו 'כי מי יודע שיעור הקרישה' (ט"ז. ז)

מראית עין: כתב הש"ך (כה) שמשום מראית עין בכל אופן יש לאסור ואפילו בקרוש. שלא גרע מחלב אשה.